השמש והענן
מאוד אנושי מצידו של ראש הממשלה להחמיא לשופטים בעודם דנים בגורל תיק החקירה שלו
המיזם הגדול שביצע שר המשפטים יוסף לפיד, מיד לאחר כניסתו לתפקיד, היה בתחום הפוסטרים: על כל קיר פנוי בבניין משרד המשפטים ננעצה כרזה, ועליה, באותיות של קידוש לבנה, משפט שכתב חיים נחמן ביאליק בנסיבות יותר טרגיות: "אם יש צדק יופע מיד". מן הקירות ביקש כבוד השר להעביר לפרקליטים מסר: טחנות הצדק טוחנות לאט מדי. צריך להזדרז.
ואכן, מערכת המשפט הישראלית סובלת מאיטיות כרונית, שתוצאותיה במקרים רבים היא עוול נורא למתדיינים ועיוות דין. הבעיה ידועה וגם הפתרונות לה ידועים: הם לא מצויים בתחום הפוסטרים. לפעמים, רק לפעמים, לוקה המערכת בזריזות יתר. היא אצה-רצה להחליט, כאשר מה שנדרש ממנה באמת הוא דגירה מתמשכת על התיק.
קחו, למשל, את פרשת משפחת שרון והאי היווני. היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז עשה משגים אחדים בטיפולו בתיק הזה, בהם משגים שהודה בהם לאחר מעשה. אבל במשגה הגדול ביותר שלו לא יודה לעולם: הוא לקה ביעילות יתר. היה לפניו תיק חקירה קשה, מדיף ריח עז של שחיתות אבל דל בראיות. לתיקים כאלה אין הרבה סיכוי בבית המשפט, בוודאי לא כשמדובר בראש ממשלה, אבל כל עוד הם פתוחים, יש להם השפעה חיובית ביותר על התנהגותם של הנחקרים. היה לו תיק, והוא בזבז אותו.
בשבוע שעבר הנחית בית המשפט העליון מכה אנושה על תוואי גדר ההפרדה. ההחלטה נוגעת לעוטף ירושלים, אבל יש לה השלכות על תוואי הגדר בכל מקום שבו סטתה, או תסטה, מהקו הירוק. הסטיות בקו הגדר נבעו במידה רבה מהנחתות פוליטיות של שרון, או מהדרך שבה הבינה מערכת הביטחון את רוחו של שרון, רוח המפקד.
בא בג"ץ והפך את הגדר על פיה. אפשר היה לצפות ששרון יצעק חמס: אם לא על התחשבות היתר במצוקת הפלסטינים, לפחות על ההשפלה האישית שספג ועל בזבוז הכסף האדיר הכרוך בבנייה מחדש. אבל שרון הציף את בית המשפט בשבחים. הוא הורה למתכננים לחזור אל שולחנות השרטוט, ולבצע כל פסיק בהחלטת בית המשפט.
יש שופטים בירושלים, אמר מנחם בגין, המעריץ הגדול של מערכת המשפט. מי היה מאמין שיחזור אחריו אריק שרון. הכל בגלל הדיון על הגדר בבית הדין הבינלאומי, מסבירים מקורביו. שרון מקווה שיקרה נס, והפסיקה בירושלים תמתן את המלצות השופטים בהאג. בג"ץ פסק שתוואי הגדר נקי ממניעים פוליטיים. בעולם רוחשים כבוד גדול לבית המשפט העליון שלנו. במקום שבו הדיפלומטיה הישראלית נכשלה, אולי יצליח בית המשפט.
זהו ההסבר, אין ספק. ענייני המדינה, והם בלבד, עומדים לנגד עיני ראש ממשלתנו. ועם זאת, הוא רק בן-אדם. מאוד אנושי מצידו להחמיא לשופטים בעודם דנים בגורל תיק החקירה שלו. כל אחד, אילו היה במצבו, היה נוהג כמוהו.
כאשר ביקש פליקס פרנקפורטר, מהדגולים בשופטי אמריקה, לבסס את הדרישה לשקיפות בשלטון, הוא אמר: "אין מחטא טוב יותר מאור השמש". אין מה להוסיף על האמירה הזאת, לבד אולי מהערת שוליים: אין מחטא טוב יותר מאור השמש, ואין מרסן טוב יותר מצל ענן החקירה. עם כל אי הנעימות הכרוכה בהן, החקירות מלמדות פוליטיקאים שהתנהגותם מופקרת, שיש עין רואה ואוזן שומעת. הן מאלצות את שיכורי הכוח להתפכח, ומלמדות את היהירים צניעות. כמוהן כניידת של משטרת התנועה, שעומדת לצד הדרך: גם אם היא לא מפיקה רפורטים, היא מרגיעה את חולי ההגה באחת. בקיצור: החקירות אולי לא מוליכות לעונש, לא בישראל, אבל הן אמצעי חינוכי ממדרגה ראשונה.
כמו כל נשק, גם באמצעי הזה צריך להשתמש באחריות ובזהירות. אין לענות דין. אין בשום פנים לערב את החקירה באינטרסים אחרים, כוחניים, של היועץ או הפרקליטות. מזוז הוא מאמין גדול בגישה עניינית, נקייה משיקולים זרים, וזה מאוד מבטיח, אבל למה לרוץ. החיפזון מן השטן.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
