בדרך אל המוות

הכלב

לכלב שלנו קראו צ'ינג. קראנו לו כך מפני שביום הופעתו בביתנו התפרסמו בעיתונים, בעמודים הראשונים, ידיעות על התנגשויות בין סין ליפן.

אחרי דיונים ארוכים - רקס? לוקס? קיטק? - החלטנו לאמץ את הלשון הסינית, וזאת גם בשל פזילתו של הגור, ששיוותה לו, לדברי אגטה, מראה של סיני. אגטה לא ראתה סיני מימיה, וההשוואה היתה כמו בין ארון למלפפון, אבל הצעתה עשתה את שלה.

"נכון מאוד," קראנו. "הוא סיני, יש לו עיניים מלוכסנות והוא פוזל!"

"הסינים לא פוזלים," עקץ הבן-דוד הגדול שלנו, שכבר מלאו לו ארבע-עשרה.

"אבל הם יכולים," פסקה אחותי.

"מאה אחוז סיני," חתמה אגטה את הוויכוח.

צ'ינג, בנה של סנטוזה, כלבת הפוקסטרייר הגזעית של הווטרינר חובב המוסיקה, דמה לאביו דווקא, ואחרי כמה שבועות התברר שהוא בן תערובת מקסים. מהפוקסטריירים ירש רק את צורת הפה - בזאת שכנע אותנו המומחה המקומי לכלבים מטעם עצמו, שופט שגר בשכנות. לימים הסתמכנו לא אחת על חוות דעתו, כשהיינו מוליכים את צ'ינג הקשור ברצועתו לטיול והילדים צעקו אחרינו, "ממזר קשור לחבל!"

"אבל יש לו ראש של פוקסטרייר," היינו משיבים, לא בלי גאווה.

"והישבן?" שאלו הילדים.

צ'ינג ידע להועיל, להושיט כפה, להביא דברים לפי פקודה. את כל הפקודות מילא כראוי, אבל לא בהתלהבות יתרה או חשק רב, אלא בכעין השלמה עגומה, מלווה באיזה הרהור פילוסופי, שאגטה היתה הראשונה לחוש בו. יום אחד, כשהביאה את קערת הכיסונים המהבילים, הכריזה, "צ'ינג זה, הוא כמו פילוסוף..."

"מאיזו אסכולה?" ניסה הבן-דוד המשכיל להתבדח.

"אסכולת העצובים," השיבה אגטה בנימה עניינית.

הכלב היה עצוב, אין ספק בכך. הוא לא התרוצץ בגינה, בז לעצם הצעצוע ולכדור שקיבל במתנה, ואין צורך לומר שהתעלם מהתרנגולות והאנקורים ששוטטו כל היום בחצר. לרוב אפשר היה למצוא אותו רובץ על הספה, שרוע על שמיכה ארוגה ביד, שעירה ורכה, עוקב אחרי זבוב שמטייל על זגוגית החלון. על מילות התפנוקים - נו, צ'ינגלה, למה אתה כל-כך עצוב? - היה משיב ביבבה חרישית נוגעת ללב כצלילי קלרנית.

בן שנתיים עבר לגור בקביעות בחדר המשרתת. הוא ישן שם עם אגטה ולכן זכה לכינוי נוסף: "המאהב של אגטה". אגטה אכן אהבה אותו באמת. האישה המזדקנת הזאת שבלתה בבתוליה, הרעיפה את כל רגשותיה על הסיני הפוזל, והיתה אומנת אותו כמו תינוק. עד לידי כך הגיעו הדברים, שהיתה מחזיקה אותו בחיקה גם בשעה שרקחה ריבות, בלי לשעות להערותינו בדבר ההיגיינה.

"לסיר הוא לא ייכנס," היתה פוטרת בביטול את כל דברי השכנוע, נסערת מאטימות לבנו, שהיתה גרועה בעיניה אלף מונים מאי-הקפדה על הניקיון.

בימי המלחמה התמעט מאוד ענייננו בצ'ינג, כמעט לא שמנו לב אליו. רק בערבים - כששכבנו לישון מלאות חרדה מפני הלילה הקרב, הבגדים והלבנים מוכנים ללבישה - רק אז היתה אגטה מופיעה עם צ'ינג, שישב כתינוק על זרועה הכפופה, ואומרת, "צ'ינג, תן נשיקת לילה טוב." וצ'ינג היה נובח בשקט, מכשכש בזנבו כשכוש קל שבקלים ואחר-כך מלקק אותנו על הלחיים. זה היה טקס מעצבן. איך היה הלילה יכול להיות טוב? למי היתה סבלנות לכלב? אבל כיוון שהבן-דוד שלנו, שידע לעקוץ את אגטה, כבר לא היה אתנו - כי הרגו אותו באקציה הראשונה - השלמנו עם הטקס, עד היום שבו עזבה אגטה ועברה עם צ'ינג אל הכפר, ואילו אנחנו הלכנו לגטו.

אבל עוד קודם לכן סיפק לנו צ'ינג הוכחות לנאמנות לבו. זה היה מבחן שרבים נכשלו בו באותם ימים, לא בעלי-חיים דווקא אלא בני-אדם.

בימים שקדמו לשני פינויי הדירה נערכה בעיירה אקציה - הארוכה מכולן עד אז, שכמו הוכיחה כי מושגים כמו אכזריות וחייתיות יכולים להתרחב לאין שיעור ממש.

הסתתרנו, שבעה אנשים, במקום שהיה לפנים דיר חזירים ולא זו בלבד שחסר כל סגולות של מחבוא, אף הדלת חסרה בו. לפנים היתה שם דלת ואפילו מוצקה, העידו על כך המשקוף המקושת שמעל לפתח והווים והמסמרים שבלטו ממנו. מסתור שאין בו דלת הרי זה טירוף גמור, ואף-על-פי-כן ניצלנו אז גם בזכות חסרונה, שהשאיר את הפתח פתוח. אילו ראו הגרמנים, שחיפשו בחצר ובמבנים שבה, דלת נעולה, אין ספק שהיו פורצים אותה וגוזרים כך כליה בבלז'ץ על שבעת האנשים היושבים על שיירי קש מעידן החזירים. אבל כיוון שראו רק חור ריק ואפל, זכר לדלת שנעקרה, חור שכוסה רק בקושי בכמה זרדים יבשים חשופים, פסחו עליו במצפון שקט ולא העלו על הדעת שמישהו מסתתר שם. הרגע שבו הופיעה בפתח המקומר של הדיר צלליתו של איש אס-אס וידו נדנדה, כמבלי משים, עץ תפוח ננסי שיבש בקיץ, הרגע הזה היה בו טעמם של חיים תלויים על בלימה, ותחומו היה שטח ההפקר שבין החיים למוות.

זה שאגטה ענתה בעקשנות על השאלות הצווחניות "לא יודעת, לא יודעת", היה ברור, מובן מאליו. כל-כך מובן מאליו, שלא קיבלה את ההערכה הראויה, כדרך שיקרה לא אחת לאוהבינו הנאמנים. אבל הכלב העצוב, המפוחד, שאינו אהוב עוד, צ'ינג הסיני? הם משכו אותו מידי אגטה וגם התרו בה שלא תוציא הגה מפיה, נתנו לו נקניק, והוא, המורעב, אכל אותו בתיאבון, ואחר-כך ביקשו בקול רך שיחפש את "האדון".

"איפה האדון... הגברת... האדון... הגברת?"

צ'ינג התבונן בהם בשלווה (אגטה נשבעה אחר-כך שהניד בראשו לשלילה) ולא נע ולא זע. הביט בעיניהם ונשאר יושב במקומו. והם האיצו בו בפולנית עילגת, "מחפש אדון שלו... מחפש גברת שלו..."

ואז גאה בו בפעם היחידה בחייו נחשול מפתיע של מרץ, ולא זו בלבד שהתחיל לנבוח כהוגן, אלא אף הסתער על שוקו של הגרמני.

מירכתי דיר החזירים שמענו ברור איך נשאו ונתנו אנשי האס-אס עם הכלב, משא ומתן שהוא יצא ממנו מנצח. אמנם ספג בעיטת מגף, אבל עמד בה בשקט ורק אחר-כך רעד עד הערב בדומה לאדם שלאחר מאמץ גדול מכוח עצביו אינו נרגע עוד שעה ארוכה.

גורלו של צ'ינג נחתם באורח טרגי. מותו היה לא אנושי. הוא קרה כעבור שנה, ימים אחדים אחרי בריחתנו מהגטו, והיו במוות הזה כל המאפיינים של מיתה אכזרית רגילה מידי האס-אס. שעת מותו היתה בצהרי יום קיץ, והמקום - חצר גיסה של אגטה, שאחרי שעזבה את ביתנו עברה לגור אצל קרובים בכפר. שם, ישובה מחוץ לבקתה, מצאו אותה הגרמנים, שכבר שלושה ימים חיפשו אחרינו במרץ ויצאו מגדרם מרוב זעם על שאין להם למי להעניק את הפרס שהועידו ללוכד המשפחה שנמלטה מהגטו, ועל שחיפושיהם בבתי ידידיה ומכריה הפולנים של המשפחה לא העלו דבר.

תוצאות השיחה עם אגטה הגדישו את הסאה. חמתם, שלובתה בתחושת אין אונים - תחושה לא נסבלת ל"עם האדונים" - היתה מוכרחה למצוא לה פורקן. כהרף עין הרחיבו את חוקי נירנברג והחילו אותם לא רק על סבתות יהודיות, אלא גם על כלבים השייכים ליהודים.

"אתה תיתלה במקומם!" צעקו, ואגטה - כשסיפרה זאת - צעקה גם היא והוסיפה, שפרצופי התליינים היו אדומים כצבע האדמוניות בגנו של הגיס.

הכריחו אותה להביא חבל. לא נמצא חבל עבה, אבל די היה גם בחבל דק, כי הכלב היה רזה. כששרקו לו ניגש בלי התנגדות, רועד בכל גופו, כדרכו. הם תלו אותו על ענף של עץ דובדבן, ואחר-כך, משהוקל להם בעוד מוות אחד, הסתלקו על אופנועיהם.

מתוך "כל סיפורים" מאת אידה פינק, תירגם מפולנית: דוד וינפלד, הוצאת עם עובד

אידה פינק נולדה בזבראז' שבמזרח פולין, כיום באוקראינה. בזמן הכיבוש הנאצי היתה בגטו בעיר הולדתה, עד שברחה ממנו וניצלה בעזרת ניירות "אריים" מזויפים. ב-1957 עלתה לישראל, והיא מתגוררת כיום בתל-אביב.

מלבד סיפוריה הקצרים פירסמה פינק גם רומן, "נלך בלילות, נישן בימים" (ספריית הפועלים, 1991). שפת כתיבתה היא פולנית, וסיפוריה תורגמו לשפות רבות. זכתה בפרס אנה פרנק (אמסטרדם, 1985), פרס יעקב בוכמן ("יד ושם", ירושלים, 1995), פרס אלברטו מורביה (איטליה, 1996) ופרס פן קלוב (פולין, 2003). לאחרונה הוענק לה תואר דוקטור של כבוד מטעם אוניברסיטת בן-גוריון