| |
מה נספר לחברים בבית
שבאמת המקום מרגיע, שהשקט אכן חודר פנימה, העיתון מרתק ואתם נהנים עד השמיים
אמיר פלג
מי מאתנו לא נסע לפחות פעם אחת לחופשה בצפון הארץ, לסוף שבוע של מנוחה, והתארח באחד מעשרות הצימרים הפזורים בישובים השקטים, לספוג קצת אויר צלול, קצת שקט ושלווה.
אווירת הנופש מתחילה עוד במרכז הארץ, אחרי נסיעה לא ארוכה במיוחד אתם מגיעים למחוז חפצכם. במבט ראשון הכל נראה טוב ויפה. האזור שקט, ירוק, הערב ממשמש ובא, הטמפרטורה יורדת, השמש מסנוורת סינוורים אחרונים והמכונית כבר חונה בבטחה מתחת לצימר.
בעלי הבית הנחמדים מקבלים אתכם בסבר פנים יפות. לפי מבטם ניכר כי הם לא מבינים איך אתם חיים בתוך המולת העיר וברור, כי גם לכם ספקות לגבי אורח החיים של המארחים. מעניין מה עושים הילדים שלהם אחרי הצהרים, לעזאזל?
אתם עולים בכבדות על מדרגות העץ המובילות אל החדר הנכסף. מסתבר שבקומה שלכם ישנם שני חדרים נוספים. ולתומכם חשבתם להיות סוף סוף לבד, בשקט. השכנים החדשים שלכם ואתם שמחים לראות אחד את השני בערך כמו בעל את חותנתו.
אתם נכנסים בחדווה אל החדר, מעט חשוך אך עם זאת מרווח. מה הפלא, הטלוויזיה שהבטיחו לכם בטלפון כל כך קטנה. אתם מתים לכוס קפה או תה. אני לא יודע עם זה רעיון טוב, הקפה – אבקה של "עלית", והתה? הטעם שרציתם אזל.
עושים זוג או פרט מי ירד אל בעלי הבית לבקש תוספת. הפסדתם. אתם שואלים בנימוס אם יש עוד כמה תיונים? "בודאי, כמה שתרצו, אנחנו כאן בשבילכם, תירגעו, תנו לשקט לחדור אליכם, פנימה, הלא בשביל זה הגעתם לכאן".
אתם עולים לחדר, מוזגים את המים הרתוחים לכוסות, אך אבוי, אין סוכר. מה לעשות, האם להטריד שוב את המארחים החביבים. אין ברירה, צריך לשתות משהו בסופשבוע הזה.
בשנית רומא לא תיפול, הפעם לא תצאו פריירים. אתם עושים בדיקה של כל מה שחסר: כפיות, מלח, סבון לכלים, סבון לפנים, נייר טואלט ועוד כמה מוצרים שתושבי הכפר חושבים שהעירוניים נגמלו מהם.
בערב אתם שוקלים אם לצאת למסעדה. לנסוע 25 דקות, לאכול אוכל בינוני, או להסתפק בצידה מהבית. אתם סופרים את העוגיות שקניתם בדרך ורואים שנשארו בקושי שבע. אין ברירה, יוצאים לאכול. מפח הנפש גדל כאשר מתגלה שהשירות יותר גרוע אפילו מתל אביב, שלא לדבר על האוכל, ועל המחיר…
אבל לא הכל שחור, בלילה לפני השינה אתם מגלים את הלווין. עד היום לתושבי הפריפריה היה מאוד משעמם בערב, קרטל הכבלים לא הטריח עצמו לקצות הארץ, ותושבי אזורים אלו היו מנותקים. אך הלווין שונה. הוא אלחוטי, על יבשתי, גלובלי, קוסמופוליטי ומגיע לכ-ו-ו-לם. אחרי כמה דקות של זיפזופ אתם שולטים בערוצים, כאילו היתה זו הטלוויזיה שלכם. בלווין אפשר לראות את סטיבן סיגל בחמישה ערוצים ולא רק בשניים כמו בבית.
בשבת בבוקר אתם מתעוררים לצעקות ילדי הבית. יוגב נפל מהאופניים ולאדוה נמאס שכולם ישנים. אם היא לא אז אף אחד לא. בשאר השבת אתם מנסים לשכנע את עצמכם שכיף לכם, שבאמת המקום מרגיע אתכם, שהשקט אכן חודר פנימה, העיתון מרתק ואתם נהנים עד השמיים. בלי הזמנה מתגנבים להם הלבטים, מה לספר לחברים בבית, שנהניתם או שאתם מרגישים שדפקו אתכם. אחת הדילמות הגדולות של הישראלים, היא האם לפרוק את אשר על ליבם, לקטר ולהצטייר כממורמרים או לצאת גדולים; "אך כמה היינו זקוקים לחופשה הזאת, זה היה במקום, פשוט גדול".
כנראה שבזמן הקרוב נמשיך להתלבט בשאלה זו. שינוי משמעותי בתפיסת השרות בארץ לא נראה באופק. עדיף לנסות להשלים עם המצב, להנמיך ציפיות ולדעת לא להתעצבן, להפנים את העובדה שישראל היא לא שוויץ או ניו-זילנד. ואז אולי נדע ליהנות מחופשה גם אם אינה ברמה של 5 כוכבים.
|
