אבא של באפי
אמנם ב"דרקולה" של בראם סטוקר הסיפור פשוט וקצת פרימיטיבי, אבל הוא היה שם לפני כולם. אריאנה מלמד על מיתוס חדש-ישן
כשהם משקיפים עלינו מפנתיאון הנצח – מה גורם נחת לסופרים? העובדה ששמם נישא בפינו או העובדה שיצירותיהם הפכו לחלק מן התרבות – ואותם, את היוצרים, שכחנו לגמרי? כשבראם (אברהם בפי אמא שלו) סטוקר ירד מן הפנתיאון לטיול קצר במחוזותינו, הייתי שמחה לברר איתו מה הוא חושב על תהילת העולם של "דרקולה". כי את דרקולה אנחנו זוכרים, ואת סטוקר – בכלל לא, ולכן אקדיש לו תחילה כמה שורות.
הוא נולד בדאבלין בשנת 1847, ואם אתם מחפשים את מקורות האובסייה שלו עם המתים-החיים, או ה-un-dead כפי שקרא להם, תמצאו קצה חוט בילדותו. הוא סבל ממחלה מתורית שבגללה היה רתוק למיטה עד גיל שבע, ללא יכולת לעמוד או ללכת. כשהחלים, התאהב בכל אפשרויות הפעילות הגופנית עד שהיה לאתלט מוביל בבית הספר שלו ולשחקן כדורגל נלהב באוניברסיטת דאבלין, לשם נשלח על ידי משפחתו המודאגת: העלם רצה להיות סופר, אבל הבהירו לו שאין כסף במקצוע הזה.
עשר השנים שאחרי סיום הלימודים עברו עליו במשרות נחותות דרג בפקידות הממשלתית באירלנד, ושם כתב את ספרו הראשון. "על סמכויותיהם וחובותיהם של פקידים בבית משפט השלום", קרוי הכרך המשמים הזה – ומחברו ודאי היה גווע מחוסר עניין בחיים, אלמלא הסכימה מערכת ה"דאבלין מייל", יומון פופולארי ונפוץ, להפקיד בידיו את משרת מבקר התיאטרון. בהתנדבות. במשך שנים מספר כתב להם ביקורות ללא תמורה, עד שהכיר את סיר הנרי אירווינג, השחקן הכי נערץ בדורו – והסכים להיות מזכירו האישי.
27 שנה התמיד סטוקר במשרה הזאת, ענה למכתבי מעריצים (לפעמים 50 ביום), ליווה את אדונו במסעותיו ונקשר אליו עד כדי כך, שעם מותו של אירווינג חטף שבץ מרוב צער. בינתיים עבר לחיות בלונדון, נישא לשחקנית ונולד להם בן אחד, וגם ניסה את כוחו בכתיבה – סיפורים קצרים ומפחידים לילדים, רומן אחד שלא שרד בתלאות הזמן – וב-1897, יצירת הפאר האחת והיחידה שהקנתה לו מקום בפנתיאון. סטוקר כתב עוד תריסר ספרים, שלא עוררו עניין כמו "דרקולה" וודאי לא היו זכורים לנו אלמלא הספר ההוא, שחולל תעשייה שלמה של ערפדים בכתב, וכמובן גם ערפדים קולנועיים וטלויזיוניים, שחלקם התרחקו מאוד מן המקור: בין בלה לוגוסי לבין באפי העשויה ללא חת מפרידים לא רק שלושה דורות של עשייה תרבותית ושלל אפקטים, אלא גם שינויים מפליגים בתפיסה של מהות הערפדים.
הערבוביה המרהיבה של סטוקר
אומרים על סטוקר שהוא ערך "תחקיר מקיף" של סיפורי הערפדים במזרח אירופה, אבל מי שקורא את הספר – ברשת יש גרסה מלאה באנגלית ובחנויות ובספריות תמצאו תרגום חדש למדי לעברית – יבין מייד כי סטוקר עשה שם סלט מרהיב של אגדות, שטויות דמיוניות ואמונות מבוססות מאוד. הפופולאריות של הספר יצרה בעצמה מגוון של אמונות חדשות כאלה. ביניהן הטענה שדרקולה היה דמות היסטורית, ושאפשר בהחלט להתרשם מן המצודה שלו אם רק מטיילים לטרנסילבניה. ובכן, לא: יש באמונה הזאת עירוב מצער של שני עניינים. ולאד צפש, נסיך מקומי בן המאה ה-15, אכן היה שייך לשבט ה-dracul על פי שיטת הארגון החברתי הפיאודלי שהיתה נהוגה בימיו, והוא אכן נודע באכזריותו כמו גם בנועזותו במלחמותיו נגד הכובש התורכי, והוא גם נהג לשפד את אויביו השבויים על סיח ענק וכך להרוג אותם בעינויים גדולים – אבל הוא לא התיירא מפני השמש, לא נעץ שיניים בצוואריהן של עלמות ענוגות, וכשהוא מת – הוא מת לחלוטין.
העניין השני הוא אמונה סלאבית נושנה, שמתחילה הרבה לפני בוא הנצרות לאיזור, על אודות אנשים שבמותם איכשהו לא מתים ממש, והם מגיחים מארונות הקבורה שלהם ורודפים את החיים עד חורמה. לפיכך יש לתקוע שיפוד עץ רציני בליבו של המת, במיוחד אם זה הלך לעולמו מסיבה לא טבעית כמו רצח, על מנת שלא ירדוף את מי שגורלם שפר קצת יותר. מירצ'ה אליאדה, חוקר הדתות הנודע, עקב אחר מקורות האמונה הזאת וקישר אותם לפולחן-הזאב שגולים פוליטיים מיוון העתיקה הביאו איתם לאיזור, וגם מצא הקשרים ברורים בין האמונה בערפד לאמונה בזאב הערבות. אחרים סברו שמקור האמונה הוא בעטלפים-ערפדים מוצצי דם שנטפלים לבקר. הבעיה היחידה בתיאוריה הזאת היא, שאין עטלפים כאלה במזרח אירופה. היו גם כאלה שהאמינו כי יש קשר בין סיםפורי הערפדים לבין מחלת הפורפיריה, מחלת דם נדירה (שהמלך ג'ורג' השלישי לקה בה והשתגע). לחולים בפורפיריה אסור לשהות בשמש, ובעינים פחות מתוחכמים משלנו השקו אותם בדם בתור תרופה. ועכשיו, לערבוביה המרהיבה של סטוקר: רוזן עתיק-יומין, אדום-עיניים, רווי שנאה, חלקלק ותחמן, שחי בטירה אפלולית אי שם בטרנסילבניה הערפילית, והוא אורב לבריטים תמימים וישרי דרך כמו ג'ונתן הארקר, שיומן המסע שלו הוא הבסיס לתחילת הסיפור.
וכמו כל רומן גותי טוב, הפתיחה לא מבשרת על הארועים המחרידים שעוד יבואו. ג'ונתן עושה את דרכו ברכבת מבודפסט מזרחה, נהנה מפנכת ממליגה לארוחת בוקר, ועתיד לפגוש רוזן אציל ונדיב לצורך עסקים. לאט לאט, האווירה נהיית אפלה ומסתורית יותר, ויש שלל של הערות מטרימות על הצפוי לנו, אבל כשהאימה מתפרצת מתברר שההטרמות היו עדינות מאוד.
פרימיטיבי אבל ראשון
בהמשך מגלה סטוקר את מיומנותו הטכנית ככותב בעירוב סגנונות בין יומנים של הגיבורים השונים בעלילה, כולם אזרחים בריטים מהוגנים ומודאגים מאוד מן האפשרות, שהרוזן יגיע ללונדון ויזרע שם אימה ומוות. סטוקר מחדיר לעלילה אלמנט טראגי שיפרנס אחר כך המון כותבים של ספרי-ערפדים: לוסטי וסטנרה, צעירה ותמימה וטובת לב, הופכת לקורבן של הרוזן ומתערפדת בעצמה והורגת ילדים קטנים. הו, מה גדולה האימה.
עוצמות כאלה של פחד אי אפשר לפתור בלי סוף טוב. שני רופאים בריטיים נאורים ונחושים, רעיתו הנועזת של ג'ונתן הארקר והוא עצמו, יביאו בסופו של דבר למותו הסופי וההחלטי של הרוזן, ואנחת רווחה גדולה עלתה מליבותיהם הויקטוריאניים של הקוראים של סטוקר. הספר עצמו, פופולארי ככל שהיה, לא הפך לנכס צאן ברזל לפני סרטי דרקולה הראשונים.
מה שחסר בסיפור של סטוקר הוא המימד הטראגי של חיי הערפד. את זה תמצאו בכל רומן של אן רייס, אמא של "ראיון עם ערפד" והמון כותרים אחרים שעוסקים בדיוק בשאלה הזאת: מעמדו של הערפד כקורבן שהפך למקרבן, כמיהתו למוות שישחרר אותו, וחוסר הצדק המשווע הכרוך בהפיכתו לרוצח בעל כורחו. אצל סטוקר הכל פשוט יותר וקצת פרימיטיבי, אבל הא היה שם לפני כולם, והוא הנחיל לתרבות המערבית מיתוס חדש-עתיק, וזה יותר מכפי שאפשר לומר על עשרות סופרים טובים ממנו בני תקופתו.
לפנייה לכתב/ת 
סטוקר. ילדות בלי תנועה
פוסטר הסרט של פרנסיס פורד קופולה
צילום מתוך הסרט
מומלצים
