הגיבור האולימפי שלי. עפר שלח על רץ המרתון סטאין

"מה אתם לוקחים מאתונה?", שואלת הכותרת של גלריית התמונות הנפלאות מהאולימפיאדה, שמוצגת כאן. יש כל כך הרבה דברים, שקשה (ולא צריך לבחור). האולימפיאדה הנהדרת שרקחו היוונים השאירה אותנו עם המון תמונות ועשרות מנצחים גדולים.

	קוןרנליוס מוציא מהקצב (צילום: איי אף פי)

אבל מהיום האחרון של המשחקים נחקקו אצלי דווקא שני אנשים שלא ניצחו. ונדרליי דה לימה מברזיל והיילה סטאין הישראלי, שני רצי מרתון, הציגו ביום הזה את תמציתה של הרוח האולימפית ותמציתו של הספורט. במובן הזה, הם מנצחים לא פחות גדולים מאל גארוז', פלפס או ג'ינובילי.

רק דה לימה יודע אם היה בו באמת הכוח לנצח בריצת המרתון, אם לא היה האירי הפסיכי (שהסתובב עם מגן דוד על התחת, כאילו לא יכול להיות פסיכי שלא מערב אותנו איכשהו), שקפץ עליו וגרר אותו לקהל. אין דבר שהורג רצים למרחקים ארוכים יותר מיציאה מהקצב. זה לא רק הזמן שהולך לאיבוד; המאמץ המושקע בחזרה לריצה גדול בהרבה מזה שדרוש כדי להמשיך אותה. רצי מרתון משתדלים לשמור על קצב כמעט אחיד, כי השינויים הם מה שהורג אותך - והכומר המופרע כפה על לימה שינוי קיצוני, מעורב בבהלה ובייאוש.

ניתוח של זמני הביניים בריצה מעלה את הסברה שבכל מקרה, סטפנו באלדיני היה מנצח. בחום של 30 מעלות, האיטלקי רץ את החצי השני של המרתון בקצב מדהים, וסיים ב-12 קילומטרים אחרונים בלתי נתפסים. כדי להבהיר, מהקילומטר ה-35 עד ל-40 רץ באלדיני ב-14 דקות ו-12 שניות, פחות מדקה יותר לאט מהתוצאה שאיתה ניצח אל גארוז' בריצת ה-5000.

באלדיני בדרך לניצחון. צילום: AP

את 12 הקילומטרים האחרונים בריצה עבר בחצי דקה יותר מהר משרץ פול טרגאט הקנייאתי כשקבע את שיא העולם בברלין. והכי חשוב: בין הקילומטר ה-30 ל-35, לפני ההתקפה של האירי, סגר באלדיני על לימה לא פחות מ-19 שניות. בקצב הזה, הוא היה עובר אותו לפני הקילומטר ה-40, בכל מקרה.

אבל כאמור, רק דה לימה, היחיד שחש את הרגליים שלו, יודע. וזה ממש לא חשוב. מה שחשוב הוא מה אמר דה לימה אחרי הריצה: הוא לא התבכיין, לא אמר שהצופה המטורף לקח לו את המדליה, לא ביקש ספירה חוזרת וערעור בבית הדין הבינלאומי. הוא עשה הכל כדי שלא יהיה אפילו כתם זעיר על נצחונו של באלדיני.

הוא אמר שייתכן בהחלט שהיה מפסיד בכל מקרה. הוא חגג את הארד בסלאלום על המסלול, כי רק רץ שעבר את החוייה החד פעמית של מרתון אולימפי יודע כמה יקרה היא כל מדליה, ולא חשוב צבעה. הוא היה תמצית הרוח הספורטיבית, שכבר נשכחה מלב.

גם היילה סטאין הוא תמצית הספורט. אני לא יודע בן כמה סטאין. אבל בגיל למעלה מ-40, אולי אפילו חמישים, הוא היה בין הרצים שמיצו מעצמם הכי הרבה – על הבמה הגדולה ובתנאים קשים להדהים. על מסלול מרובה עליות, בחום כבד ולחות גבוהה, סטאין היה רחוק רק שלוש דקות וארבע שניות משיאו האישי, בדיוק כמו המנצח באלדיני. ומה היא הרוח האולימפית, אם לא להוציא מעצמך את המקסימום ומעבר לו? לא היה שום מנצח באולימפיאדה שהצליח יותר מזה.