שיעור באפליה: על הפערים בין תלמידים ממגזרים שונים

ערב דיוני תקציב 2005 בממשלה נרמז כי שלמה דברת, יו"ר כוח המשימה הלאומי לקידום החינוך, מאיים להתפטר

אם יקוצץ תקציב החינוך. בתגובת משרד האוצר הובעה תמיהה. גם מאחר שהאוצר הקציב כמיליארד שקל לביצוע השלב הראשון ברפורמה שעליה המליץ צוות דברת, וגם מאחר שוועדת דברת טרם הגישה דו"ח סופי הכולל בתוכו מועדי ביצוע.

התכתשות תקציבית היא עניין שבשגרה. גם איומי התפטרות של אישי ציבור כבר לא מרגשים איש. מתברר שגם

סטטיסטיקה חדשנית כבר לא עושה את זה. במיוחד פרסום סקר חדש מטעמה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה -

"תשומות בחינוך תשס"א".

תחת הכותרת המשעממת הזאת חושף הסקר את התקבולים של בתי-הספר לפי מגזרים. כאן, לראשונה, לא מדובר על תקציבים שמהם קשה להבין מי באמת מקבל וכמה. כאן מדובר במפגש עם הכסף בצידו השני: צד המקבל, עניין שגם צוות דברת כנראה לא נתן עליו את דעתו.

הסקר הוזמן ומומן בידי משרד החינוך. כל מנהלי בתי-הספר, כ-3,600 במספר, התבקשו להשיב על שאלון העוסק בכסף שעומד לרשותם. כ-2,200 מנהלים השיבו. אם יש דבר הקרוי מיפקד כלכלת החינוך, הוא נעשה - ולא זכה להדים שלהם הוא ראוי.

ממצאי הסקר בבתי-הספר היסודיים והעל-יסודיים (ללא פנימיות) מתפרסמים כאן במידת פירוט שטרם פורסמה ברבים. מנהלי בתי-הספר דיווחו על הכסף שהגיע לרשותם. הלשכה לסטטסטיקה סיווגה את הכסף הזה לפי שני סוגים: מימון ציבורי ומימון פרטי. המימון הפרטי כולל בעיקר תשלומי הורים.

ההורים משלמים יותר מרבע מכלל הכנסות בתי-הספר. בימים אלה הם משלמים משהו נוסף, שהסקר לא עסק בו:

ספרים, מחברות וכלי עבודה שונים הנקנים באופן פרטי. עוסקים רבים בחינוך טוענים כי תשלומי ההורים האלה פוגעים

בשוויוניות בבתי-הספר ובין בתי-הספר. שרת החינוך הצהירה לא פעם שהיא מצדדת בביטולם. אמרה אבל לא עשתה, ובפועל תשלומי ההורים הולכים ותופחים.

תשלומים פרטיים בחינוך חינם וחובה הם עניין שדשו בו הרבה. הסקר של הלשכה לסטטיסטיקה מעניין בגלל היבט

אחר: האפליה שנוהגת ממשלת ישראל. הדוגמה המיידית היא דווקא משרד הדתות, שבוטל מאז שנעשה הסקר. המשרד הזה אמור לחלק כסף כדי להרבות השכלה דתית. ההיגיון מחייב שהכסף יושקע בעיקר במוסדות שבהם יש מיעוט של דתיים.

תלמידים שבאים מבית דתי ממילא מכירים את העניין. אלא, וזה אולי לא מפתיע, משרד הדתות משקיע יותר בתלמידים

דתיים, ובעיקר בחרדים שבהם.מדוע משרד הדתות משקיע בממוצע (בין יסודי ועל-יסודי) 643 שקל בתלמיד בית-ספר חרדי, אפס בתלמיד בית-ספר ערבי ושקל אחד בתלמיד בית-ספר ממלכתי? קרוב לוודאי שהמשרד חילק כסף לפי החלטות השר, והשר היה מאז ומעולם מפדלי או חרדי, ובשנים האחרונות לקיומו היה חרדי למהדרין.

את זה שמשרד הדתות (ולפי הממצאים - גם משרד העבודה) מפלה לרעה תלמידי בתי-ספר שאינם דתיים לא ממש

ידענו. ידענו שהמשרד משקיע מאות מיליונים בתלמידי ישיבות, שבהן, כרגיל, לומדים אחרי סיום בתי-הספר העל-יסודיים, אבל איך המשרד הצליח להעביר כספים לבתי-ספר? איך זה שבית-ספר חרדי מצליח לקבל מימון מכמה גורמים ממשלתיים? האם משרד הדתות פנה לכל בתי-הספר, כולל הממלכתיים והערביים, והציע להם את שירותי הקודש שלו?

התשובה היא שאכן היו אז נוהגים נפסדים במקומותינו, במיוחד במשרד הדתות. היועץ המשפטי לשעבר, אליקים רוב

בינשטיין, שם לזה קץ לפחות במובן הפורמלי. מהשנה רק משרד החינוך רשאי לתקצב בתי-ספר, ולא אף משרד ממשלתי אחר.

איפה השוויון?

לכאורה, ריכוז כל הכסף החינוכי ביד אחת אמור להביא קץ לאפליה. ולא היא. הסיפור הגדול שחושפת הלשכה לסטטיסטיקה הוא שמשרד החינוך עושה בדיוק מה שעשה משרד הדתות. בבתי-הספר העל-יסודיים יש פערים קטנים בין מה שקיבלו מנהלי בתי-ספר בחינוך (העברי) הממלכתי והממלכתי-דתי, ומובן שמה שקיבלו אלה רחוק מרחק רב ממה שקיבלו בתי-הספר הערביים. אבל החרדים חוגגים. בממוצע הם קיבלו ממשרד החינוך 5,993 שקל לתלמיד, בהשוואה ל-600-2,500,2 שקל לתלמיד בעל-יסודי הממלכתי והממלכתי-דתי. זהו פער  של כ-130%. בהשוואה לבתי-הספר הערביים (685 שקל לתלמיד)  קיבלו החרדים 770% יותר.

לעומת העל-יסודיים, בבתי-הספר היסודיים יש הבדלים לא קטנים בין בתי-הספר הערביים, הממלכתיים והממלכתיים-

דתיים, פערים שמגיעים אף לכדי 100%. אך אלה מתגמדים מול הכסף שקיבלו בתי-הספר החרדיים ממשרד החינוך. החרדיים קיבלו כ-1,800 שקל לשנה לתלמיד ובסך הכל 2,608 שקל , ואילו הלא-חרדיים קיבלו בין 170 ל-330 שקל ובסך הכל 534 בבית ספר ממלכתי או 486 שקל בי"ס ממלכתי דתי. החרדיים קיבלו פי-שמונה יותר. בבי"ס ערבי קיבלו על כל תלמיד 433 שקל.

מומחי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הציעו לי להתייחס לכלל התשלומים שמנהלי בתי-הספר קיבלו מהסקטור הציבורי, ללא הפרדה בין הגורמים המשלמים. לטענתם, רק בבתי-הספר החרדיים יש ניהול ספרים מדוקדק. גם אם נסתכל על הסכומים שמשלם כלל הסקטור הציבורי, הכולל את כל משרדי הממשלה והרשויות המקומיות, נגיע לאותו ממצא: העדפה בולטת לטובת החרדים ולרעת כל השאר, בעיקר לרעת בתי-הספר הערביים.

לדוגמה: הכנסות לתלמיד בבי"ס על יסודי ממלכתי מכל הגופים עומדות על 2,912 שקל. בבי"ס ממלכתי דתי הן עומדות על 3,539 שקל, בבי"ס חרדי הן עומדות על 8,347 שקל, ובבי"ס ערבי הן עומדות על 733 שקל בלבד.

יש מי שטוען כי האפליה לטובת בתי-הספר החרדיים היא מוצדקת. הם, בחינוך העצמאי שלהם, לא נהנים מסיוע ממשלבתי, למשל בבניית בתי-ספר. זו טענה לא מדויקת, כי היו שנים שגם סיוע כזה ניתן, אך בהנחה שהיא נכונה, הרי אפשר לומר שבעוד שבתחום זה הם מופלים לרעה, כאן הם מופלים לטובה, ובסך-הכול - יש שוויון. זו טענה מוזרה. החרדים דרשו וקיבלו את הזכות שלא להיות כפופים למדינה בכל הנוגע לתוכניות הלימוד ולצורת הלימוד. הם דרשו עצמאות מהמדינה, ועכשיו מתברר כי בנוסף לה הם גם זכו להרבה כסף.

כמה? הבה נעשה את החישוב הבא: נניח שממשלת ישראל היתה מחליטה בשנת תשסא לבטל את ההעדפות לחרדים, ומנהלי בתי-הספר החרדיים היו מקבלים סכום זהה לזה שקיבלו מנהלי בתי-הספר הממלכתיים והממלכתיים-דתיים (אך לא הערביים). כמה כסף היה מתפנה? התשובה: למשרד החינוך היו עומדים מקורות בסך 240 מיליון שקל בחינוך היסודי ועוד 102 מיליון שקל בחינוך העל-יסודי, ובסך-הכול 342 מיליון שקל.

אילו משרד החינוך היה מבקש לצמצם את מלוא הפער שעליו דיווחו מנהלי בתי-הספר הערביים מול בתי-הספר הממלכתיים (עניין שלאחרונה קיבל הצדקה נוספת על רקע תוצאות מבחני האנגלית, המדעים, הבנת הנקרא והמתמטיקה, בהם הכשלונות בבתי-הספר הערביים ממש מבישים), זה היה עולה לו 240 מיליון שקל. כלומר, מדיניות שוויונית של משרד החינוך, על-פי דיווחי מנהלי בתי-הספר, היתה מאפשרת חיסול כל הפערים התקציביים, עם יתרה של 100 מיליון שקל לכל שנת עבודה.

זה לא הולך להשתפר

משרד החינוך, בתגובה כתובה שהעביר, טוען כי הסקר מתייחס לשנת תשסא, בטרם נעשו הרפורמות הגדולות, בהן

דוח שושני - המקצה את השעות לתלמיד על-פי מדרגי הטיפוח ובהם: רקע חברתי-כלכלי, מיקום גיאוגרפי וכדומה.

טענת המשרד היא שהוא מיישם את המלצות שושני (על שם שמשון שושני, שהיה בעבר מנכל המשרד) ומחלק את התקציב תוך אפליה מתקנת בהתחשב בפערים בחינוך.

האומנם? פרופ' אבי בן-בסט מהמחלקה לכלכלה באוניברסיטה העברית, לשעבר חבר ההנהלה הבכירה של בנק ישראל ומנכ"ל משרד האוצר, טוען שדוח שושני מעוות ויתרום רק מעט לצמצום פערי ההשכלה בין אוכלוסיות שונות בישראל. בן-בסט מבסס את המסקנה הקשה הזו על הקשר הקיים בין הכנסה והשכלה. אם מסתכלים על נתוני ישראל, השכר החודשי הממוצע של מי שיש לו 16 ויותר שנות לימוד הוא כ-10,000 שקל לחודש, לעומת 7,000 שקל לחודש למי שהשכלתו היא 16-13 שנות לימוד, וכ-5,500 שקל לחודש לבעלי השכלה תיכונית. שיעור האבטלה של בעלי השכלה גבוהה הוא רבע מזה של בעלי השכלה תיכונית.

אם מחפשים מהו הגורם המרכזי העומד מאחורי הפערים ההשכלתיים (שסופם בפערי שכר), מדובר בהשכלת ההורים.

אצל ישראלים-יהודים השכלת ההורים מסבירה 57% מפערי ההצלחה בלימודים של ילדיהם, ואילו אצל ישראלים-ערבים

עד כדי 72% מפערי ההצלחה. מה זה אומר? שאם בונים מדיניות שמטרתה לצמצם פערי השכלה (והכנסה), מדד סל הכסף לתלמיד צריך להתבסס ברובו על השכלת ההורים. ככל שההורים משכילים פחות, בתי-הספר של ילדיהם יקבלו יותר. בשקלול של האוכלוסייה היהודית והערבית, המשקל של השכלת ההורים בסל הכסף צריך להיות קצת מעל 60%.

מה יש בסל הכסף של שושני, זה שמשרד החינוך מתהדר בו? בדיוק חצי מזה. אין פלא שהשבוע אמרה שרת החינוך

שהיא לא ממונה על הפערים החברתיים.

הנה כמה תוצאות שמנבא התחשיב של בן-בסט לגבי מדד שושני שאומץ בידי משרד החינוך: שתי קבוצות נפגעו במיוחד מהמדד שאומץ. ראשית, האוכלוסייה הערבית, שכן צמצום משקל השכלת ההורים לווה בהכללה או בניפוח של גורמים, שאינם רלוונטיים להם ומסתכמים במחצית המדד.

הקבוצה השנייה שנפגעה במיוחד היא תושבי שכונות העוני בערים הגדולות. ילדי כפר ורדים שבמחוז תפן יתוקצבו בשיעור גבוה יותר מילדי נוה-יעקב בירושלים. בן-בסט מעיר גם כי משרד החינוך מתקצב שעות הוראה ולא כסף. התוצאה: ברעננה יש מורים בעלי השכלה גבוהה במיוחד, ולכן תמורת אותו מספר שעות הוראה יקבלו למעשה

יותר כסף מאשר בנווה-יעקב, בו המורים משכילים פחות.

כך, לעיוותי מדד שושני היתוספו עיוותי שיטת הקצאת הכסף, ומה שחשוב לעניינו: סקר הלשכה לסטטיסטיקה מצא כי בתי-הספר החרדיים הם מקבלי הכסף הגדול. לפי דוח בן-בסט, אין בשיטת התקצוב החדשה של משרד החינוך כל תיקון של ממש בנושא הזה. להפך, מכיוון שהחרדים משכילים יחסית (השכלה נמדדת לפי שנות לימוד בלבד), הם יקבלו יותר מדי גם בשיטת שושני שאומצה בידי המשרד.

מה זה אומר לגבי תקציב החינוך שעליו התריע שלמה דברת? מדוח דברת ברור כי שיטת התקצוב של משרד החינוך

מנוגדת לרפורמה המוצעת, שבה מומלץ לתת כסף לפי צורכי התלמיד ובהעדפה ניכרת לתלמידים מאוכלוסיות חלשות.

דברת אף תומך בבן-בסט בהמלצה ולפיה התקצוב בכל שלבי החינוך יהיה בכסף, ולא בשעות הוראה כפי שנוקט משרד החינוך.

והנה הפרדוקס: משרד החינוך נשבע בהמלצות צוות דברת מחד גיסא, ובשיטת המימון של דוח שושני מאידך גיסא -

שניים שסותרים זה את זה. ההיצמדות לדוח שושני רק תנציח את הממצאים המראים על אפליה שמצאה הלשכה המרכזית לסטטסיטיקה.