סדום ועמורה: רשמים ממרתפי הסאדו-מאזו של ת"א
רגע אחד עמד בועז ארד ואכל סמבוסק עם ביצה, והחיים נראו יפים. רגע אחרי הוא נשאב למסע מטורף במרתפים האפלים של עולם הסאדו-מאזו. הוא פגש שם את עבד הבית 009, בחייו ה"נורמליים" מנכ"ל של חברה גדולה, את מיסטרס אלה בת ה-20, פריקית של מצבטי פטמות, ואת אדון בן, שאשתו יודעת שבעלה נהנה "להעניק כאב". הוא גילה שמותר לבעוט, לחשמל ולתלות מהתקרה, ומין הוא בכלל לא העיקר. והוא אפילו השתכנע לחטוף כמה הצלפות, שיאפשרו לו לחזור הביתה עם כבוד. ביקור בסדום ועמורה, גירסת 2004
זה קרה מהר מאוד. פתאום מצאתי את עצמי בלי חולצה, עם מכנסיים מופשלים. אני, לבד, עם שתי בחורות יפות, בתוך תא שירותים. איזה תענוג. איזו התרגשות. אף אחד לא יאמין לי בחיים. עשרים אצבעות מטיילות לי על הגוף. הופה, הנה זה מתחיל. תירגע, הן לוחשות, תירגע. הכל יהיה בסדר. רגע, בנות, מה אתן עושות? מה קורה פה?

 

שתי ידיים נשלחות לעבר החזה שלי ומתחילות לצבוט. יד נוספת מושכת בשיער. שיניים ננעצות לי בצוואר. מעכשיו אתה שלי, לוחשת לי אחת מהן באוזן. הצילו! מיד אחר-כך, מכה מצלצלת באחוריי. ועוד אחת. ועוד אחת. אנשים באים והולכים, נכנסים לשירותים, רואים מה קורה, ולאף אחד לא אכפת.

 

"אתה סובל?", היא שואלת.

 

"האמת", אני מנסה להתחכם, "זה דווקא די נחמד".

 

"יופי", היא אומרת, "אז עכשיו תתכופף".

 

"אמממ... אולי לא?"

 

"אל תדאג. זה יכאב".

 

שעה קלה לפני, עוד עמדתי על המדרכה ליד אבולעפיה. החיים נראו יפים, עם סמבוסק גבינה בולגרית וביצה. שבוע שאני מסתובב בשליחות העיתון בכל מיני כוכים אפלים, גולש לאתרי פורנו מוזרים ונפגש בבתי קפה אופנתיים עם אנשים שאוהבים את זה כואב, אבל יותר. שפשוט מתים על זה שכובלים אותם בשלשלאות, תוחבים להם כדור אדום מגומי לתוך הפה ומצליפים להם במקומות אינטימיים במיוחד. אם לא תנסה את זה בעצמך, אמרו לי שוב ושוב, לעולם לא תבין. אז הנה, באתי, ראיתי, חטפתי. עכשיו הגיע הזמן לרוץ לספר לחבר'ה.

 

איך תולים אישה?

 

מועדון הדאנג'ן, כיכר קדומים ביפו העתיקה. יום שלישי אחר חצות. אני יושב על כוס בירה עם המנהל, עמוס לוי. בן 45, גרוש, ילדים. סגן-אלוף במילואים, יוצא סיירת מטכ"ל, איש מחשבים ואיש שיחה נעים. עבור לא מעט אנשים המרתף החשוך שלו, שבו אנחנו יושבים, הוא סוג של בית. מקום שאליו הם מגיעים לפחות פעם בשבוע, מקום שבו הם מרגישים שייכים. על הבמה עומדת אישה לא צעירה, לא יפה, עירומה לחלוטין. עיניה מכוסות במטפחת שחורה, פלג גופה העליון קשור בחבלים, ידיה כבולות לצלב גדול מעץ. פעם, מזמן, שכן בחלל הזה מועדון המערה. שרו פה שירי ארץ ישראל היפה. לוי מחייך. "מעניין מה יפה ירקוני הייתה אומרת על זה".

 

לוי הוא וניל. וניל אמיתי. ככה קוראים, בקהילה של הסאדו-מאזוכיסטים השולטים והנשלטים (ובקיצור, קהילת ה-BDSM) לאנשים שמנהלים חיי מין סולידיים, משעממים, לאנשים שלא מרגישים נוח כשהם מאבדים שליטה, שהרעיון שאישה תתעלל בהם עם תותב מפלסטיק לא עושה להם טוב על הנשמה. לפני שפתח את הדאנג'ן, עד לפני שנתיים, ניהל בכלל חברה לסחר אלקטרוני. "אני ממש לא בקטע", הוא מבהיר, "סטרייט עד הסוף, ותאמין לי שהבנות פה לא עושות לי חיים קלים. מה שכן, אני איש עם ראש מאוד פתוח, ואין לי בכלל בעיה עם מה שמתרחש פה בפנים. מישהו יכול לשבת אצלי על הבאר, שעיר בטירוף, בחזיית תחרה ובתחתונים, ומבחינתי הוא נורמלי כמו כולם".

 

ביקור בדאנג'ן הוא לא חוויה קלה. לא מומלץ לחולי לב ולנשים בהריון. על הבמה שבמרכז המועדון מתקיימים מופעים שונים, "סשנים", בעגה המקצועית. רובם מאורגנים מראש על-ידי ההנהלה, חלקם יוזמות ספונטניות שבאות מתוך קהל הבליינים. יוזמות ספונטניות אחרות יוצאות לפועל גם בקומה השנייה, בתוך חדרים יותר קטנים ואינטימיים, וגם בכל פינה אפשרית. מלכות ועבדים, אדונים ושפחות, נשים עם שפם, גמדים, הכל הולך. טוב, כמעט הכל. בכניסה לדאנג'ן מוצב שלט שמבהיר כי "כל סוג של יחסי מין" אסורים בתכלית האיסור. אבל לא פעם, מודה לוי עצמו, העניינים קצת יוצאים משליטה.

 

מבקרים קבועים מספרים על עבדים שלא יכלו להתאפק, או על שפחה שהלכה עד הסוף (לוי: "זה באמת היה מוגזם, הם עשו את זה מול כל האנשים, כמו סרט פורנו זול"). אבל מה זה, לעומת דברים אחרים, שאפילו לא מופיעים בתקנון. כמה ימים קודם, בשעה שלוש בלילה, עלתה לבמה המלכה קונה. מטר שישים, חזה גדול, המון שרירים. אנחנו עוד נחזור אליה בהמשך. לצידה, עירום, כפות, כבול ומגולח למשעי, העבד הכנוע ז'. רונה, חבושה בכפפות גומי, התחילה בקטן. קודם כל אוריגמי באיזורים האינטימיים. אחר-כך התחילה לנעוץ מחטים. כשסיימה, לקחה צינורית מתכת דקה, ובעדינות של אחות אוזבקית תקעה לו אותה עמוק בתוך הגוף. ז' אפילו לא מצמץ. "האמת היא שהוא התווכח איתי קודם, רצה גם שיחשמלו אותו, אבל לזה לא הסכמתי", אומר לוי.

 

- למה אתה לא עוצר את זה?

 

"בשביל מה? הם נהנים מזה, והכל נעשה בהסכמה. אבל היו כבר כמה מקרים שבהם לא אהבתי את מה שראיתי, התערבתי והפסקתי את הסשן. גם על הבמה, גם בחדרים הקטנים. אנשים איבדו את הפרופורציות, לא שיחקו לפי הכללים. בשביל זה אני נמצא פה תמיד, וגם אם אין לי בקרה מלאה, יש לי אנשים שמסתכלים ומדווחים".


סאדו-מאזו בתל אביב (צילום: תומריקו)

 

אחד האנשים האלה הוא גבר מבוגר, בן 51, שמנמן וקטן-קומה,שנושא בתואר המכובד עבד הבית, ומתרוצץ ברחבי המועדון כשבידו שוט שחור וכרסו העירומה משתפלת מעל תחתוני בוקסר רחבים. הוא מתיישב לידי, מחויך, לשם שינוי בבגדים, על אצבעו מנצנצת טבעת נישואין. אישתך יודעת? אני שואל אותו, והוא עוטה על פניו, לרגע, ארשת רצינית. "היא יודעת, כמובן", הוא אומר, "וזה לא מפריע לה. לי זה קצת מפריע שהיא לא נמצאת כאן איתי, אבל אין שום דבר שאני יכול לעשות בנידון.

 

קוראים לו אפס-אפס-תשע. ככה מכירים אותו כולם. בלי שם משפחה, בלי שם פרטי. דיסרקטיות היא שם המשחק כאן. בכניסה למועדון מתבקשים הבליינים למסור את הטלפון הסלולארי שלהם לבידוק ביטחוני קפדני, לוודא שאין מצלמה דיגיטלית בפנים. בכל זאת, מגיעים לא מעט ונילים סקרנים. עבד הבית, שמשמש בשעות האור כמנכ"ל של חברה גדולה, טוען שבאופן אישי דווקא אין לו שום בעיה. כל העובדים במשרד כבר יודעים, ואפילו הגיעו, בהזמנתו, לאחד הערבים. ובכל זאת, כשאני מבקש ממנו אישור לכתוב כמה פרטים אישיים, הוא מסרב. "בשביל מה?" הוא שואל. מדי פעם הוא מסמן לי להניח את העט. "את זה", הוא אומר, "אל תכתוב".

 

"מה זאת אומרת ממה הם מפחדים?" אומר סתיו אדם (37), לא עבד אלא אדון, בעליו של אתר הסקס הישראלי "פיפ" המנהל בין השאר חנות למוצרי סאדו-מאזו וסטודיו של מלכות בתשלום.

 

אדם, שגם אותו מכירים הרבה אנשים בקהילה רק בכינוי "בן פיפ" ("אבל אתה יכול לרשום את השם המלא שלי, אני כבר מזמן יצאתי מהארון"), לא מבין בכלל את השאלה.
בשביל אנשים מבחוץ אנחנו סוג של פריקשואו. מתייחסים אלינו כמו שהתייחסו פעם להומואים. כמה מועדוני גייז היו בתל-אביב לפני עשר שנים, תגיד? היום לא תמצא בעיר הזאת גבר שמוכן להגיד על עצמו שהוא סטרייט".

 

- מה אתם רוצים, מצעד משלכם?

 

"אנחנו לא רוצים כלום. אנחנו רק מקווים שההתייחסות אלינו תהיה קצת שונה. במרכז הקונצנזוס אנחנו אף פעם לא נהיה".

 

- זה לא ממש מפליא.

 

"לי הכי חשוב שיקבלו אותי כמו שאני. כשאני יושב בחברה, ושואלים אותי מה הקטע, אני לא מתבייש להגיד שאני נהנה להעניק כאב. מצד שני, אם אני אלך ברחוב עם מישהי קשורה בקולר, ישר יקראו למשטרה. אבל אם אני מסביר לאנשים במה בדיוק מדובר, בשיא הטבעיות, פתאום זה כבר לא נראה להם כל-כך סוטה. הייתי צריך, למשל, שלשלאות חזקות בשביל לבנות מתקן לסטודיו, אז התקשרתי לספק של אחת מחנויות העשה-זאת-בעצמך. הוא התעניין בשביל מה אני צריך את השלשלאות, וכמה משקל הן אמורות להחזיק. אמרתי לו, אני רוצה לתלות איתם אישה מהתיקרה. פחות או יותר 80 קילו. בהתחלה הוא היה בהלם. אחר-כך הסברתי לו, והוא הבין.

 

"תגיד", הוא אומר פתאום, "לא בא לך לפעמים, ככה, כשאתה שוכב עם חברה שלך, לתת לה פליק מאחורה? לא בא לך? אל תגיד שלא. אתה רואה, לכולם יש את המשהו הזה בפנים".

 

מי בתור למלכה?

 

אדם הוא גבר נשוי. אבא לילדה בת 12. כמו רבים בקהילה, בבית הוא מנהל חיים "נורמליים" לחלוטין. אצלו בבית כולם יודעים, אבל לא אצל כולם. "יש הרבה אנשים שנשואים באושר, ובצד, בנפרד, מנהלים מערכת יחסים כזאת, שונה, עם מישהו אחר.
זה מה שקורה כשמגלים את הדבר הזה בשלב מאוחר של החיים. אז אתה כבר נמצא עם מישהו, יש לך חובות, זכויות, משכנתה, ילדים, ואתה לא ממהר כל-כך לפרק את החבילה. גם לי קרה דבר דומה. רק לפני חמש שנים גיליתי שכל הדברים שתמיד אהבתי לעשות, יש להם שמות, שיש סביבם עולם שלם של מונחים".

 

אדם מסביר לי איך זה עובד, דוחק בי לנסות, למה לא. מסביר לי את כללי המשחק. יש לו משנה סדורה מאוד בעניין, כולל כללי לשון ודקדוק ברורים. בכל פעם שאני אומר "להרביץ" הוא מבקש לתקן אותי. "לא להרביץ", הוא מבהיר, "להעניק כאב". לא יעזור לך, אני צוחק. אדם נשאר רציני למדי. "כשאנשים שומעים את צירוף המילים סאדו-מאזו", הוא אומר, "דבר ראשון שעולה להם בראש בדרך כלל זה סרט כחול, עם איזו גרמניה מפחידה בבגדי עור ועם כובע של נאצים, עומדת מעל בחור ערום, מצליפה בו בשוט וצועקת 'ריין! ריין!'. המציאות כמובן הרבה יותר מורכבת".

 

"יש אנשים שטוענים ש-BDSM זה רמה גבוהה יותר של אינטימיות. אני קורא לזה אמנות. אמנות של להעניק ולקבל כאב. זה לא בהכרח כולל חדירה או אורגזמה, זה לא בהכרח קשור למין. זה סוג של כלי שמעבירים איתו מסר, כלי שאפשר להביא אתו את הנשלט לנקודה של התעלות מסוימת, טובה יותר מכל היי של סם. גם המכות זה רק חלק מהעניין. אם כל הקטע שלך זה רק הנאה מכאב, לך תעשה קרטה. BDSM, בשבילי ובשביל הרבה אנשים, זה אורח חיים. להיות שולט או נשלט זה בטבע שלנו. אתה יכול להיות מנכ"ל של חברה גדולה, הבנזונה הכי גדול בעבודה, שצועק על העובדים שלו כל היום, אבל בלילה – אתה הופך להיות עבד נרצע".

 

"המכשפה", בת 30 וקצת, עובדת במשרד פרסום, יושבת על הבאר בדאנג'ן, מלכה, קוסמת ודיקטטורית, ככה, בקצרה, היא מתארת את עצמה. רגליה, עטופות במגפיים שחורים אימתניים, מונחות על ברכיו של גבר צייתן. "הרבה אנשים עושים הפרדה", היא אורמת. "מנהלים חיים כפולים. אני לא אוהבת את זה. זוגיות של עבד ומלכה היא אפשרית, מספקת, מענגת ונפלאה. היו לי כבר כאלה, הארוכה שבהן נמשכה ארבע שנים. הוא היה מנהל שיווק, וגרנו ביחד. זה לא שהוא היה קשור למיטה או משהו כזה. הוא קם בבוקר, צחצח שיניים והלך לעבודה. לפעמים הוא גם קם בבוקר וליקק לי את המגפיים, אבל אחר כך הוא תמיד הלך לעבודה".

 

למכשפה, כמו לכל האנשים שהתראיינו לכתבה, יכולת מילולית מאוד גבוהה. לצד השמירה הקנאית על פרטיותם, ואולי דווקא בגללה, הם נטולי בושה כמעט לחלוטין, ומדברים בפתיחות מופלאה על נושאים שרק מעצם המחשבה עליהם מסמיקות לי האוזניים. איך לעזאזל, אני אצליח לשכנע פה מישהי שאני ממש רוצה להתנסות בכמה הצלפות עדינות, לא מחייבות, שיותירו לי מספיק כבוד בשביל לחזור לעורך ולדווח לו שהמשימה הושלמה בהצלחה?

 

למרבה ההפתעה, על הבר אני פוגש פרצוף מוכר, בחורה שלא מזמן הכרתי. קטנה, מאוד נאה, גם היא אוהבת להיות מלכה. היא מופתעת לא פחות ממני, אבל מתעשתת מהר מאוד ומסבירה לי מה אני צריך לעשות. זה כמו כל מועדון אחר, היא אומרת, פשוט תמצא לך בחורה ותתחיל לדבר איתה. אם אתה נראה לה, היא תלך איתך. אני נזהר שלא להיתקע באישה הערומה שתלויה על אחד המשקופים, מאגף מימין את הבחורה הגבוהה עם השוט ואת הבחור הנאה עם השיער הארוך, שבחלק האחורי של גופו הולכים ומסתמנים גוונים עמוקים של סגול, ועולה במדרגות המובילות לקומה השנייה. צפוף שם, כי באחד הכוכים מתעללות שתי מלכות שדופות בעבד כפות. סדום ועמורה, הנה אני בא.

על אחת הספות שמשקיפה על המפלס התחתון יושבת מישהי חמודה. אפשר להיות העבד שלך? אני שואל.

 

מי אתה?

 

מה? מה הכינוי שלך?

 

איזה כינוי?

 

עוף לי מהעיניים.

 

לוי צוחק, כשהוא שומע על ניסיונותיי הכושלים לחטוף קצת מכות במועדון שלו. "היית צריך להמציא אחד. 'עבד לרגלייך', 'סוגד לציפורנייך', 'משתוקק ללקק', משהו כזה. הרבה אנשים פה מכירים אחד את השני מהכינויים שלהם בפורומים באינטרנט". אולי היה לי קל יותר לגייס קול סמכותי ולמצוא מישהי שבה אוכל אני להצליף, אני אומר לאדם. "לא", הוא יורה. "ממש לא. בי.די.אס.אם זה כלי יקר, אתה לא נותן אותו לכל אחד. אם אני לא מכיר אותך, אבל אתה רוצה לעשות סיבוב על האופנוע שלי, מה הסיכוי שאני אתן לך לנהוג ולהרכיב אותי מאחורה? שולט לוקח המון אחריות על הנשלט שלו. ואי אפשר לסמוך על כל אחד".

 

כמה עולה הצלפה?

 

נשלטים שלא מוצאים על מי לסמוך הולכים, לפעמים, גם למלכות בתשלום. אדם מוביל אותי אל הסטודיו שלו, דירה קטנה באיזור כיכר דיזינגוף, אליה מגיעים אנשים כאלה, וגם עבדים "כבדים", שבאים בשביל לחטוף כמו שצריך מאשת מקצוע אמיתית. לפחות 300 שקל, זה מה שמשלמים שם עבור שעה של הצלפה הגונה, או לחילופין, עבור התעללות מסוג אחר. הרשימה ארוכה, ובעוד מיסטרס אלה, בת 20 בסך הכל, מסבירה לי בצורה מאוד מילולית כמה היא תשמח לראות אותי תלוי אצלה על הצלב, אנחנו חולפים על פני מתקני אימים, שמעבירים בי צמרמורת לא קלה, ושולחנות שעליהם ערומים מכשירים מהסוג שהיו מאוד משמחים את השומרים האישיים של סדאם. "אלה מצבטי פטמות יפניים", היא אומרת בקרירות. "זה מחבט זבובים חשמלי. ואתה רואה את זה, שם, בפינ? את זה אנחנו מכניסות להם לגוף".

 

אלה מתפנה לענות לטלפונים, ואני קופץ לרגע לשירותים. האסלה האמיתית נמצאת בקצה של החדר, קוראת לעברי המלכה רונה, גם היא בשנות העשרים המוקדמות, שיושבת על אחת הכורסאות ומשתעשעת בשוט. לידי, ממש מאחורי הדלת, ניצבת אסלה שלא מובילה לשום מקום.
היא מקובעת לתוך במה קטנה מעץ, שבתחתיתה חור קטן. "כן", היא מאשרת את מה שממנו חששתי, "פה נכנס ראש של בן אדם". ההתמחות של רונה, כמו שזכיתי לראות בשידור חי בדאנג'ן, היא בתחום הפטישיזם הרפואי. "זה לא כל כך נורא", היא אומרת כשאני מספר לה שהזדעזעתי עד עמקי נשמתי מהחלק האחרון של ההופעה. "זה קצת כמו לחבר קטטר".

 

המלכה רונה, מיסטרס אלה והמלכה קלייר מאיישות את הסטודיו הזה מאחת עשרה בבוקר ועד שעות הערב המאוחרות. הן צריכות להתעסק, לפעמים, עם לקוחות לא קלים ועם שלל מטרידים. "יש אנשים שחושבים שזה בית זונות פה", אומרת אלה. "אז אנחנו מבהירות להם שאנחנו לא נותנות שירותי מין. אף אחד פה לא נוגע בנו, אלא אם כן הוא מנשק לנו את כפות הרגליים, ועל זה הוא גם צריך לשלם יותר. מי שיעשה בעיות, יש לנו פה די והותר שוטים ומחבטים. ותאמין לי שאנחנו יודעות טוב מאוד איך להשתמש בהם. היה אצלי מישהו שהגזים וניסה לשלוח לי ידיים. כשזה קרה פעם אחת, הערתי לו. כשזה קרה שוב, הסברתי לו את זה אחרת. הוא ביקש שאני לא אשאיר לו סימנים על העור, כי יש לו אישה בבית, אז לא השארתי, אבל בוא נגיד שהיה לו קשה מאוד לקום וללכת".

 

יש להן לקוחות מכל הסוגים. חיילים, עורכי דין, רופאים, אנשי עסקים, סטודנטים, מורים. "גם חרדים באים", אומרת אלה, "וגם נכים".

 

נכים?

 

"היו אצלנו כבר שניים. אחד עקום כזה, ואחד על כסא גלגלים. זה לא היה קל להרים אותו ולתלות אותו באוויר".

 

זה נורא.

 

"מה נורא בזה? הוא לא רצה שירחמו עליו".

 

יש אנשים שאתן מסרבות להכניס?

 

"בטח, ילדים, וכל מי שהוא לא אסתטי בצורה קיצונית".

 

תגידי לי, את באמת נהנית מזה?

 

"אלא מה. אחרת לא הייתי פה. כבר בגיל עשר הייתי מתעמרת באחי ובחברים שלו, שמה להם כריות בצורה של עצם מול הפרצוף ומכריחה אותם לרדת על ארבע ולנבוח כדי שארשה להם לאכול אותן. תבוא אליי אחרי סשן מוצלח, אני אראה לך את התחתונים הרטובים שלי".

 

בטח היית מ"כית בנים בצבא.

 

"הייתי מש"קית רכש בשלישות".

 

אלה היא אולי קוסמטיקאית מבוזבזת ("יש לי סטייה קטנה. אם אני רואה שחורים על הגב של מישהו אני חייבת לפוצץ אותם"), אבל לא פחות, שחקנית תיאטרון מבוזבזת. היא חיה את המלכה שבה, מתענגת על הדמות שאותה בחרה לגלם, דופקת את תפקיד חייה. גם כשתפסה אותי, סוף סוף, בשירותים של הדאנג'ן, וחבטה בי נמרצות בסיועה של קלייר כדי להוכיח לי שעד היום חייתי בשקר, קשה היה שלא להבחין שהיא נהנית מהמשחק הזה, מהיכולת ללכת עם כל פנטזיה עד הסוף, להיות הכוכב הראשי בסדרה, שבה אתה קובע מה יקרה בפרק הבא. גם מי שנשלט נמצא בעצם בשליטה, אומרת לי ידידתי שיושבת לצדי על הבאר. הוא מחליט מה הוא מוכן שיעשו לו ומה הוא מסוגל לסבול. "כשהעבדים יורדים מהבמה הם תמיד באים אלי ושואלים אותי 'איך הייתי?' הם צריכים את החיזוקים האלה", אומר לוי, ולוקח עוד שלוק מהבירה. "בדיוק כמו שחקנים".

 

ז', הפעם בלי מחטים במפשעה, מסיים בדיוק להצטלם עבור העיתון. חצי עירום, על ארבע, לרגליה של מלכה צנומה ושרירית. "אל תשכח לכתוב שאני המשנה לעבד הבית", הוא חוזר ומזכיר. אני נפרד לשלום, ויוצא, עם כאב עמום מאחורה, מהמועדון. בדרך למכונית אני עוצר שוב באבולעפיה. מרביץ סמבוסק, עם בולגרית וביצה. מעברו השני של הכביש קבוצה של נערים ערבים מעשנת נרגילה. לא רחוק משם, על הטיילת, יושב זוג מאוהב ומתנשק מול קו החוף המואר של תל אביב. יש צדיקים בסדום.

 


פרסום ראשון: 30.09.04 , 13:46
לפנייה לכתב/ת
    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה סדום ועמורה: רשמים ממרתפי הסאדו-מאזו של ת"א
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עבד ליום אחד
    צילום: תומריקו
    סאדו בתל-אביב. לפעמים מאבדים פרופורציות
    צילום: תומריקו
    ynet ספיישל
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים