שתף קטע נבחר

אתרי רפאים

מסע בזמן לאתרי האינטרנט שהיו פעם הלחם והמים של הרשת הישראלית הצעירה. חלקם עוד נמצאים איתנו, בשלדם אך לא ברוחם. מה קרה למוניטור, IOL, דפי רשת ואחרים ומה אומרים האנשים שעשו אותם?

כמו בכל תרבות, גם לתרבות הרשת הישראלית ישנם מיתוסים. אתרים שהיו ואינם עוד, מקומות מפגש וירטואליים שסביבם נוצרו קהילות בלתי נשכחות, פורטלים שניסו להגדיר סדר יום חדש ונעלמו מן העולם, ופרוקטים חלוציים, שבדומה לקיבוצים - סבלו ממודל עיסקי בעייתי. בכתבה זו חזרנו לאתרים שבנו את יסודות התוכן של האינטרנט הישראלי ובדקנו למה הם נעלמו. חלק מהאתרים עדיין זמינים ברשת, אך אינם אלא צל וירטואלי של הענקים שהיו בעבר.

 

מוניטור (1.1.97-30.9.97)

מוניטור היה מגזין האינטרנט הישראלי הראשון, והוקדש למה שמכונה היום "תרבות דיגיטלית". גדי שמשון, המייסד והעורך, סבור ששני גורמים אחראים לכשלון האתר ולסגירתו. "לדעתי הגענו מוקדם מדי - התחלנו שנתיים לפני התקופה שבה משקיעים רצו לקנות כל דבר שהיה קשור לאינטרנט", הוא אמר. על פי אבחנתו, חוסר המודעות ששרר אז, לא סייע אף הוא לשגשוג.

 

בסך הכל היו למוניטור תריסר גיליונות, כאשר הראשון היה "שיעורי בית": "זה היה פרויקט שחשבתי להגיש במסגרת לימודי מדיה דיגיטלית במרכז הבינתחומי בהרצליה, והגיליון הראשון היה א-מסחרי", סיפר שמשון, "מהגליון השני הפכנו להיות מסחריים והתחלנו להפסיד כסף.  "אנחנו היינו הראשונים שאפשרנו לגולשים להוריד שומרי מסך ורקעים. היום קשה להקים אתר כזה, בעיקר מבחינה כלכלית. צריך אמצעים כלכליים הרבה יותר גדולים, למרות שהיינו הראשונים לשלם לכותבים, שקיבלו "משכורות היי טק" גבוהות מאוד".

 

בגיליון הרביעי של מוניטור הפך האתר ממגזין חודשי למגזין שייצא בין "שלוש לחמש פעמים בחודש", זאת, עקב "התנאים הדינמיים שבהם אנו פועלים", על פי שמשון דאז.

  

  • סיבת המוות: נולד טרם זמנו, לא נמצא מודל כלכלי שיאפשר את המשך פעולתו. 
     
    • הספד: "המדיום משתנה, אבל הנושאים נשארים אותו הדבר לאורך השנים. היה לי מאוד כיף לעשות אותו. הוא עשה לי רק טוב ואני מאוד אוהב אותו" (גדי שמשון).
    • השורה התחתונה: תחזור, תחזור.

     

    IOL (האתר עדיין פעיל - יוני, 1996). 
     

    IOL (או בשמו המלא Israel on Line) עלה לרשת ב-1996, וחידש רבות בתכניו ובמודל העסקי. יזמיו החליטו לגבות עבור הכניסה לאתר שקל בכל יום. למרות שמדובר בתפישה יוצאת דופן באינטרנט הישראלי, התחרות הוכיחה כי הוא אינו בר ביצוע, וברגע שהחלו לצוץ ברשת מתחרים, שסיפקו תכנים דומים ללא תשלום, IOL ביצע נסיגה טקטית, והחל להציע את תכניו חינם.

     

    "הכל התחיל בכלל מ-BBS שבו היו עיתון הארץ, פורומים וצ'אט", מספר אורי ברוכין, שהצטרף ל"יואל" (שם החיבה שהודבק ל-IOL) בשנת 98', ועבד בחברה כשלוש שנים.

    "כאשר IOL הפך לאתר אינטרנט, התווספו לו תכונות רבות, עד שבשלב מסוים היה שם 'הכל' - המהדורה של עיתון הארץ, מגזין הפורטל הראשון בארץ, פורומים וקהילות שהציבו את הסטנדרטים לשני הז'אנרים האלו בכל הארץ, לוחות, עיתון העיר (והעכבר), אינדקס אתרים, ועוד המון מיני-אתרים".

     

    למרות שברוכין אינו חד משמעי לגבי השאלה אם IOL היה כשלון, הוא מודה שלא הכל היה ורוד, ולאחר התפוצצות הבועה בנאסד"ק, כשהכסף הפסיק לזרום, צצו הבעיות. "הפורטל הגיע להישגים יפים בתקופתו, והיה מאוד מוערך. המיזוג עם וואלה, ביוני 2001, (שנחשב בעיני רבים לקבורתו הסופית של הפורטל - ר.ש.) היה חלק מתנועת השוק, ומשהו שקבוצת הארץ חיפשה".

     

    ברוכין מזכיר כי יחסי הכוחות במיזוג היו לרעת יואל, כשהסיבה העיקרית לכך, לדעתו, קשורה בהנפקה המוחמצת. "IOL, בניגוד לוואלה, לא הנפיקו בזמן, כשנה לפני המיזוג. מלבד זה, IOL, על אתריה המצוינים, וקהל הגולשים הגדול והנאמן, תמיד סבלה מהעדר מיקוד מבחינת המוצרים והמודל העסקי, כולל הרפתקאות, כמו פיתוח אתרים לגורמים חיצוניים".

     

    למרות שלאחר המיזוג הודיעה וואלה כי תמשיך לקיים את המותג IOL, ולמרות שהוא קיים עד היום, בכל זאת נראה כי בחודש יוני, 2001, תם עידן באינטרנט הישראלי.

      

    • סיבת המוות: הנפקה לא ממומשת, חוסר מיקוד.
    • הספד: "הפורטל הגיע להישגים יפים בתקופתו, והיה מאוד מוערך. המיזוג עם וואלה, ביוני 2001, היה חלק מתנועת השוק". (אורי ברוכין)
    • השורה התחתונה: אל אל, IOL. איך נפלת?

     

    דפי רשת (1996 - עכשיו)

     

    "למיטב זכרוני האתר עלה עוד בסוף 1995, אבל מי חשב אז על ההיסטוריה", אומר עידו אמין, המייסד והעורך הראשון של דפי רשת, אינדקס אתרים שפעיל, גם אם במתכונת חלקית, גם היום. "דפי רשת התחיל כאינדקס לאתרים, דוגמת יאהו של אז - אבל אופן החשיבה היה יותר גוגלי מיאהו-אי, כלומר, היה דגש על השימושיות והתכנים במקביל לתפקוד הטכני", מסביר אמין.

     

    "למשל, תוצאות החיפוש נתנו לא רק מילות מפתח שקשורות לאתרים אלא גם תכנים של מאמרים, פורומים ואפילו ספרים". דפי רשת כלל גם מאמרים שכתב אמין עצמו, וכן לוח מודעות, פורומים, ואפילו מנגנון הצבעה לבחירות לראשות הממשלה, שפיתח נמרוד קרת.

    "היינו כלב השמירה של האינטרנט", טוען אמין, ומספר על הוספת אתרים "שהוסרו באיומים" מאינדקסים אחרים, התעקשות "על מערכת עברית שתתמוך בכולם, לא רק בדפדפני מיקרוסופט", וסירוב לפרסם אתרי הימורים.

     

    אמין פיתח את האתר בשיתוף גיל רימון ואחרים, וסבור שהבעיה בקידומו העיסקי היתה "האופי המחתרתי, המגניב, הקוד פתוח, שכל כך קשה היה לי לוותר עליו. היום זה נראה טיפשי, אבל אולי טוב שיש סמן עצמאי של האפשרויות שיש באינטרנט".

     

    "יכול להיות שאם היתה לי אז הסבלנות, ההבנה העסקית והניסיון שיש לי היום, ואולי קצת פחות יהירות, זה היה נגמר אחרת, אבל מצד שני, ההצלחה הכלכלית לא היתה ממש המטרה - זה היה אקספרימנט בבניה של פרוייקט בעזרת רצון טוב ושיתופי פעולה ותקציב של תחביב".  

     

    • סיבת המוות: מודל עיסקי שבנוי על רצון טוב.
    • הספד: "יכול להיות שאם היתה לי אז הסבלנות, ההבנה העסקית והניסיון שיש לי היום, ואולי קצת פחות יהירות, זה היה נגמר אחרת". (עידו אמין)
    • השורה התחתונה: יהיר, אך אמין, לטוב ולרע. לא נועד להיות וואלה.

     

    מומה (23.3.01-5.9.2002, נפתח שוב ב-3.4.03 ועדיין פעיל) 
     

    אתר מומה הוקם על ידי יואב קוטנר וגיא בהר, ואמור היה להיות ביתה של המוזיקה הישראלית ברשת. למרות שהאתר החל לפעול בשלהי הבועה, במרץ 2001, הוא דווקא עשה את המסלול ההפוך של אתרי התוכן הישראלים, והוקם על ידי קשת, זכיינית ערוץ 2 עמוקת הכיסים, ורק בסופו התגלגל להיות פרויקט סמי-משפחתי, הממומן כיום על ידי הוריה של הזמרת אלה לורן ז"ל, ש"הקדישו" לה את האתר.

     

    מומה הוקם כדי למלא כמה פונקציות, וכלל אנציקלופדיה עברית מקיפה (וראשונה מסוגה) למוזיקה ישראלית ולועזית, ומגזין עשיר ואיכותי, שייצר סקירות, ביקורות וטורים אישיים על בסיס יומי. בנוסף לתכנים טקסטואליים, הושק באתר רדיו רב ערוצי, ששידר מוזיקה בזא'נרים שונים (ונסגר כבר בדצמבר 2001). 

    למרות החזון, האהבה וההצלחה - חברת קשת החליטה למשוך ידה מההשקעה המתמשכת (למעלה מ-25 מיליון שקלים), נסיונות ההחייאה, שכללו גם פניה לשר התרבות דאז, מתן וילנאי, בבקשה שיקציב מימון למה שכונה "נכס תרבותי חיוני" - לא צלחו, ובראש השנה 2002 נסגר האתר.

     

    לדברי אילת יגיל, העורכת הנוכחית, מקימת ועורכת האנציקלופדיה למוזיקה לועזית, וחברה בצוות המייסדים, הסיבות התקציביות היו המכה הסופית לחלום, והגורם המרכזי לסגירה. "כמעט כל האנשים עזבו, כיום מעסיק האתר שלושה עובדים בלבד, גרפיקאית, וובמסטר ואני (בשיאו הועסקו בו מאות אנשים, כ-20 מהם במשרה מלאה), כאשר כל התכנים, הכוללים מגזין וערכים חדשים לאנציקלופדיה, נכתבים על ידי מתנדבים".

     

    לדבריה, הפעילות כיום, לאחר העליה המחודשת באפריל 2003, ממומנת על ידי הוריה של לורן, והיא מביעה תקווה שצמד התורמים "יראו כי טוב, ואין סיבה שלא, כי יש לנו אלפי גולשים ביום, ויהיה לנו עוד אוויר לנשימה, ונוכל לפתח את האתר".

     

    • סיבת המוות: יבשו מעיינות המימון. דינוזאור זולל כספים שלא התאים לתקופה ולמדיום.
    • הספד: "הסיבות התקציביות היו המכה הסופית לחלום". (אילת יגיל)
    • השורה התחתונה: אם נהיה פה שנית, אז יהיה זה אחרת.  

     

    נטקינג (4/11/95-3/2001)

     

    מלך האינטרנט החל את דרכו כיוזמה של אנשי משרד הפרסום טמיר-כהן, שבלילה שאחרי רצח רבין, ב-4 לנובמבר 1995, החליטו להדליק נר זיכרון וירטואלי באתר ייעודי, שהוקם לצורך כך. מאוחר יותר, הפך נטקינג למעין פורטל-אתר תוכן אדיר מימדים, מבחינת היקף הפעילות, וזו, לדעת יונתן בן ארצי, המנכ"ל דאז, היתה אחת הבעיות.

     

    "עסקנו בתכנים טלוויזיוניים", מספר בן ארצי, "הצגנו קטעי וידאו של החרצופים, הקמנו את הרדיו המקוון הראשון בישראל, עלינו עם Any1Home (מעין "פרויקט Y" מקוון), היה לנו מנוע חיפוש, צ'טים, עבדנו על פורטל תיירות, על פורטל ילדים, על פורטל לעסקים. במרץ 99, כחלק מהשילוב בין טלוויזיה לאינטרנט, זכיינית ערוץ 2, רשת, נכנסה כשותפה, והביאה לאתר את התכנים שלה, כמו התוכנית של טל ברמן - פרפר לילה".

     

    לדברי המנכ"ל הצעיר, רדיו נטקינג, שעלה בשנת 2000, היה הפעם הראשונה שבה שידרו מוזיקה מעל גבי הרדיו בישראל. "זו היתה הפעם הראשונה שבוצע שידור ב-Streaming, ואני זוכר שבלילה הראשון ישבנו מסביב לזה כמו אנשים שרואים טלוויזיה בפעם הראשונה. זה היה...וואוו", הוא נזכר. 

    אך גם ההצלחה הזו לא סייעה לנטקינג, ומותו של הרדיו (לטענת בן ארצי, עקב דרישת תשלום תמלוגים גבוהה מאקו"ם), בצירוף בריחת המשקיעים, הירידה בפרסום, והתחרות הגוברת - היו תחילת הסוף, והאות להתחיל לצמצם.

     

    "בשבילי, רכבת ההרים הזו היתה חוויה מעניינת, ואני לא מצטער עליה. היינו אנשים צעירים שבאו מאהבה לעניין, אהבנו לבוא לעבוד, והיינו כמו ילדים שהולכים ללונה פארק. זו היתה הרוח של כולם, גם של המשקיעים", מסכם בן ארצי, שלא מתייחס לנפילת האתר החלוצי ככשלון. "התחום השתנה, וזו היתה חגיגה של כולם. אבל לא היה מודל עסקי מאחורי זה".

     

    • סיבת המוות: בריחת משקיעים, חוסר מיקוד.
    • הספד: "רכבת ההרים הזו היתה חוויה מעניינת, ואני לא מצטער עליה. היינו אנשים צעירים שבאו מאהבה לעניין, אהבנו לבוא לעבוד, והיינו כמו ילדים שהולכים ללונה פארק" (בן ארצי).
    • השורה התחתונה: הקדים את זמנו, האב הרוחני של אתרי התוכן בהווה.
       

    במקום ונונסטופ (1999-2000)

     

    למרבה האירוניה, דרכו של הפורטל של חברות הכבלים החלה כאתר תוכן חתרני, שהוקם על ידי ארבעה עיתונאים - קובי מרנקו, איתי כץ, ענת סרגוסטי ואור קשתי - שרצו בכלל להקים עיתון יומי חדשני, שלדברי סרגוסטי, "יהיה אחר מכל התקשורת שהיתה אז, ויבטא דעות ורעיונות אחרים", מכיוון שארבעת המייסדים הגיעו למסקנה שעיתון הוא עסק יקר מדי, החליטו להקים אתר אינטרנט. 

     

    בשנת 1999 הקימו את "במקום" (Bimcom), אחד מאתרי התוכן הראשונים שקמו ברשת הישראלית. "זה היה אתר שעודכן פעם בשבוע, ועבדנו על בסיס התנדבותי. זה היה מודל שהתגבש תוך כדי פעילות, ופשוט אספנו חברים שכתבו", מספרת סרגוסטי. "האתר הצליח מאוד, וזכה לפופולריות גם בקרב חברי כנסת למשל, והעניין התגלגל במשך כשנה".

     

    כאשר החל עידן הפס הרחב, שאפילו לא היה בחיתוליו, אלא עדיין בשלב עוברי, החליטה חברי הקבוצה להפוך את האתר למעין ערוץ טלוויזיה מקוון, שיכלול ערוצי תוכן מפולחים, שידורים חוזרים של תוכניות ששודרו בטלוויזיה, ערוצים ייעודיים, כמו ערוץ הספורט וכדומה, ויהפוך את הפנטזיה למציאות.

     

    "רצינו שהכל יהיה מיידי, שלא יצטרכו לחכות למהדורת החדשות בערב, כדי לצפות בשביתה שהיתה בבוקר", מספרת סרגוסטי. "זה היה נחמד נורא, רצינו לחלק לאנשים מצלמות DV קטנות כאלה, שיצלמו אירועים שמתרחשים בכל מיני מקומות".

     

    אבל חלום לחוד ומציאות לחוד. לדבריה, ברגע שקם נונסטופ, ובמקום הפך לערוץ אחד מיני רבים, היו רבים שעטו על הרעיון. אחת מחברות הכבלים רכשה את האתר, והכל הפסיק להיות חתרני והפך למסחרי. בנוסף, הפס הרחב התברר כבשורה שטרם הגיע זמנה לכבוש את השוק, והכבלים לא רצו להשקיע עוד כסף במיזם, ו"הכל עבר פאזה והתמסמס".

     

    "אני אהבתי את החתרנות של ההתחלה", אמרה סרגוסטי. "זה משהו שהוקם מאידאולוגיה צרופה, וברגע שה'כרישים' קנו אותנו, ההיבט העיסקי הפך להיות יותר משמעותי. אחר כך זה פשוט גווע בגלל סיבות כלכליות", סיכמה.

     

  • סיבת המוות: הפס הרחב איחר להגיע.
  • הספד: "זה היה משהו שנולד מאידאולוגיה צרופה". (ענת סרגוסטי)
  • השורה התחתונה: כרישים ואידיאליסטים לא יכולים לדור בכפיפה אחת.

     

    עוד בנופלים

     

    • אחלה - אינדקס ישראלי, שניסה להתחרות בשוק רווי במיוחד, ולזכות בליבם של גולשים כה מעטים. לפני מספר שנים הוא פשוט נבלע לו בתוך התפוז.

    • סבבה - עוד פורטל, שסחט לגמרי את ז'אנר האתרים שכונו על שם ביטויי סלנג אולטרה-ישראליים, ולא זכה לחיים ארוכים. האתר נעלם, אך הותיר אחריו את המילה "סבבה" לעשרות אתרים.

    • גלורי - היכל התהילה הישראלי - פרויקט אינטרנט שהבטיח לארוז את כל התרבות הישראלית באתר אחד מושקע ומעוצב, אך התעדכן לאחרונה במרץ 2002.

    • XXL - בנובמבר 2000 אמור היה לעלות לרשת אתר קניות מושקע ומעוצב, שבשמו נקשרו שמותיהם של המעצב נוויל ברודי, מנכ"ל פלאפון (היום) יעקב גלברד ואחרים. למרות כל הבאז שעורר - האתר כלל לא זכה לעלות לרשת.

    • Sivan.com ו-Thenet.co.il - שני אתרי חדשות מבית מדרשם של בית הספר למחשבים סיון ואתר וואלה. עסקו בענייני מחשבים ואינטרנט, אך לא צלחו את תקופת השפל.

  •  

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    במקום. מגזין תוכן חתרני
    אתר הקניות XXL. לא זכה לעלות לרשת
    מומלצים