כתבים מצייצים - לכל הציוצים >

השולף

הוא נכנס לבית הלבן טירון מושלם וקיבל שיעור מנהיגות מאלף מאוסמה בין לאדן, שקצר שבחים גם מהדמוקרטים. הוא יצא למלחמה בעיראק חרף התנגדות עזה מבית ומחוץ אבל טוען שעשה הכל למען הפיכת העולם למקום בטוח יותר . הוא הנשיא האמריקני הראשון שהכריז פומבית על התנגדותו לזכות השיבה של הפלסטינים, אבל גם הראשון להכריז פומבית על תמיכתו במדינה פלסטינית. ג'ורג' בוש לא רוצה לעבור דירה

יצחק בן-חורין, וושינגטוןפורסם: 17.10.04 , 11:51

טרם שנכנס ג'ורג' ווקר בוש לבית הלבן בינואר 2000, הוא יצא מגבולות ארצות הברית רק ארבע פעמים בחייו. כשנה קודם לכן, כשהחל במירוץ לנשיאות, הוא נדרש לקורס מזורז על הלכות והוויות העולם מד"ר קונדוליזה רייס, מי שבחר מאוחר יותר לשמש כיועצת שלו לביטחון לאומי.

בתום ארבע שנות כהונה מביט הנשיא בוש לאחור ומונה יחד עם צעדים אמיצים בהם נקט, גם שורה של הישגים נתונים במחלוקת: הוא יצא למבצע באפגניסטן, הפיל את משטר הטליבאן והעניק לעם האפגני תקווה לעתיד חדש, אבל ספג ביקורת בינלאומית ופנימית חריפה על ההחלטה לצאת למלחמה בעיראק.

הוא פגע בתדמיתה של ארצות הברית בזירה הבינלאומית אבל עמד איתן נוכח פיגוע הטרור הגדול בהיסטוריה. הוא קיצץ במיסים והוציא את הכלכלה ממיתון, אבל הפך עודף תקציבי עצום בתחילת כהונתו לגירעון מייאש בסופה.

חלום הביעותים שלו הוא שבדומה לאביו, הנשיא ה-41, גם הוא ישלח הביתה אחרי קדנציה אחת בבית הלבן. "מהנשיאות וממסע הבחירות של אבי למדתי שאתה חייב להשקיע הרבה זמן בפוליטיקה כדי לנצח, אחרת אין לך סיכוי", אמר אשתקד.

הסקרים מראים שמרבית האמריקנים, גם רפובליקנים אדוקים מבין תומכיו, רוצים שהקדנציה השניה שלו תהיה שונה מהראשונה. לולא עמד מולו מועמד דמוקרטי חיוור, בוש היה מושלך כבר מזמן לפח האשפה של ההיסטוריה.

דוגמא לכך ניתן היה לראות כשהסתיים העימות השני בין בוש לקרי באוניברסיטת סנט לואיס. כשהשניים ירדו מהבמה, קרה אז משהו שעשרות מיליוני הצופים בבית לא ראו: כל 18 שואלי השאלות בעימות ניגשו ללחוץ את ידו של הנשיא. קרי נראה כמי שנאבק כדי להישאר בתמונה.

בניגוד למה שרואים בטלוויזיה, לג'ורג' בוש יש קסם אישי רב ויכולת שכנוע לא מבוטלת. אילו רק התאפשר לו ולקרי לפגוש כל אחד מ-110 מיליון הבוחרים האמריקנים באופן אישי לכמה דקות, אין ספק שהוא היה נבחר ברוב מוחץ לנשיא ה-44 של ארצות הברית.

בין טקסס לוושינגטון

הוא נולד ב-6 ביולי 1946 למשפחה מיוחסת: סבו היה סנאטור, אביו היה שגריר בסין, ראש ה-CIA, סגנו של הנשיא רייגן ואז נשיא בעצמו. בוש הבן הצליח להתחמק מיציאה למלחמת וייטנאם כשהצטרף כטייס למשמר הלאומי של טקסס ואלבמה. שנים מאוחר יותר יהפוך שירות זה (שהושלם כנדרש - או לא) לאחד הנושאים המדוברים ביותר במסע הבחירות שלו.

את השכלתו רכש באוניברסיטות היוקרתיות ייל והרווארד ובהמשך ניסה את מזלו בעסקי הנפט ובפוליטיקה המקומית אך כשל בשניהם. על פי עדותו, באותן שנים הרבה להשתכר ויריביו טענו שאפילו השתמש בסמים, אבל בגיל 40 גילה את הנצרות ונגמל לחלוטין.

בתחילת דרכו איש לא דיבר על ג'ורג' הבן כמי שעשוי מחומר של נשיאים. ההימור היה על אחיו ג'ב, מושל פלורידה כיום. אבל קרל רוב, יועצו הפוליטי של אביו בבית הלבן, הוא שהחליט להפוך את בוש הבן לנשיא עוד לפני שהוא עצמו ידע שהוא כזה.

שנתיים אחרי הכשלון של בוש האב מול קלינטון בבחירות לנשיאות של שנת 1992, הריץ רוב את בוש הבן בבחירות למשרת מושל טקסס, וסייע לו לנצח מושלת מבריקה, אן ריצ'רדס.

בוש היה אז מושל וגם שותף בקבוצת הבייסבול טקסס ריינג'רס. בשנת 1998 הוא מכר את חלקו בקבוצה עבור 14 מיליון דולר. זו היתה השנה שבה הוא ניצח ברוב של 68 אחוז בבחירות לקדנציה שניה כמושל טקסס. עכשיו, עם כסף בכיס ורקורד פוליטי מוכח, כבר היו מי שהחלו לחשוב עליו ברצינות כמי שעשוי לסייע לרפובליקנים לסלק את הדמוקרטים מהבית הלבן.

רוב, שהקים עבור בוש את מטה הבחירות המשוכלל ביותר בהיסטוריה האמריקנית, סייע לו להיבחר לנשיאות בשנת 2000, גם אם היה זה בפער זעום ומעורר מחלוקת. מיליוני מילים כבר נכתבו על סקנדל הבחירות בפלורידה, טפסי ההצבעה המבלבלים, ספירת הקולות המפוקפקת ושיטת הבחירות ששמה את בוש בבית הלבן למרות שאמריקנים רבים יותר בחרו דווקא באל גור.

מאז, ובמשך ארבע שנותיו בתפקיד, כל החלטה גדולה של הנשיא, לרבות אלה הקשורות ליציאה למלחמה בעיראק, קיבלה מנוד ראש מהיועץ הפוליטי רוב.

שיעור במנהיגות

כשנכנס לתפקיד הבטיח בוש "שמרנות רחומה", הורדת מיסים ושינויים במערכת החינוך. מדיניות החוץ שלו כללה שורת ביטולים של הסכמים עליהם חתמו נשיאים קודמים, רפובליקנים ושמרנים כמוהו, ביניהם אמנת קיוטו למאבק בהתחממות כדור הארץ, הסכם האוסר ייצור נשק ביולוגי, והסכם האוסר לייצר טילים נגד טילים, שנחתם עוד עם הסובייטים ב-1972, במסגרת תהליך השמדת הטילים הגרעינים ההדדי.

אבל ב-11 בספטמבר 2001 קיבל בוש שיעור מאלף במנהיגות מאוסמה בין לאדן. מתקפת הטרור על ארצות הברית עיצבה את נשיאותו והפכה אותו מנשיא חסר כיוון, לנשיא הממוקד במלחמה בטרור העולמי, שזכה לציונים גבוהים גם מהדמוקרטים. גם היום מעטים חולקים על ההחלטה שלו לצאת באוקטובר 2001 למבצע "חירות מתמשכת" באפגניסטן.

זמן קצר אחרי הפיגועים הוא הפגין מנהיגות כשהחליט, חרף ביקורת מבית, לשנות חוקים שיסייעו לרשויות החוק למנוע התקפה דומה בעתיד. "חוק הפטריוטיות" שיזם, סייע לגורמי הביטחון האמריקניים לטפל לא רק באלה המאיימים על שלומה של אמריקה, אלא גם בבכירי חמאס וג'יהאד האיסלאמי, שפעלו בארה"ב לגיוס כספים לארגוני הטרור בישראל.

במקביל הורה בוש על פעילות חובקת עולם במאמץ לחנוק את מסלול הכסף המזין את הטרור האיסלאמי העולמי. בנאום לאומה בקונגרס, בינואר 2002, השמיע בוש את צמד המלים "ציר הרשע" שהפכו לא רק למטבע הלשון כי אם למתווה מדיניות החוץ האמריקנית, השואפת לשמור על שלום העולם.

במסגרת זו הוא שם קץ למדיניות הבלימה בה דגלה ארצות הברית מאז מלחמת העולם השניה, ועבר למדיניות חדשה של תקיפת מנע. "ארה"ב אינה יכולה להרשות לעצמה שוב להמתין עד שיתקיפו אותה לפני שתגיב", אמר. "אנחנו חייבים להתמודד עם האיום לפני שאמריקנים ייפגעו שוב". הדברים פרטו על מיתר רגיש בליבם של האמריקנים.

המטרה הבאה על הכוונת שלו הייתה הנשק להשמדה המונית של סדאם חוסיין. היום ידוע כבר במידה רבה של ודאות שלא היה נשק כזה ושמידת האיום שנשקפה מכיוונו של סדאם חוסיין לא הייתה רבה כפי שהוצגה. אבל במרס 2003 פלש בוש לעיראק והוביל מלחמת בזק שהסתיימה בכיבוש בגדד והפלת משטרו של סדאם בתוך פחות מחודשיים.

מאז תקועה אמריקה בבוץ העיראק ואינה מצליחה להשלים את המשימה. יש הטוענים שלא זו בלבד שאמריקה משלמת מחיר דמים כבד על נוכחותה בעיראק, הכיבוש רק מעודד את הטרור העולמי להמשיך ולהכות במערב. מנגד בוש מתהדר בהפלת משטר של הטליבאן, בבחירות ההיסטוריות באפגניסטן ובראש ובראשונה בהפלת משטר האימים של סדאם חוסיין, והפניית הזרקור העולמי לעבר המאבק בטרור ובחימוש הגרעיני.

ואת כל זאת עשה בוש כשהוא הודף בנחישות ביקורת בינלאומית חריפה, שהציבה את ארצות הברית על מסלול עימות עם מדינות כמו צרפת, גרמניה, סין ורוסיה. למרות זאת, הוא נותר איתן בעמדותיו, ובשלהי כהונתו, גם אם התגלו לא פעם סדקים בקואליציה שהקים, הוא אף החל לפעול לשיקום היחסים.

אחד משלנו

כמו חציה של אמריקה התומך בו עכשיו, בוש הוא איש של שמרנות לאומנית ודתית. זה די הפחיד גורמים יהודים וישראלים לקראת סוף העשור הקודם. יהודי ארצות הברית עקבו אחריו בחשש, בייחוד על רקע היחסים הרעועים שהיו לאביו כנשיא עם ירושלים.

בשנת 1993 הצהיר בוש בפומבי ש"שערי גן עדן פתוחים רק לאלה המקבלים את ישו הנוצרי". מנכ"ל הליגה נגד השמצה, אייב פוקסמן, דרש ממנו הבהרה ובוש מיהר להתנצל וכתב לו: "אני מצטער שגרמתי דאגה בדברי, אבל אני יכול להבטיח לקהילה היהודית את עקרונות חופש הדת והסובלנות הכתובים בתיקון הראשון לחוקה".

זמן רב לפני שהודיע על ריצתו לנשיאות ידע בוש שעליו ליישר קו עם הקהילה היהודית. ב-1996 הזמין אליו לאוסטין את מנהיגי יהודי ארה"ב וב-1998 כבר ביקר אצלו שגריר ישראל בוושינגטון דאז זלמן שובל. בעקבות אותה פגישה בא בוש לביקור המפורסם בישראל, שבו ערך לו אריאל שרון, אז שר החוץ, את סיור המסוק המפורסם להכרת הבעיות של ישראל.

בוש חזר לאוסטין והבהיר לשומעיו שהרוחב בין טול כרם לנתניה קצר מאורכם של מסלולי ההמראה בנמל התעופה בדאלאס, ושהמרחק בין בגדד לתל-אביב קצר מאורכה של טקסס. הביקור, כך יתברר בהמשך, הטביע בו חותם עמוק.

מיומו הראשון בבית הלבן התעלם בוש מיאסר ערפאת וסירב להזמינו לוושינגטון. הוא ביטל את משרת השליח המיוחד הקבוע למזרח התיכון, ושיגר כמה שליחים אחרים בניסיון להשיג הפסקת אש.

אבל אז שיגר ערפאת מכתב לנשיא, בו הכחיש מעורבות בהברחת נשק מאיראן באוניה "קארין איי". דו"חות המודיעין האמריקנים קבעו ההיפך ומאותו רגע החליט בוש שאנשי ממשלו לא ייפגשו עוד עם מי שהוגדר "השקרן". תחילה הביעו רבות ממדינות העולם מורת רוח מהמהלך. בשלהי כהונתו זכה בוש לראות כיצד גם באירופה ובמדינות ערב מפנים כמוהו עורף לראיס.

למרות העימות עם ערפאת, בוש קבע את מדיניותו, המבוססת על "מפת הדרכים", שתחילתה בהפסקת האלימות הפלסטינית ופירוק ארגוני הטרור, המשכה בהקפאת ההתנחלויות וסיומה במדינה פלסטינית.

אבל הוא גם הנשיא האמריקני הראשון שהכריז פומבית, חרף ביקורת ערבית שספג, על התנגדותו לזכות השיבה של הפלסטינים ועל הכרתו במציאות הדמוגרפית החדשה בגדה במסגרת הסדר הקבע. היום ידוע, מעיון בספרו של השליח דניס רוס, שגם ממשל קלינטון נקט אותה מדיניות, אך מבלי שהכריז להכריז עליה בגלוי.

חסידיו הגדולים בימין הישראלי זוקפים לזכותו את העמדה הזו. הם כנראה משתדלים לשכוח שבוש היה הנשיא האמריקני הראשון שהכריז בגלוי על תמיכתו בכינון מדינה פלסטינית. קלינטון אמנם תמך בה, אבל מעולם לא בפומבי.

מבחן ההיסטוריה

בארבע שנות כהונה קרה מעט מאוד ממה שבוש הבטיח בעימותים מול אל גור בשנת 2000. ההישג הגדול שלו, שיריביו רואים בו מחדל, הוא הורדת מיסים (פעמיים) ומשלוח המחאות של מאות דולרים לאזרחים. הוא לעומת זאת טוען טוען שהמיתון בארצות הברית החל עוד בשלהי כהונתו של קלינטון ומקורו בקריסת בועת ההיי-טק בוול סטריט. הוא טוען גם שנזקי ה-11 בספטמבר והיציאה למלחמה הם הסיבה האמיתית לגירעון בתקציב ולפיטורי עובדים, ומבטיח שבארבע השנים הבאות שלו בתפקיד המצב יתהפך שוב.

הוא טוען שכל מה שעשה, עשה למען הפיכת העולם למקום בטוח יותר ומבטיח להמשיך במלחמה עד לנצחון. הוא מבקש מהציבור האמריקני לתת בו אמון לעוד ארבע שנים ולהעמידו למבחן ההיסטוריה. ב-2 בנובמבר יתברר האם כך אכן יהיה, או שהנשיא ה-43 יהפוך בעצמו להיסטוריה.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו