שקר ההתנתקות
דווקא בגלל הסכנה שבהתנתקות, הסירוב הוא טעות פוליטית וביטחונית, הוא מחליש את צה"ל ומסכן את המדינה
לפי תוכניתו של ראש הממשלה, צה"ל אמור לסגת מחבל עזה כולו ומצפון השומרון כולו, ולעקור משם את ההתיישבות היהודית, לשם "סיום הכיבוש". אולם עזה וג'נין לא יתנתקו מאיתנו.
1. הפועלים מעזה ומג'נין ימשיכו לעבוד אצלנו.
2. הטרור והטילים ימשיכו כרגיל.
3. הפלסטינים בעזה יקבלו תמיכה צבאית ממצרים וממדינות נוספות, וינצלו זאת על-מנת ליצור בשטח נוכחות צבאית בינלאומית, כדי שצה"ל לא יוכל לחזור ולפעול שם נגד איומים וטרור. מדינת ישראל חוזרת על המשגה הראשי בתוכנית אוסלו, ומחזקת את האויב.
4. המצב אחרי הנסיגה יהיה בלתי הפיך כמו בלבנון. החיזבאללה הפך לאיום אסטרטגי באמצעות 12,000 טילים שמכסים את כל צפון הארץ. בעוד שנה-שנתיים יאיימו הפלסטינים על דרום הארץ, ומג'נין על השרון ועל העמקים, באלפי טילים.
5. כנראה שראש הממשלה מצפה לשקט בגבולות עזה וג'נין, מתוך תקווה שמוחמד דחלאן (או ראש כנופייה אחר) ישליט שם עם אנשי "הביטחון המסכל" סדר, שיאפשר אחר-כך מו"מ עם "פרטנר רציני". האם זהו ההסבר של שר הביטחון למנהיג ש"ס?
אריק שרון הימר בעבר על באשיר ג'ומייל, שישלוט בלבנון באופן שיהיה נוח לישראל, וקיבל את תמיכתה של ארה"ב לכך. הסורים חיסלו בתגובה את ג'ומייל, וישראל הסתבכה בלבנון 18 שנה. אז שרון הכניס את צה"ל ללבנון והיום הוא מוציא את צה"ל מעזה ומג'נין. אז יוסי שריד מחה בתוקף, היום הוא מוחא כף. אבל ההימור הוא מאותו הסוג.
יש שתי אפשרויות: אם דחלאן (או ראש כנופייה אחר) ישתלט וישרור שקט יציב בעזה, הוא יחוסל במוקדם או במאוחר; אם דחלאן יעדיף לשרת את ערפאת ולא אותנו, ישרור שקט רק כל עוד ישרת השקט את ערפאת, והטרור יפרוץ במלוא עוזו, בזמן שנוח לו.
6. ייתכן בהחלט שקט לכמה שנים, עד שיתאוששו הפלסטינים, ויוכלו לפתוח בשלב הבא. גם לפני המלחמה הנוכחית, "מלחמת הימים הנוראים", שרר שקט כמה שנים, עם הרבה אשליות, התרוצצות מדינית, ויתורים ישראליים, ושום ויתור פלסטיני - אפילו לא אחד.
7. ההתפרצות הבאה תהיה בעניין ירושלים, כאשר יהיה לאיראן נשק גרעיני, והפלסטינים יוכלו לאיים בטילים על בית שאן, עפולה, חדרה, אשקלון, שדרות ונתיבות, בעוד החיזבאללה מאיים על הגליל ועל חיפה.
8. אחרי לבנון, תהיה הנסיגה מהרצועה ומצפון השומרון השנייה בלא כל תמורה, וכך יידחו הסיכויים לשלום לימות המשיח. המסקנה הערבית הבלתי נמנעת תהיה: לא לשלום. אי אפשר להבין את אנשי השמאל שרודפים אחרי השלום בעיוורון ובקוצר רוח. בהתלהבות מטופשת הם מתגייסים למען שרון כדי "לשבור את המתנחלים", ואינם רואים כלל שהם הורסים בהצבעתם את הסיכוי לשלום.
9. מה ישראל תרוויח מן הנסיגה הזאת?
- ספק שקט לזמן מה.
- שחרור חלקי מן האיום הדמוגרפי, ומנטל ה"כיבוש".
- רגיעה זמנית בחזית הבינלאומית נגד ישראל.
- שבירה פוליטית ומוראלית של יש"ע, והחזרת ההגמוניה והמדינה לידיים "הישנות" – האליטה האקדמית, והכלכלית.
כל "ההישגים" הללו זמניים בהחלט, אם בכלל יתממשו. דעת הקהל בעולם תתארגן במהרה נגד שליטת ישראל ביו"ש ובירושלים, והטרור יפרוץ בעוצמת יתר בשל הכניעה ללחץ הבינלאומי.
10. ראש הממשלה שבוי בידי אנשי עסקים ועורכי דין. "סיום הכיבוש" איננו רעיון שלו. אילו פעל שרון באופן חופשי, היה משאיר לפחות את אלי-סיני, דוגית וניסנית, בצפון חבל עזה, ואינם מפריעים להתנתקות, משום שאין פלסטינים בינם לבין שטח ישראל. בנוסף, הם מרחיקים את רקטות הקסאם מתחנת הכוח באשקלון. אם מדובר בצעד חד-צדדי, בלי הסכמים חשאיים ובלי הסכם שלום – מדוע לסגת עד המטר האחרון של קווי 67'?
ולבסוף, דווקא מפני שישראל מתכננת מהלך שיעמיד אותה בסכנה קיומית חמורה, בסכלות ובעיוורון של שמאל וימין גם יחד – אני מתנגד בכל תוקף לסירוב פקודה (אם חלילה תינתן) מכוח החלטות הממשלה והכנסת.
נשק הסירוב כבר פועל נגדנו, נגד מתיישבי יש"ע ונאמני ארץ ישראל. במקום לעסוק בכל האמור לעיל, עוסקים כולם ב"סירוב פקודה". הסירוב הוא טעות הלכתית, באשר העבירה היא ציבורית, והיא נעשית רק על-ידי שרי הממשלה וחברי הכנסת בהצבעותיהם. החייל, הקצין והשוטר אינם עוברים עבירה. הממשלה יכולה לתת פקודה לצאת מן השטח, שממנו היא עוקרת את ריבונות ישראל. אם תעשה כך, יהיה איסור הלכתי ברור להישאר שם בתנאים הקיימים.
הסירוב הוא טעות פוליטית וביטחונית, הוא מחליש את צה"ל ומסכן את המדינה. הוא לא יעצור את שרון, אלא יפגע ביכולתנו להתמודד עם התוצאות הצפויות ממהלכיו.
דווקא ההתכנסות אל תוך גטו ישראלי מוקף חומות ומאוים מבחוץ מחייבת לכידות פנימית מירבית, בצה"ל ובחברה. רק לא שנאת אחים, רק לא התפרקות פנימית. ראש הממשלה והרב הראשי לשעבר, רבנים ושרים - כולכם נושאים באחריות.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
