"הודו ישר בפנים"
הן מלכות ישראליות, הן הודיות מתחילות, הן ישנות עם עזים ורגילות לאכול אבק - אבל גם הן רוצות לעשות שופינג! ניווטי היום הובילו את 45 הנשים לשוק של ג'ודפור שם בא על סיפוקו המאנצ'יז לבזבוזים
איפה היינו ומה ראינו: יצאנו צפונה, דרך שבטי המדבר ודאנים (כפרים קטנים) ססגוניים, לכיוון העיר הכחולה, ג'ודפור. אחרי ביקור במבצר המרשים של העיר, הצופה אל נוף מרשים לא פחות, גלשנו בסמטאות הכחולות אל מרכז העיר לשופינג חפוז בשוק עמוס תבלינים, תכשיטים, בדים פרות קדושות וריחות.
כותבת נראה לי כמו עוד קלישאה שחוקה. בתור אחת שכל לינה באוהל היא חוויה תרבותית עבורה, דמיינו לעצמכם מה זה להעביר לילה שלם על מחצלת, תחת כיפת השמיים, כשמימיני דיר עיזים, משמאלי טאבון בוער ומעל ראשי נשות הכפר נוחרות ומדברות מתוך שינה בשפה לא מובנת.
המלונות (הטאלי הראשון שלנו בהודו!), לכולן יש המון חוויות: "סוף כל סוף רואים את הודו האמיתית" אומרת ויוי, "כן, ועל הדרך קונים חצי שוק" אני משיבה. אסתי מבסוטית, היא עלתה על עוד יתרון במסע: "כל נסיעה לחו"ל אני שורפת מאות דולרים רק על מתנות לאחייניות שלי. כאן, ב-300 רופי אני יכולה לפנק את כל המשפחה". גם יונת מגיעה עם חיוך מאוזן לאוזן היא שתתה לאסי ענק באחד הדוכנים, "היה תענוג".
מילים להשאלה
מילים, מילים, דרושות לי מילים כדי לתאר את החוויה שעברה עלי ועל כולנו בכפר קורטה. כל משפט שאני
מישהי אמרה שקיבלנו את הודו "ישר בפנים", ותסלחו לי על העברית הלא תקנית, זה בדיוק מה שהרגשתי אי שם בכפר הנידח קורטה. אין מילים.
אופיום להמונים
קשה לקום בבוקר, בעיקר בבית ללא חשמל, גלגל"צ ומים חמים (או לפחות זורמים). עוד לא נפרדנו מהמארחים וכבר נשטפנו לתוך שיירה ארוכה של מקומיים שליוותה אותנו עד לג'יפים.
בדרך יכולנו להתרשם מקרוב מהסיבה האמיתית לחיוכים שנמצאים דרך קבע על פני הכפריים: לא רוחניות, לא הארה, לא יוגה, ולא אורז. על הבוקר, עוד לפני הקפה, מוריד כל באבא שוט של אופיום מזוקק מתוצרת הכפר, ואחר-כך מברך. החיים יפים בכפר.
חולות הגה וחולות מדבר
היום נדבקתי לצוות 14 - ליאורה, שושי ונורית. ועדת קפה, היום רק בתיאוריה, כי אין גזיה. נסיעה קצרה עם הבנות (האמהות, בעצם), ואני מבינה שמדובר בחולות הגה מושבעות. הן משיטות את הג'יפ ברוטציה בין גלי החול לשיחים הקוצניים של מדבריות רג'סטן, בזמן שאני יושבת לי בירכתיים ומתרשמת מהנוף ומהאחווה הנשית. מדי פעם עולה לו שפריץ אבק מן המדבר ומרטיב אותי עד לשד עצמותיי. יש לי ארגז חול בתוך הלנז'רה.
מה נשים רוצות
מלכות או לא מלכות, מסתבר שעדיין אין כמו מקלחת טובה בבית מלון ואחריה מסע קניות. העיר ג'ודפור, מבטיחים לנו, תספק את הדרישה.
אנחנו יוצאות לכבוש את העיר בכחול. מתחילות מהמבצר הצופה על ג'ודפור שבתיה צבועים באינדיגו עז (לא כל הבתים, רק אלו השייכים לברהמינים קדושים), משם לסיור קצר בסמטאות הכחולות ויאללה, מתי מתחילים בקניות?
המיין-בזאר של ג'ודפור הוא לא בדיוק השאנז-אליזה, אבל אחרי שבוע שסיפקו לנו את כל צרכינו במדבר, המלכות במאנצ'יז לבזבוזים.
מאוחר יותר, כשאנחנו מתכנסות לארוחת ערב מסורתית במסעדת מקומית על גג אחד
כאילו שלא חווינו מספיק הודו בשביל יום אחד, החברה הגאוגרפית שוב מפתיעה אותנו, וביציאה מהמסעדה ממתינות לנו ריקשות צהובות שלוקחות אותנו אל מקום הלינה.
לפנייה לכתב/ת 
מלכה מקומית. תכשיטים, בדים, ריחות
צילום: מיכל כרמון
פרסום שימושי
מומלצים
