מלווים את בניית מתחם בנייני התאומים

פרויקט Rebirth, או בעברית "לידה מחדש", מתעד את תהליך הבניה מחדש של מתחם התאומים ז"ל, המכונה Ground Zero בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר, 2001. 

האתר כולל טקסטים, סרטים, צילומים חיים, יומן אישי של המתעדים, תוכניות ארכיטקטוניות של הבניה מחדש, לוח זמנים של האירועים ועוד מגוון תכנים הקשורים למקום ולאירוע.

"הרנסאנס" של הסמל האמריקני, שהפגיעה בו היתה לא רק פיזית, אלא גם רגשית, ואפילו מאגית כמעט בעוצמתה, זוכה באתר לטיפול מוקפד, אישי ואפוף מעין חיבה לזכרון.

	מתוך הסרט

מפעילי האתר מתייחסים בכבוד למגדלים שהיו, לתכנונים העתידיים ואפילו למקום עצמו, ובעצם עושים היסטוריה, בכך שהם מבצעים מעקב יומיומי על העבודות באתר הבניה.

על פי האתר, ב-Ground Zero הוצבו שש מצלמות קבועות, שמצלמות תמונה בכל חמש דקות, במשך שבעה ימים בשבוע. המצלמות הוצבו שם חצי שנה לאחר האסון, ואמורות להישאר נטועת במקומן עד תום הבניה. כך יכול כל גולש שהוא, מכל מקום בעולם, לצפות בשידור כמעט חי (יש עיכוב של 20 דקות) אחר המתרחש במקום. הסרט המוגמר יוקרן בעתיד בפינת זכרון מיוחדת במוזיאון.

האתר כולל, מלבד התמונות, גם מאמרים, חדשות ודיווחים עדכניים אודות הפרויקט, שמובאים מטעם ה-LMDC (תאגיד הפיתוח של דרום מנהטן), רשות הנמלים של ניו יורק וניו ג'רסי, מכבי האש, מהנדסים, אדריכלים ומומחים אחרים, המשתפים פעולה עם אנשי האתר.

רגשני או מרגש?

למרות שהסרט Projet Rebirth, שמצולם בטכנולוגיית Time Lapse Photography (מעין Fast Forward המשמש בסרטי טבע למשל) הוא לב ליבו של האתר, האיש שמאחוריו, ג'ים וויטאקר, מבהיר לנו שוב שהאמריקנים לא ממש התמודדו עם השאלה מדוע החליטו בן לאדן וחבר מרעיו להיטפל דווקא אליהם. 

אז נכון שיש במעשהו של וויקטקאר פן נאצל, ונכון שהאתר עצמו מושקע במיוחד, וכולל שלל אינפורמציה מעניינת ובעלת ערך, ונכון שהאינטרנט מאפשר לנו, בזכות אנשים כמותו, לצבור ידע, לבקר במקומות רחוקים, ולעקוב מקרוב-רחוק אחרי העולם, אבל כמה תמים אפשר להיות?

וויטאקר מסביר כי כאשר ביקר במה שנותר מהתאומים, כחודש לאחר האסון, נפעם למראה העובדים שבמקום, שעסקו בחילוץ הגופות, בניקוי, ובפינוי, הוא התמלא תקווה, והרגיש ש"אנחנו יכולים לצאת מהטרגדיה הזו...ולהיות גאים". הוא ממשיך ומתפייט באומרו כי "הסרט מתעד את יכולתנו להבריא ממה שנראה על פניו כאסון שלא ניתן כלל להתגבר עליו. הסרט הוא בעצם הרהור על יכולת ההתאוששות, האופטימיות והתקווה, המהוות את היסודות של האומה שלנו, ושל העולם". מרגש? אולי? דביק? בהחלט. אמריקני? ללא ספק. במבי לא היה אומר זאת טוב יותר. (רוני שני)