שעה היסטרית
השעה אינה שעה היסטורית, אלא שעה של פוליטיקאים היסטרים. את משק כנפי ההיסטוריה אנחנו הרי מכירים
בשבועות האחרונים טענו פוליטיקאים מכל קצות הקשת כי אנחנו נמצאים בתקופה היסטורית, וכך ניסו להסביר ולהצדיק את התנהלותם הבלתי מובנת. שרון קורא לפינוי יישובים, מפלגת העבודה תומכת בו מהאופוזיציה, השרים המורדים מצביעים בעד ההתנתקות, המפד"ל נצמדת לממשלה – כל אלה, כך רוצים שנאמין, אינן סתם החלטות פוליטיות של אנשים בעלי אינטרסים, כי אם התגייסות של אנשי ציבור מחויבים למען מהלך היסטורי.
אולם, בשעה שבה הציבור הישראלי נקרא לנהוג באחריות בשל "גודל השעה", פועלים נבחריו בדרכים שמעוררות את הספק אם הם עצמם מסוגלים להנהיג את המדינה באותה שעה הרת גורל.
בואו ניזכר בכמה מהרגעים ההיסטוריים באמת בתולדות מדינת ישראל, וניווכח שבינם לבין ימים אלה אין דבר וחצי דבר.
ימים אלה אינם דומים ליום הגעתו של הנשיא סאדאת לישראל, כאשר לראשונה נפתח פתח לשלום עם מדינה ערבית. המוני אדם, מכל המגזרים ומכל המפלגות, שעומדים לאורך מסלול נסיעת השיירה של נשיא מצרים כשהם מנופפים בדגלי שתי המדינות, ביקורו של הנשיא ב"יד ושם", שיחותיו הבלתי פורמליות ומלאות החן עם נבחרי הציבור דאז ובראשם מנחם בגין ז"ל, ונכונותו לכבד את מוסדותיה של ישראל – הם שהגדירו את הרגע כהיסטורי. גם אז היה ראש ממשלה שפעל באומץ בניגוד להצהרותיו בעבר, גם אז היו "מורדים" בליכוד, גם אז היה צורך בתמיכת האופוזיציה על-מנת להעביר את ההכרעות הגורליות בכנסת. אבל בניגוד להיום, היה מדובר במהלך סופי ומוחלט, שתוצאותיו החיוביות קיימות ועומדות עד עצם היום הזה.
ימים אלה אינם דומים גם ליום החתימה על הסכם השלום עם ירדן. המטוס שהוטס על-ידי מלך ירדן בשמי ישראל לקול תשואות ההמונים, נשיא ארצות הברית הדומע – ספק מהרוח ומריח הפרחים, ספק מהתרגשות – בטקס החתימה במסוף ערבה ותמונת המלך הכורע ברך בבקשת סליחה ממשפחות ששכלו את בנותיהם בהתקפת טרור על אדמת ארצו – הם שהפכו את הסכם השלום עם ירדן להיסטורי.
ימים אלה אינם דומים אפילו לימים הראשונים של יישום הסכמי אוסלו, כאשר למרות החששות, האמינו רוב אזרחי ישראל שמדובר בשעת רצון. אז, לחיצת היד המהוססת של רבין וערפאת על מדשאות הבית הלבן, חיילי צה"ל העוזבים את עזה ויריחו לקול צהלות הפלסטינים הזורקים עליהם אורז וענפי זית במקום אבנים, קבלת הפנים הנרגשת לערפאת בעזה והאמונה הכנה של רוב הציבור בישראל שבאמת נפתח הפתח לשלום – הם שהפכו את הימים ההם לימים היסטוריים.
ימים אלה הם ימים של פילוג ושל חוסר ודאות. אין בהם מעשים שמגדירים מהלכים היסטוריים, אלא רק אמירות היסטריות של אנשים בעלי אינטרסים. שעה היסטורית אינה נקבעת בגלל שלשרון יש צורך בתוכנית שתייצב את ממשלתו, או בגלל שזבולון אורלב רוצה לראות את אפי איתם מחוץ למפד"ל, או בגלל שנתניהו רוצה להיות ראש ממשלה, או בגלל שצמרת העבודה רוצה לחסום את חזרתו של ברק להנהגה. אלה לא רגעים היסטוריים, אלא מהלכים פוליטיים קטנוניים, שלא ייזכרו בעוד עשר או עשרים שנה, ולא ישאירו את חותמם על דמותה של מדינת ישראל.
בימים אלה אנחנו מתכתשים ומתפלגים סביב תוכנית שספק אם תצא אל הפועל ושאינה אלא צעד ראשון ומהוסס בדרך לאולי-התנתקות מהפלסטינים. כל אחד מהתומכים בתוכניתו של שרון עושה זאת ממניעים אחרים (שאינם תמיד ענייניים), וכל אחד חוזה את סופה אחרת.
ביום שבו תוצג לעם היושב בארץ תוכנית רצינית, שמטרתה התנתקות אמיתית שסופה ברור וידוע, אין ספק שהציבור הישראלי יידע לנהוג בהתאם, כשם שעשה בעבר, ויסכים בהמוניו לוויתורים הכואבים הנדרשים ממנו. כאשר יוצג לציבור חזון מובן ופשוט שניתן להגשים אותו ולהריח את פירותיו, לא יהיה צורך בפוליטיקאים שיספרו על רגע היסטורי. ההיסטוריה פשוט תכתוב את עצמה.
מומלצים
