מוסוליני לעניים

הוצאת "עם עובד" כבר נכשלה לא פעם בסוג של הטעייה כשהחליטה לאוורר את עטיפות הספרים הישנים שמצויים באמתחתה. לכל הוצאה מכובדת ורבת-שנים יש מה שקרוי "בק ליסט", רשימה של ספרים בדפוס, שבנבכיה מסתתרות פנינים שכבר אינן נמכרות או שלא נמכרו די הצורך בעבר. במדינות מתוקנות מאווררים את הספרים הללו בעוד מהדורה, ואולי גם מחדשים קצת פה ושם בשל הזמן שחלף. אצלנו אין כסף, השוק קטן במיוחד, ואז נולדות תופעות כמו "למה שלא ניקח את התרגום הישן של 'ארבעים הימים של מוסה דאג' מאת פרנץ ורפל, נארוז אותו בכרך אחד ונקווה שאפחד לא ישים לב?"

אותו דבר עצמו אירע עם "מוסוליני", ביוגרפיה בת עשרים ויותר מאת דניס מק' סמית. אני לא נוהגת לקרוא קומוניקטים של הוצאות ספרים, אלה שנתחבים בתוך הכריכה בספרים הנשלחים לסוקרים, משום שאני משתדלת לגשת אל הספר ללא ההמלה התקשורתית שאמורה ללוות אותו. כך עשיתי גם כאן, וככרגיל דילגתי על האותיות הקטנות בעמודי הפתיחה שלפני הדבר-עצמו. על גבי הכריכה לא נכתב שמדובר במהדורה מאווררת אך לא מחודשת. נדפס לראשונה בתשמ"ד, כתוב באותיות הקטנות. תחושת הדז'ה-וו שליוותה אותי בתחילת הקריאה היתה איפוא מוצדקת לחלוטין, והיא נמהלה בכעס מסויים שהלך וגבר ככל שהמשכתי לקרוא.

כי מעבר לשיקול המסחרי הלא-כל-כך נאה, יש כאן בעיה אמיתית. לשונו של הספר הזה, שתורגם ב-1984, ראה אור במקור ב-1981 וחודש על ידי המחבר ב-1994, מעצבנת בחוסר הרלוונטיות שלה ללשון הכתובה בספרי עיון בני זמננו. דוגמאות? "הוא נקט בהצעפה", "הוא היה מדבר כמעיין התגבר" (חתנו של מוסוליני), "אפילו בספטמבר 1937 עדיין היה טוען", וכיוצא באלה – ויש גם קצת שיבושים. מוסוליני לא נולד ב"רומאניה".

אנקדוטה אהובתי

אבל מה לי כי אלין על לשון התרגום, אם אפשר בהחלט לומר שהספר עצמו פשוט לא טוב? הנה כמה סיבות.

זוהי ביוגרפיה שמתרכזת בדמותו של איש אחד, בלי נסיון מהותי ורציני לפענח את שורשי הפשיזם באיטליה. מנהיגים לא צומחים על קרקע חרבה: תמורות פוליטית, כלכליות וצבאיות מחוללות אותם. ביוגרפים נתקלים תמיד באותה בעייה: כיצד יש לשלב נכונה בין רוח-הזמן לנפשו של האיש, כדי ליצור ביוגרפיה של תקופה ולא רק של יחיד. דניס מק סמית בחר בגישה האנקדוטלית, שהיא עשב שוטה שנותר בז'אנר הביוגרפי כשריד אחרון של הגיוגרפיות, סיפורי-חיים של קדושים. אלא שבניגוד לקדוש, שתמונת עולמו אמורה להישאר קפואה בתוך הדוגמה והדוקטרינה המוכרת לכל, מנהיג פוליטי במאה העשרים נשען על אידאולוגיות שהצלחתן טעונה הסבר: במיוחד כך באיטליה הפשיסטית.

האם בעצם רעיון המדינה המאוחדת, שעליו נלחמו האיטלקים במאה ה-19, מצויים זרעי הפשיזם? האם הארגונים החברתיים והפוליטיים המסורתיים של איטליה תרמו להתהוותו או שהיו גרום מעכב? מה היה תפקידה של המלוכה ותפקידה של הכנסיה בעלייתו המטאורית של מוסוליני לשלטון? מדוע תמכה בו הבורגנות האיטלקית בחדווה שכזאת, והאם די באיום של שביתות כדי שבורגנות משכילה תרצה לראות מנהיג חזק אחד?

מק סמית שואל את השאלות הללו רק בשוליים. התמונה המצטיירת בספר היא של מנהיג שעל פיו יישק כל דבר, מרעיון נואל של מלחמה באתיופיה, דרך רעיון פסיכי לגמרי של כיבוש יוון בחדירה לאלבניה רק כדי להראות להיטלר שגם מוסוליני שאקל, והוא לא הפרטנר הזוטר בציר ברלין-רומא. בשני המקרים, כמו במקרים בולטים אחרים, מק סמית כל כך מאוהב באנקדוטות עד שהוא לא מצליח ליצור מהן סיפור פוליטי קוהרנטי. קחו למשל את יחסו המזלזל של מוסוליני לתורת הגזע ונכונותו ללכת בעקבות היטלר כי לא היתה לו ברירה. כל הנושא הזה מטופל ברישול בלתי מובן, ואינו מספק אפילו התחלה של הסבר סביר. כך גם עניין אפליית היהודים, דיכויים והשמדת חמישית מיהדות איטליה – אלה, צריך לומר, כמעט לא מטופלים בספר. בסופו, תדעו יותר מכפי שרציתם על מצב בריאותו של הדוצ'ה בכל חודש נתון בחייו הבוגרים, ופחות מכפי שמגיע לכם לדעת על התהוות הפשיזם האיטלקי, עלייתו ונפילתו.

יש בנמצא ביוגרפיות טובות מאלה שלא תורגמו לעברית. השימושית מכולן לקורא המתחיל היא של ההיסטוריון R.J.B Bosworth. כן, רצוי היה לתרגמה. לא, זה לא יקרה בעתיד הקרוב. טובה עוד יותר, ולמעשה הביוגרפיה הכי טובה של מוסוליני היא זו שמשמשת את החוקרים, אך לא את מי שאינו יודע איטלקית. רנצו דה-פליצ'ה היה ועודנו גדול חוקרי התקופה והאיש. ארבעת הכרכים של הביוגרפיה שלו על אודות מוסוליני לא תורגמו לאנגלית. למעוניינים: אפשר למצוא בחנויות מקוונות ברשת כמה כרכים של מחקרים אחרים של דה-פליצ'ה, שדווקא תורגמו לאנגלית, כולל טיפול מעמיק בשאלות של מצב היהודים באיטליה. ולפרנסי "עם עובד" ייאמר: "אפיקים" שלכם היא ספריית עיון ראויה, אפילו מצויינת. למה לקלקל?