"לא קל לבית החולים לזהות נשים מוכות"

האשה פצועה, אבל איך יודעים שזו אלימות? לפני כשלושה שבועות הגיעה אשה בת 81 לחדר המיון של בית החולים "וולפסון" בחולון עם חבלות קשות ברגליה . "לא היה משהו בחבלות שהצריך אשפוז מיוחד", סיפר מנהל המחלקה לרפואה דחופה, ד"ר ג'קי אשרוב. "אבל אחרי שהסתכלנו עליה, משהו במראה שלה, שהיה מסכן כזה, ביחד עם השבר ברגל, הדליק לנו נורה אדומה. אמרנו שאם, חלילה, היא נחבלה בידי מישהו מבני משפחתה – אז אם נאשפז אותה יהיה לה מקום הגנה, עד שהמשטרה תוכל לבדוק את החשדות לאלימות נגדה". לאחר מכן נעצרו לחקירה בנה ונכדה. 

המקרה של הקשישה מחולון הוא רק קצה הקרחון של אלימות שסופגות נשים, בין היתר מבני משפחותיהן. את היקף התופעה עצמה קשה להעריך. זאת בין השאר משום שלטענת נציגי בתי החולים השונים, "לא תמיד קל לזהות מקרה של אלימות, גם כאשר האשה עצמה מגיעה לחדר המיון". 

"אתה נתקל באלימות נגד נשים בכמה וכמה צורות", מסביר ד"ר יעקב אסף, מנהל המחלקה לרפואה דחופה במרכז הרפואי "הדסה" בעין כרם. "הצורה הראשונה היא הצורה הטריוויאלית – אשה מגיעה ומספרת שהיא הוכתה על ידי בעלה. במקרה כזה אנחנו מייד מפעילים את המערכת כולה, כמובן בכלל זה את המשטרה, ויש גם מעורבות של עובדת סוציאלית". 

"מקרה פחות טריוויאלי", הוא מציין, "הוא אותה אשה שמגיעה עם סימני אלימות – אבל לפחות כפי שנטען על ידה, זה נובע ממשהו אחר. 'נפלתי', היא יכולה להגיד, או 'נפל עלי משהו'. לפעמים זה עובד, כמובן, אבל הרבה פעמים זה לא עובד, משום שאחרי הרבה שנים שאתה נמצא בחדר מיון אתה רואה לפי הזוויות של הפגיעה, שהיא הייתה צריכה ליפול בצורה מאוד מוזרה כדי לקבל את הסימן הזה. כאן הבעיה היא יותר מורכבת, משום שקודם כל אתה צריך לאשש את החשד שלך שמדובר בכלל באלימות". 

ד"ר אסף סיפר לדוגמא על מקרה שהתרחש בארץ לפני כמה שנים. במקרה זה ילד הגיע לחדר מיון עם סימני שברים בפעם השלישית. המערכת נזעקה, ההורים נעצרו והכחישו את החשדות נגדם. בסיכומו של דבר הסתבר שהילד סבל ממום מולד בעצמות, שגורם לכך שהעצמות שלו שבירות. הן שבירות עד כדי כך, שהן עשויות להישבר גם אם בסך הכול תאחז אותו בזרועותיך.

זה, כמובן, מקרה מאוד קיצוני. אבל המסקנה שנובעת ממנו, לדברי אסף היא "שמרגע שזה לא מקרה מובהק של אלימות – צריך להתקדם מאוד בעדינות". 

"הבעיה הנוספת", ממשיך ד"ר אסף, "היא שנשים רבות מגיעות בליווי בן הזוג. אם באמת אותו בן זוג הוא המאיים או האלים, נוכחותו שכביכול מגוננת יוצרת בעיה. ואז לאשה יש בעיה לשתף איתנו פעולה ולהגיד לנו בדיוק מה קרה. הרבה פעמים אותו אחד אלים, כשהוא יגיע איתה לחדר המיון, ההתנהגות שלו תהיה דואגת ומוחצנת באופן מופגן". 

בית החולים כדרך הימלטות 

מקרים אחרים שקשים לפענוח הם אלה בהם מגיעה למיון אשה שמחפשת מזור או תשומת לב, ולהגיע למיון מבחינתה היא דרך הימלטות. לדברי אסף, "היא תבוא עם כל מיני תלונות אחרות – כאבי בטן ודפיקות לב הן התלונות השכיחות ביותר. אתה עושה א.ק.ג. ולא מוצא שום דבר, כל הבדיקות הרפואיות לא מגלות שום בעיה. בפעם הראשונה שזה קורה, אתה בטח כלל לא תתייחס לכך – אלא אם משהו בהתנהגות שלה ייראה לך מוזר או שהחוש הקליני שלך יגיד לך שיש כאן עוד משהו נסתר. רק כשזה יקרה שוב ושוב, אנשי המיון יתחילו לחשוד. 

"בין אנשי המקצוע קיים ויכוח מה לעשות במקרה של נשים שהגיעו לחדר מיון בגלל בעיה אחרת, נניח פצע של מוגלה על הגב, שלא קשור לאלימות במשפחה. ההנחה היא שיש אחוז מסוים באוכלוסייה שסובל מאלימות, והוויכוח הגדול הוא האם מחובתנו, לגבי כל אשה שמגיעה למיון, לברר בעדינות האם יש אצלה אלימות במשפחה. 

"ויכוח נוסף הוא על היקף הבעיה האמיתית. אנשי המקצוע טוענים שמה שאתה רואה בחדרי המיון זה רק קצה הקרחון. אצלנו ב'הדסה' אתה לא רואה מאות מקרים בשנה – אלא מקרים בודדים בשבוע, ויכול להיות גם שבוע שלם שלא נראה אף אחת. בהערכה מאוד גסה, אנחנו מדברים על כ-200 מקרים בשנה, בהם הגענו לחשד סביר שמדובר במקרה של אלימות במשפחה.

"ברגע שהחשד מתאמת ואנחנו משוכנעים שמדובר באלימות, אנחנו לא שולחים את האשה הביתה – אלא מאשפזים אותה, משום שכאן יש כבר בעיה שמאיימת על בריאותה. באמצעות האשפוז אנחנו מעבירים אותה ל'חזקתנו', מה שבמשטרה קוראים 'מעצר מגונן'. זאת במטרה לתת לה את הסביבה המגוננת שלנו, להתייעץ ולברר מה קורה".

ד"ר אסף הדגיש גם כי צוות חדר המיון מאוד קשוב לבעיות מהסוג הזה. לדבריו, הרופאים והאחיות הם מאוד דיסקרטיים, וכל הדברים שנאמרים במהלך הטיפול באשה נשארים בין המטופלת לבין הרופא והאחות. 

"אם מבקשים, אנחנו לא נרשום את זה בגיליון ולא נעביר את זה הלאה. לכן אנשים צריכים ויכולים להרגיש את עצמם מוגנים בסביבה הזאת. אנחנו כמובן עובדים בשיתוף פעולה מלא עם השירות הסוציאלי, ואנחנו מכבדים את רצונה של האשה תמיד. רק אם מישהי באה עם ידיים ורגליים שבורות – אז חובתך לדווח למשטרה, בדיוק כמו במקרה של תאונת דרכים", הבהיר.

חדר מיוחד לנפגעות תקיפה מינית 

חלקן הגדול של הנשים הסובלות מאלימות, סובלות מאלימות מינית. "אנחנו מתמודדים עם יותר מ-100 מקרים של תקיפה מינית כל שנה", מספרת סגנית מנהלת השירות הסוציאלי בבית החולים "וולפסון" בחולון, צילה וידברג. "שליש מהמותקפות מינית הן נערות וילדות ו-80% מהן מותקפות בידי אנשים מוכרים. הסיטואציה הקלאסית של תקיפה היא כאשר הולכים למועדון או כאשר מחפשים בן זוג. נשים נשואות, לפיכך, נאנסות פחות".

"וולפסון" הוא אחד מבתי החולים הבודדים בישראל בהם ישנו חדר מיוחד המיועד לתחקור וטיפול בנפגעות תקיפה מינית. אל החדר הזה מוכנסת הנפגעת, בליווי עובדת סוציאלית. שם היא עוברת בדיקה על ידי גניקולוג של חדר המיון ועל ידי רופא מהמכון הלאומי לרפואה משפטית, שמצלם אותה ולוקח ממנה ראיות לכאורה לתקיפה.

"הרי כל בדיקה היא כמו תקיפה מינית חוזרת", מדגישה מנהלת השירות, סימה אורן, "וכאן עושים את הכל ב'מכה אחת', כדי שלא לגרום לה לטראומות נוספות".

החדר המיוחד בוולפסון (צילום: עופר מאיר)

"בזמן האחרון", היא מספרת, "יש לנו מקרים רבים של בחורות שהיו במועדון או בחבורה, קיבלו משהו לשתות ואחרי כן התעוררו בכל מיני מקומות, לאחר שעברו תקיפה מינית. זאת ממש מכה. בחורה אחרה שהותקפה סיפרה לי שאחרי שהיא בילתה במועדון, היא פתאום מצאה את עצמה בבית זר, עם עוד שלושה גברים במיטה. כנראה שמדובר על 'סם האונס', GHB או על קוקאין שמומס במשקה שמגישים להן במועדון".

"חלק מהעניין", מדגישה וידברג, "הוא שלעתים הבנות שותות אלכוהול עד אובדן הכרה, וזה גורם להן לאבד את כושר השיפוט וכושר ההתנגדות. הפסיביות של הבחורה באותה סיטואציה, מאפשרת לגברים לעשות להן מה שהם רוצים. הן הופכות לטרף קל לגברים, שמנצלים את התמימות שלהן, ולא מקבלים את ה'לא' הברור כל כך".

בנוסף, היא הדגישה כי חשוב לא לשתות כל משקה המוצע להן, לא להכנס למכונית זרה כבר בדייט הראשון ולא לצאת אל מחוץ למועדון עם מישהו לא מוכר. לדברי אורן, "הרבה פעמים מדובר בתמימות של נערות, שנופלות למלכודת ולמצב שהסוף שלו ידוע מראש. אין צורך להאמין סתם בזולת או לעלות לדירה של מישהו כי הוא 'רק שכח את הסיגריות ורוצה להביא אותן'".

סורוקה: טיפול מיוחד במגזר הבדואי

עינת אופיר, העובדת הסוציאלית של המחלקה לרפואה דחופה ואחראית על אלימות במשפחה במרכז הרפואי "סורוקה" בבאר שבע, סיפרה כי בית החולים משתתף בפרויקט מיוחד של משרד הבריאות לזיהוי ואיתור נפגעות אלימות, במסגרתו מגיעות לבית החולים נפגעות רבות מהמגזר הבדואי.

לדבריה, "כיום אנחנו רואים הרבה מאוד נשים בדואיות שמגיעות לחדר המיון ומעזות לחשוף את הנושא של האלימות. שנים זה היה טאבו, והיום הן יודעות שאפשר אחרת. המענה לאלימות אצל בדואיות שונה, משום שפתרונות שונים, כגון מקלט לנשים מוכות, לא מתאים למגזר הבדואי".

היא סיפרה כי בבית החולים מנסים לפתור את מצוקותיהן של נשים אלה ברכים אחרות, למשל באמצעות פנייה למשטרת העיירות, שחוקריה אמונים על הטיפול באוכלוסיה הבדואית. "אנחנו מערבים את השייחים. יש עובדים סוציאליים במגזר שמטפלים באלימות", הבהירה. 

מקום נוסף לאיתור נשים נפגעות אלימות הוא המערך הגניקולוגי של בית החולים. זאת משום שמנתוני מחקרים שונים עולה כי האלימות מחריפה במהלך ההריון. "האלימות נובעת לעתים קרובות מצורך חזק בשליטה, מקנאה ומחרדת נטישה קיצונית", מסבירה אופיר. "התהליך ההריוני גורם לגבר לתחושה של איבוד שליטה, כאשר האשה כל הזמן מתעסקת בעובר". 

לדברי אופיר, "אנחנו משתדלים לתת לאשה, מעבר לתמיכה הראשונית, את ההנחיות להמשך הטיפול בתוך הקהילה. אחרי שבוע או שבועיים אנחנו משתדלים להרים לה טלפון, ולנסות ליצור רצף טיפולי, כדי לראות אם היא באמת עשתה משהו עם ההמלצות שלנו. דווקא במצב משבר, כאשר נמצאים בבית החולים, ישנה הזדמנות לצאת ממעגל האלימות". 

כתבה שלישית בסדרה