גרזן הזהב של אלי יונס
כשאלי יונס היה מנכ"ל בנק הפועלים, הוא התגאה מאוד בפיטורי הבזק של 800 עובדי הבנק. אחרי שבעלי הבנק הפכו אותו למפוטר ה-801, הוא דילג לבנק המזרחי, תמורת משכורת של 192 אלף שקל בחודש, חבילת אופציות של 29 מיליון שקל ותנאים שגרמו לחבריו בענף להוריק מקנאה. במזרחי בדיוק חיפשו מישהו שיעשה עבורם את העבודה המלוכלכת וישלח מאות עובדים הביתה בלי למצמץ, ויונס תפור למשימה הזו. דיוקנו של שכיר
צפוף בחניה של אלי יונס, בבית השקט שלו ביישוב הר-אדר. גלגל אל גלגל, נאלצים להידחס להם בהרמוניה הג'יפ של האישה חנה, הוולוו הכסופה של יונס מבנק המזרחי והוולוו השחורה שהוא סוחב מתקופת כהונתו כמנכ"ל בנק הפועלים. עומדת לה דוממת השחורה לצד חברתה הכסופה, כמעט מעלה אבק, ויונס לא נוסע בה. רק משקיף עליה בחיוך של עונג. רוצים את הוולוו חזרה? שישלמו קודם חמישה מיליון שקל - משכורת עד מרס 2005. אז מה אם במקביל הוא מרוויח 192 אלף שקל לחודש מהמזרחי. "אתה צריך להבין", מפרשן אחד מחבריו ביישוב, "אלי יונס הוא איש עקרונות, הוא לא מוכן לוותר. הם זרקו אותו הביתה - שייתנו לו משכורת עד סוף החוזה שלו איתם. הוא הרי יכול לקנות צי של מכוניות ועוד לתת להם מתנה, אבל הוא לא מוותר. זה אלי. יודע לעמוד על שלו. יש לו חוש צדק מאוד מפותח".
חוש הצדק המפותח שגורם ליונס להישאר עם שלוש מכוניות בחניה, הוא זה שגרם לכ-800 עובדי בנק הפועלים להישאר בלי עבודה, והוא זה ישלח כנראה הביתה גם מאות מעובדי בנק טפחות. כשעובדי טפחות - הנמצא בבעלות מזרחי - שמעו שמנכ"ל המזרחי החדש הוא אלי יונס, הם הלכו לחפש בין ערימת העיתונים את מדור הדרושים. אמרת יונס, אמרת פיטורים. יש מנהלי בנקים עשירים ממנו, יש מנהלי בנקים ראוותנים ממנו ואולי גם יש מנהלי בנקים טובים ממנו. אבל קשה למצוא מנהלי בנקים כוחניים ממנו.
נחישות, יכנו זאת המקורבים. רשעות, יקראו לזה המקטרגים. כך או כך, ברור שבמערכת הבנקאית יש רק אדם אחד מבין מנהלי הבנקים שמסוגל להסתכסך עם הבוסים שלו בתוך שנה וחצי וללכת הביתה, להוביל שני מהלכי פיטורים כל כך משמעותיים - וכל הזמן הזה לאתגר את שיאי השכר וההטבות של אוליגרכיית הבנקאים בישראל. "יונס מגלם בהתנהלותו את הרשעות והקניבליזם החריפים ביותר במשק הישראלי", אומר יו"ר ההסתדרות, ח"כ עמיר פרץ. "הוא חריג אפילו בנוף של הבנקאים, שלא ממש מחזיקים בדעות שלי. הוא מוכן להקריב כל קורבן אנושי על מנת להשיג את היעדים הכלכליים של החברה שלו; הוא מסוגל לפטר מאות עובדים כשבאותה עת הוא מבקש בונוסים ותוספות לכיסו. הוא שובר את שיאי הציניות".
חבריו של יונס טוענים מנגד, שהוא פשוט מקצוען עד הסוף. לא תאב בצע, אלא תאב הצלחות, בעולם שבו להרוויח בגדול זה להצליח בגדול. "חברה פרטית, ייעודה להרוויח, ואלי עושה בשביל זה את מה שצריך - כולל פיטורים", אומרת ידידתו, עו"ד תמי בן-דוד. "וכמו שחברה רוצה להרוויח, גם אלי רוצה להרוויח. יכול להיות שהביקורת על השכר מביכה אותו, אבל בגלל המבוכה הוא לא יפחית את שכרו. יביך אותו יותר להרוויח משכורת נמוכה".
מתחילים באוצר ודואגים לקשרים
בעוד שהתנהלותו הנוקשה של יונס בעולם הבנקים בהחלט יוצאת דופן - מסלול קידומו עד לצמרת נראה אופייני לחלוטין. אם מישהו יכתוב פעם את מדריך ה"איך להפוך למנכ"ל בנק, להישאר שכיר ולהרוויח מיליונים", הרזומה של יונס יוכל להוות דוגמה טיפוסית: מתחילים במשרד האוצר, מטפסים בהיררכיה, קושרים קשרים - ואחרי צינון קל כבר ממתין לו ג'וב אטרקטיבי באזרחות. משם הדרך אל העושר קצרה. כל כמה שנים קופצים מג'וב לג'וב, בכל קפיצה מתנופף לו מעל מצנח של זהב. וכך, בזמן שהמרצה שלך מהאוניברסיטה ממשיך להעביר את קורס "תורת המחירים ג'" - לך כבר יש מיליונים בבנק.
את השלב הראשון במסלול לצמרת עשה יונס כשנכנס בשנת 74' למשרד האוצר, במקביל ללימודיו באוניברסיטה. לו ולחבריו צעירי האוצר היה הוויי סטודנטיאלי. במפגשים ביניהם בערבים יונס הצטיין בעיקר במרק השעועית שהכין. מה הפנטזיה שהיתה לך אז? נשאל פעם בראיון ל"גלובס". יונס לא היסס לרגע: "מהיום שעמדתי על חושיי - להיות החשב הכללי", ענה.
"אנשים ישבו אז במשרד האוצר עשר שנים, עשו את העובדה שלהם ורק רצו להתקדם בתוך הסולם", מספרת ידידתו, עו"ד בן-דוד, שעבדה עם יונס באוצר. "לא חשבנו אז כל כך על הכסף. זה לא שאמרנו לעצמנו: נאכל עכשיו חרא ונהיה עשירים אחר כך. לא היו לנו תקדימים של אנשים שקפצו מהאוצר לתפקידים עם משכורות גבוהות - ראינו מעלינו רק את הסיביל סרבנטים המבוגרים, שעזבו את האוצר בגיל 40, אחרי שעשו כל תפקיד אפשרי כשההורים שלהם עדיין תומכים בהם כלכלית".
חבר אחר של יונס מתקופת האוצר: "צריך להבין שלא היה מה למהר לצאת החוצה. בחוץ הרוויחו פחות ממה שמרוויחים היום, ובאוצר היינו חזקים יותר מהפקידים של היום. היינו הכי חזקים במגזר הציבורי. האמנו בצורך לפלס דרך, להשפיע. היתה רוח של עשייה והיתה תחושה של שליחות. היינו אליטה".
מקרה מיוחד של כוחניות
לאט-לאט פילס יונס את דרכו במשרדים האפורים של החשבות הכללית. "טבעי שבכל מקום שיש משרה נחשקת יש קצת מאבקים, אבל אני לא זוכר אותו נכנס לעימותים אמביציוזיים עם קולגות", אומר בכיר לשעבר באוצר. "יכול להיות שזה בגלל שהיינו מין שמורת טבע: איכשהו יש מספיק עבודה לכולם, יש מספיק תפקידים בכירים לכולם ויש מספיק עתיד לכולם. כולם יודעים שהם ייצאו משם מסודרים, אז למה לריב?"
בשנת 83', כאשר מונה יונס להיות סגן החשב הכללי, היה ברור לכולם שאפילו בסטנדרט הכוחניות של פקידי האוצר, יש כאן מקרה מיוחד. "הוא היה יהיר בצורה לא רגילה", אומרים אנשים שליוו את פועלו בתקופה ההיא. "הוא תמיד היה בטוח שהוא יודע יותר טוב מכולם, הוא תמיד היה בטוח שהוא יותר חכם מכולם". חבריו מתגאים בו כיצד לא נרתע משום שר ומשום עובד בכיר, הלך עם מה שראה כנכון לקופת המדינה.
כעבור שש שנים מונה יונס לחשב כללי: אחד התפקידים החזקים בשירות הציבורי. הימים ימי העלייה הגדולה מחבר העמים, שר הבינוי והשיכון דאז אריאל שרון ממלא את הארץ בקרוואנים ומרגיז את יונס, שיושב על הקופה של המדינה. היום נזכר יונס בחיוך בקרב הבולדוזרים ההוא, אבל אז, כך מספרים אנשים שליוו את פועלו, זה היה הרבה פחות משעשע. "הוא היה מאוד כוחני, אולי כוחני מדי, אבל הוא לא ויתר אף פעם, גם לא לשרון", אומר אחד מידידיו.
אחרי ארבע שנים כחשב כללי, הגיע הרגע של אלי יונס לממש דיווידנדים: לצאת החוצה לשוק הפרטי, לראות ולהראות כמה הוא שווה. התשובה, אגב: 75 אלף שקל לחודש. זה היה שכרו ההתחלתי של יונס כמנכ"ל "בנק כללי". במונחים המקובלים היום בצמרת הבנקים, השכר הזה אולי נשמע כמו מקרה סעד, אבל לפני עשור, למנכ"ל של בנק קטן זו היתה כמעט פריצת דרך. מכאן ואילך ירשום אלי יונס שורה של הישגים בתחום השכר, שלא ייפלו מהישגיו הפיננסיים, ויש הטוענים שיאפילו עליהם.
מנהל מדהים עבור חשבון הבנק שלו
יונס, אומרים כמה אנשי מקצוע בתחום, הוא מנהל טוב בשביל הבנק שלו ומנהל מדהים בשביל חשבון הבנק שלו: יודע לסגור מצוין את החוזה, להבטיח את עצמו מכל הכיוונים ולהשתמש עד הסוף בכלי מספר 1 של הבכיר-השכיר להתעשרות: מצנח הזהב - אותה חבילת הטבות שניתנת ביום עזיבת התפקיד. אחרי חמש שנים כמנכ"ל בנק כללי יכול היה יונס לארוז מזוודות, ורק בעיה אחת עומדת בדרכו: איך לדחוס לתוכן כ-15 מיליון שקל - סכום ההטבות שניתנו לו, לפי הפרסומים, נוסף על משכורתו החודשית.
"אלי השיג את מה שהשיג לא בגלל קשריו באוצר אלא בגלל כישוריו", מסנגר עליו אחד מחבריו, גם הוא בכיר לשעבר באוצר. "צריך לזכור שגם בהשוואה לתפקידים אחרים באוצר, שכולם מקנים המון ערך מוסף של ניסיון לשוק הפרטי - משרת החשב בולטת במיוחד: אתה איש הכספים של הממשלה, אתה עובד מול אנשי ממשלה אחרים, אתה צובר ניסיון ואתה נחשף לעולם שבחוץ עם כל מיני הצעות. אז ברור שכשאתה יוצא החוצה אתה מסודר. אבל אם אלי היה הולך בגיל 22 לעבוד בבנק, הוא היה מתקדם באותה מידה. יש כל מיני צדקנים וצבועים, שהיו מרוצים רק אם היו רואים אותו אחרי הפרישה מהאוצר יושב ליד המדרגות בבנק ישראל, מקבץ נדבות".
תמי בן-דוד: "אלי ישב בבית שבעה חודשים בלי עבודה, בגלל תקופת הצינון שמוטלת עליו, אחרי שניהל כחשב מערכת פיננסית ענקית, ואחר כך מונה לראשות בנק מאוד קטן. איפה כאן ההוכחה לסידור הג'ובים המצוין שיש לאנשי האוצר מיד ברגע שהם יוצאים החוצה? ואני גם לא רואה את הפסול העקרוני במעבר הזה. מה רצו, שהוא יעזוב את האוצר ויהפוך לרקדנית בלט?"
ממשכורת ממשלתית למיליונים
המשרה בבנק כללי היתה כאמור הטבילה הראשונה של יונס במועדון השכירים העשירים. האיש שבמשך עשרות שנים הרוויח משכורת ממשלתית חביבה אך לא מרשימה, הפך בעצם למיליונר. מי שחשב שהמעבר הזה שינה את אורחות חייו באופן דרמטי, טעה. מי שחשב שצניעותו של יונס בחייו האישיים תרסן מאוחר יותר את תיאבונו, טעה אפילו יותר. יונס לא ויתר אפילו על שקל אחד מחוזי העתק שלו גם כשהמשיך לגור בביתו בהר-אדר, מרוחק מהמילייה התל-אביבי-סביונאי. אז הוא רכש לו אופנוע שטח נאה, הגביר את תדירות נסיעותיו לחו"ל )מסעות ג'יפים מודרכים על ידי ספי בן-יוסף(, אבל המשיך פחות או יותר בשגרת עבודה אפורה ובלתי נהנתנית. הוא ואשתו חנה, ספרית כלבים לשעבר, פיתחו להם מעגל חברתי נרחב של אנשי עסקים, ירושלמים בעיקר, ושל שכנים מהר-אדר. בין החברים אפשר למנות את אנשי האוצר לשעבר, עו"ד בן-דוד, יורם טורבוביץ' ורן קרול, את נשיא קשת אורי שנער, את האלוף במילואים דני רוטשילד ואת אנשי רשות השידור, אבי כהן ואשתו נאוה ננר-כהן. כן, וגם ששי קשת ויונה אליאן עולים אליו לרגל.
"יש הבדל נורא גדול בין אלי יונס של העבודה לאלי יונס הפרטי", אומר בכיר במערכת העסקית שמכיר את שני הגלגולים של האיש. "בעבודה רואים בעיקר את הכוחנות, למרות שלדעתי מאחוריה יש המון פגיעות. הרבה פעמים הוא מפרש ויכוח כפגיעה אישית בו, כמו ילד קטן, ואז הוא מגיב בדורסנות. גם הארוגנטיות שלו היא לדעתי חלק ממנגנוני ההגנה. אבל בנסיבות אחרות, פרטיות, הוא הרבה יותר משוחרר, הרבה יותר נינוח. אנושי".
"הוא בא מבית של שכירים צנועים והוא נשאר באופי שלו שכיר צנוע", אומרת בן-דוד. "לא ראיתי אצלו שום שינוי קיצוני. אז אולי משכנתה כבר לא היתה לו, אבל הדברים נשארו פחות או יותר אותו דבר. ירושלמי".
איתן רף, יו"ר בנק לאומי, אף הוא חשב כללי במיל': "אני לא חושב שאלי היה שיכור כוח כשהוא היה החשב הכללי באוצר, ואני לא חושב שהוא היה שיכור מהמעבר לשוק הפרטי. השתן לא עלה לו לראש אף פעם".
איך באופן עקרוני מתמודדים עם קפיצת השכר במעבר הזה מהמגזר הציבורי?
"זה תלוי איך אתה בנוי. אם אתה בוגר מספיק - זה לא קשה. אל תחשוב שהכל נופת צופים במעבר כזה. כשאתה באוצר אתה בוס גדול ונפגש כל הזמן עם מיניסטרים ומי שחזק בסוף זה אתה ולא השרים. ואז אתה מגיע לארגון כלכלי ופתאום יש לך בעלי מניות ובוסים, ויש מאזני רווח והפסד ודירקטוריון שמבקר אותך, זה לא קל".
מכר אחר של יונס אומר שבימים הראשונים הוא התקשה ליהנות מהכסף הגדול והיה מוטרד הרבה יותר מהתפקיד הקטן: "אחרי שניהל את המדינה, זה היה לו ממש קשה, המעבר לבנק פצפון. אז בסדר, הכסף - אבל מה עם ההשפעה? כשהוא היה החשב הכללי כולם עלו אליו לרגל. ואז הוא הגיע לבנק כללי - ופתאום הוא זה שהיה צריך לחזר אחרי לקוחות, הוא זה שהיה צריך לרדוף אחריהם".
אבל למרות התלאות והקשיים, גם אחרי בנק כללי לא חשב אלי יונס להעמיד את כישוריו הפיננסיים למבחן אישי של ממש - להיפטר מהבוסים הטורדניים ולעשות כסף כעצמאי. הוא עבר לבנק הפועלים, יחד עם חברו הטוב מתקופת האוצר, שי טלמון, והופקד על ניהול החטיבה הפיננסית - למעשה מנהל הכספים של הבנק הגדול במדינה. זה נראה מאוד מבטיח. יונס זכה לאהדה מלמטה ולהערכה מלמעלה וכאשר עמירם סיוון פרש - החלום התגשם: יונס נבחר לתפקיד הניהול היוקרתי ביותר במערכת הבנקאית - מנכ"ל בנק הפועלים.
"הכוחניות - סוד הקסם שלו"
אם דבר אחד הפריע לסיוון בנוסף לכך שנזרק מפועלים, היה זה מינויו של יונס. בין השניים שררה איבה גלויה. "היום, בדיעבד, אני יכול להגיד שעמירם היה הראשון שזיהה את הבעיות שלו", אומר בכיר בבנק הפועלים שעבד תחת יונס. "כשאלי היה המשנה למנכ"ל, הכל נראה לכאורה בסדר. הוא הסתדר עם הבעלים, וגם מולנו התנהל כמו שצריך. היה מקיים עבודת צוות, דאג לפזר מחמאות. איפשהו היתה באוויר תחושה שהוא לא באמת מקשיב, שזו פסאדה, אבל היה צריך להתאמץ כדי לראות את זה.
"המהפך האמיתי התחיל כנראה ביום שהוא מונה למנכ"ל. עמירם היה איש מעורר כבוד. גם אלה שהתנגדו לו, לא יכלו שלא לכבד אותו. ואלי, אלי רצה את כל היחס הזה כבר מהיום הראשון. אז נכון שלכאורה הוא שידר משהו הרבה פחות מעונב - אבל ההתנהגות שלו לא השאירה מקום לספק: הוא יודע הכל והוא יקבע הכל. אני זוכר ישיבה שבה הגעתי אליו עם כמה מהאנשים תחתיי, אחרי שהוא ביקש שנציג לו איזושהי עבודת מטה. החבר'ה שלי עבדו על זה ימים ולילות, ממש לא ישנו. הם התחילו בפרזנטציה ואחרי כמה דקות הוא חתך אותם, ממש בגסות. הם כל כך נפגעו, אני נפגעתי בשבילם. אצל עמירם, גם כשהוא היה לחוץ, זה לא היה קורה. הוא לא סתם ככה את הפה לאנשים".
אבל הבוסים של יונס בבנק הפועלים, חייבים לומר, לא ממש התרגשו בההתחלה מהכוחניות שלו. להפך.
"צריך להודות", אומר אחד המקורבים לבעלי הבנק, "שזה גם היה סוד הקסם שלו: כולם ידעו שאלי יונס לא פוחד מכלום ולא עושה חשבון. הוא שידר חוזק, עוצמה ויכולת להוביל מהלכים גדולים".
למשל, פיטורים?
"כן. בסך הכל היה ברור שרוצים ללכת למהלך גדול כזה, שיש יותר מדי עובדים מיותרים, והיה ברור שהוא יוכל לבצע את המהלך המורכב הזה. יחד עם זאת אף אחד לא חשב שהוא יבצע את זה ככה".
מה זאת אומרת?
"הבעיה לא היתה עם העיקרון, עם ההחלטה. הוא אמנם הוביל את זה, אבל הבעלים רצו את זה. במה שקשור לדרך, לצורה, לסגנון - שם כבר היו בעיות. היו"ר שלמה נחמה לא אהב את הסגנון הזה, שרי אריסון לא אהבה את הסגנון הזה, אבל הוא היה כל כך עקשן. רצה לבצע את תוכנית הפיטורים במלואה, עד העובד האחרון. הוא סירב לפשרות עם ההסתדרות ורצה לצפצף על גל הביקורת בתקשורת. לא הפגין שום הבנה למרכיבים האנושיים במהלך כזה ולעובדה שאנחנו, כבנק גדול, עומדים חשופים ושיש לנו מערכת יחסים מחייבת עם הקהילה. לא הכל זה שיקול כלכלי נטו. אבל לא עזר כלום: הוא ראה לנגד עיניו מטרה ולא היה מוכן לוותר על הפירור הכי קטן".
הנה פירור קטן: שולי מרטין, עובדת בסניף הרצוג בירושלים. "פתאום קראו לי יום אחד והודיעו לי: את מפוטרת. בלי סימן מוקדם, בלי אזהרה - בלי כלום. מעכשיו לעכשיו. החתימו אותי על כל מיני מסמכי ויתור על זכויות ואמרו לי: צאי מהדלת ואל תחזרי. אני עבדתי שמונה שנים בבנק, אבל היו אנשים שעשו להם את זה אחרי 20 או 30 שנה. הפיטורים האלה היו נחוצים רק לדבר לאחד: להגדיל לבעלים את התשואה על ההון ל-350 אחוז. בשביל זה זרקו אותנו הביתה, לא כדי שהבנק ישרוד. וגם אם החליטו לפטר, יש דרך. והדרך שבה עשו לנו את זה היתה פשוט לא אנושית".
אחד מהמנהלים האזוריים בבנק הפועלים, שעליו הוטלה בין היתר מלאכת הפיטורים, מעיד כי ההנחיות היו מפורשות: לסלק את העובדים מיד; אם צריך - לשלוח להם את הדברים האישיים במונית, אם צריך - להחליף מנעול. ואת ההוראות האלה נתן יונס בעצמו. ליונס היה בזמנו הסבר: החשש שעובדים כועסים יפגעו במחשבים. נימוק טוב, הגיוני. היגיון אף פעם לא היה הצד הבעייתי אצלו.
ליונס אין בעיה עם הביקורת של העובדים, אבל יש לו בהחלט בעיה עם ההאשמות הרטרואקטיביות של הבעלים. הוא זוכר איך הכל אושר בדירטוריון, איך מחאו לו שם כפיים על המהלך. "זה נכון", אומר אחד מידידיו, "אלי הוביל את המהלך הזה והוא לא מנסה להתחמק מזה. להפך. הוא גאה בו מאוד. יש תפיסה חברתית, שאומרת שכל עוד הבנק מרוויח, אתה לא צריך לפטר. אלי מאמין שצריך להחזיק רק את העובדים הדרושים לקיום הפעילות העסקית. לא יותר. אבל לומר כאילו הוא היה האיש הרע בסיפור הזה והם המלאכים שרצו רק להיטיב עם העובדים, זה שטויות. הם הרי הרוויחו מהפיטורים".
מה הוא חשב על המעורבות של שרי אריסון במהלך?
"אתה יכול לדמיין לעצמך מה טיפוס כמוהו - אינטליגנטי, רציני, מחושב, קר - חושב על ההוויה השרי אריסונית הזו. רוחניות, מהות החיים - זה לא ממש הוא. היא אישה די מסכנה בסך הכל, כנראה טובת לב, שלא מרגישה בנוח עם העושר שלה; בהחלט אפשר לרחם עליה. אבל כשהיא התחילה להתערב בעניין הזה של הפיטורים, אלי התעצבן. הוא לא הבין למה היא עושה את זה. לא היתה לו שום בעיה לקחת אחריות על המהלך כולו, כולל מול הביקורת התקשורתית - הוא אוהב את הדברים האלה, אוהב עימותים וממש לא היה אכפת לו שיהפכו אותו למפטר סדרתי, כי הוא האמין שזה המהלך הנכון. אבל הוא רצה רק דבר אחד: שלמעלה לא יתערבו לו. אחרי שהתחיל המשא ומתן עם ההסתדרות, שרי דחפה את האף שלה לסיפור. רצתה להתגמש וללכת לקראת העובדים. אלי ממש כעס. זה פגע בעיניו במהלך. הוא לא יכול היה לסבול את זה".
אם מישהו מחפש צדק פואטי או שמחה לאיד, הוא יכול להתנחם בעובדה שאמנם כ-800 עובדים הלכו בסופו של דבר הביתה, אבל איתם נזרק החוצה גם אלי יונס עצמו. אחרי שנה וחצי באחד התפקידים הנחשקים ביותר במשק, לקח יונס ארגז קרטון בודד - כמו זה שהיה לו בחדרים המהוהים של משרד האוצר - ארז כמה קלסרים ולא חזר אל לשכתו.
הצליח להרגיז את כולם
במערכת הבנקאית רעידת אדמה של פיטורים של מאות עובדים לעולם לא תסעיר ותרגש כמו בעיטה החוצה למנכ"ל. "זה כמעט חסר תקדים, נכון, אבל לא היתה ברירה", מסביר גורם בכיר בשוק ההון. "אלי יונס איבד אחד-אחד את התומכים שלו, גם בהנהלה וגם בדירקטוריון. הוא חשב שאחרי שכבר מונה, הם לא יעזו להיפטר ממנו כדי שלא יהיה רעש, אבל הוא טעה. הוא חשב שהוא יכתיב להם איך לנהל - ומהלך הפיטורים היה בעצם השיא של ההתנהגות הזו. הוא הצליח להרגיז את כולם. היה ברור שככה זה לא יכול להימשך, ומאחר שהבעלים לא ילכו הביתה - אז המנכ"ל ילך הביתה".
"אני יודע שזה מאוד פגע בו, הסיפור הזה של פועלים", אומר כרמי גילון - השכן ממבשרת וידיד של יונס. "אני לא רוצה בכלל לשפוט מי צודק פה, כי אני זוכר רק את הצד שלו, אבל מה שבטוח זה שאלי לא התכוון שזה ייגמר אחרי שנה וחצי. להיות מנכ"ל פועלים, זה היה בשבילו הפסגה. אין יותר מזה, ובתור אדם שמחויב למשימה הוא רצה להשלים תקופה ולהטביע חותם. זה נגמר מהר מדי ואני מניח שאת הצלקת מהסיפור הזה הוא נושא עד היום".
אבל לכל צלקת יש מחיר. בעוד שהעובדים שיונס זרק הביתה נשארו בחלקם חסרי פרנסה, הוא עצמו ידע להוציא מהסיטואציה את המקסימום. כ-125 אלף שקל לחודש הוא הרוויח בפועלים, ועוד תשלום שנתי נלווה של למעלה ממיליון שקל. מובן שמעבר לכך הובטח לו מצנח זהב של מיליונים. אבל עם הסכומים האלה הוא לא חשב לרגע לפרוש לפנסיה מוקדמת, ובגיל 51 הודיע שהוא מתכוון סוף-סוף לצאת לחיים עצמאיים - להקים קרן פיננסית פרטית ולהראות לכולם שהוא יודע לא רק לקחת כסף אלא גם לעשות כסף. "אלי הרגיש כמו ציפור משוחררת", מספר גילון, "היה מאוד נלהב מהיציאה החוצה. פתאום נחה עליו רוח הנעורים. זה היה ממש יפה לראות אותו ככה".
במזרחי חיפשו מנכ"ל חזק
רוח הנעורים של יונס שככה בתוך כמה חודשים, כאשר ויקטור מדינה פינה אחרי נצח-שנים את כיסאו כמנכ"ל בנק המזרחי. הבעלים - מוזי ורטהיים ומשפחת עופר - רצו מנכ"ל חזק, כזה שיוכל להוביל מהלכים משמעותיים, כמו המיזוג בין המזרחי לבין אחיו הקטן והרווחי הרבה יותר - בנק טפחות. כולם יודעים שמאחורי מושגים כמו מיזוג ומהלכים משמעותיים מסתתרת מילת הקסם "פיטורים". וכשזוהי מילת הקסם, יש רק קוסם אחד מושלם: אלי יונס.
המתווך לעסקה היה כנראה יו"ר מזרחי, יעקב פרי. הוא ידע שאחרי אפיזודת פועלים, לגרור שוב את יונס להרפתקה כשכיר, הפעם בבנק חיוור וקטן - לא יהיה פשוט. אלא שההצעה שהניח הוציאה ליונס את החשק לצאת כמתוכנן לעולם העצמאי. 192 אלף שקל לחודש למשך חמש שנים, פלוס מענקים תלויי ביצועים של עד שני מיליון שקלים - הבטיחו לו בבנק המזרחי. מהר מאוד התברר שזה לא הכל: יונס מקבל גם חבילת אופציות בסך 29 מיליון שקל. אם יש משהו שיכול לגרום לארנסט יפת להתהפך בקברו, זו חבילת תנאים שכזו. אם יש משהו שיכול להוציא את שלמה נחמה משלוותו - זה לראות את יונס הולך לבנק אחר, מרוויח את הסכומים האלה, וממשיך לקבל משכורת מפועלים. נחמה סירב לשלם, יונס סירב לוותר.
בכיר לשעבר באוצר, שצבר הרבה שעות יונס, אומר שזה ממש לא הכסף, גם לא ממש "העיקרון" - כי הרי אידאלים גדולים אין כאן - זה יותר אותו יצר עקשנות כמעט בלתי נשלט של יונס. "הוא הרי יודע שהוא לא יאכל יותר סטייקים, אם, למשל, נחמה ימשיך לשלם לו משכורת במקביל לשכר במזרחי. אבל הוא רוצה כמה שיותר כדי שיידעו שהוא הכי טוב, שהוא לא מוותר, שהוא מנצח. אני כלכלן, לא פסיכולוג, אבל לי זה נראה כמו הילד הזה שרוצה להוכיח להורים או למורה: הנה תראו אותי, תכירו בי, תראו כמה אני מוצלח. זה העניין כאן".
בלי קשר לפרופיל הפסיכולוגי של יונס, ברור שהמצב הנוכחי במערכת הבנקאית הוא זה שמאפשר את התחרות הפרועה שבה יונס משתתף בחדווה. כל חוזה שנחתם מאיים לשבור את רף המשכורות, וכל מנכ"ל רוצה להסתכל על חבריו ולדעת שהוא עושה כמה מיליונים יותר מהם. "כשהחליטו על חובת פרסום המשכורות, המטרה היתה שתהיה עליהן שליטה - בפועל הושגה תוצאה הפוכה", מסביר דני הלפרין, לשעבר הציר הכלכלי בוושינגטון והיום איש עסקים פרטי. "השכר הפך להיות קצת כמו עניין הדרגות בצבא. המשכורות הן כמעט כמו אותות הצטיינות שמחלקים. אם משלמים לך עשרה מיליון שקל, אתה מאוד מוצלח, כמו דרגות על הכתפיים. זו התפיסה הקלוויניסטית שאלוהים אוהב אותך. אני הרי לא מניח שיש עבור אלי יונס משמעות פרקטית גדולה אם הוא יוצא עם שמונה מיליון או עם עשרה מיליון".
"מפרק מקצועי, קבלן פיטורים"
המאבק על תנאיו של יונס מול נחמה לא הסיטו את תשומת לבו מהמאבקים העיקריים שעוד לפניו, והוא התחיל לקדם את הליך המיזוג בין מזרחי לטפחות. "כששמענו שיונס מגיע, כבר ידענו מה הולך לקרות", אומר יו"ר ועד טפחות שאול שאולי. "הוא הרי מפרק מקצועי, קבלן פיטורים, והדיבורים על מיזוג היו עוד לפניו. ויקטור מדינה, זה היה החלום שלו למזג. הוא הרי כל פעם ראה שאת הרווחים הגדולים עושה בנק טפחות ולא מזרחי ורצה לבלוע את זה. אבל הוא כנראה היסס. כשיונס הגיע, היה ברור מה יקרה: הוא ילך עם זה עד הסוף ויעשה את העבודה המלוכלכת לאחרים. יעקב פרי יוכל להמשיך להופיע אצל יהורם גאון ויישאר עם שם נקי. ויונס, התדמית שלו לא מעניינת אותו, רק הכסף מעניין. אז הוא נוח לכולם".
בוועד טפחות טוענים שמהרגע הראשון אפשר היה לחוש שיונס לא ממש רוצה הידברות. רק פעם אחת, לטענתם, במהלך הישיבות עימו, נסדק מחסום הקרח ואמוציות צצו על פני השטח: זה היה כשהתברר לו שבזמן שהוא יושב כאן עם אנשי הוועד, קבוצה של עובדות מפגינה מול המשרד של יולי עופר ועושה לו רעש בחלון. "אני זוכר שהוא דפק על השולחן והיה ממש עצבני", מספר שאולי. "אבל מלבד האירוע הזה, במה שקשור למשא ומתן, הוא לא היה מוכן להפגין שום רגש ושום אנושיות".
100 מתוך 650 עובדי טפחות קיבלו מכתבי פיטורים, אבל בבנק המזרחי הבהירו שלא בזה יסתיים הדבר. עובדים לא נחוצים - יישלחו הביתה. בדרך, טוענים בוועד, נרשמו כל הטקטיקות המלוכלכות האפשריות: ניסיון לעשות הפרד ומשול בין העובדים לראשי הוועד, תלונות במשטרה על גניבה כביכול של היו"ר שאולי, הפעלת חוקרים פרטיים - וגם מכתבי פיטורים לשניים מאנשי הוועד. אם מישהו תוהה כיצד אמורים חברי ועד לתפקד כשחרב פיטורים מעל ראשם שלהם - ליונס דווקא יש תשובה: מה תהיה המוטיבציה שלהם להגן על העובדים, אם הם יידעו שיש להם חסינות?
בכלל, בשיחות סגורות נשמע יונס מפגין הערכה מועטה מאוד לראשי ועד טפחות והמזרחי. הוא בטוח שלא מדובר בקצפת של העובדים, ולא ממש מתרשם ממאבקם העיקש למען החברים. דווקא יש לו, בשבילם, מודל לחיקוי: ועד בנק הפועלים - זה שהשקיף בלי ציוץ על מהלך הפיטורים שעשה שם יונס - זה שהשאיר את המאבק למען 800 המפוטרים לוועדי הבנקים האחרים. אז עכשיו שאולי, שעוד זוכר איך הפגין למען מפוטרי פועלים, מנהל את המערכה בשביל העובדים שלו - ואין לו שום כוונה לוותר. "יונס חושב שזה ילך לו בקלות כמו בפועלים, אבל הוא טועה. שקט לא יהיה כאן".
סמל הניכור של אליטת הבנקאות
ממשרדי הקומה ה-38 של מגדלי אביב ברמת-גן קשה קצת להשקיף על מאות המפוטרים, שייאלצו ללכת הביתה בעקבות הליכי המיזוג. מי שיחפש את סמלי האטימות והניכור של אליטת הבנקאות ישראל, ימצא אותם בבניין הזה, הגבוה בישראל. מבחוץ הוא מחופה זכוכית קלילה ודמוקרטית, מבפנים הוא שבוי במעטפת בטון מנוקדת חלונות קטנים. מבצר בלב הסיטי של רמת-גן, נישא מעל כולם. כאן יושב יונס, בחולצות הצווארון הלבן שלו, ספון מאחורי סוללת מזכירות ודלתות עץ. השטיחים בהירים ומחרישי צעדים, האורכידאות בשירותים מקשטות את בנקאות המחר. נכון, אין כאן שפע של מסעדות כמו במשרדים הישנים של הבנק במתחם רוטשילד בתל-אביב, אבל קלואליס היוקרתית נמצאת ממש ליד.
הפיטורים בבנק הפועלים
"הם זרקו אותי אחרי 30 שנה"
דוד רגב
אחרי שבועות של שמועות ומתח, הגיע היום שממנו חששו עובדי בנק הפועלים: הנהלת הבנק שלחה הביתה 900 מהעובדים. "אני אב ל-5 בן 54, מי ייקח אותי?" שואל אבי פחימה מקריית שמונה, שהתמוטט ופונה לטיפול. בבנק אומרים כי העובדים יקבלו תנאי פרישה נדיבים וסיוע במציאת עבודה
דווקא נראה שאין לו ממש בעיה עם זה.
"שטויות במיץ עגבניות. אף אחד לא אוהב את זה - וזה מאוד לא הוגן. אלי יונס פיטר לבדו 900 עובדים בבנק הפועלים? אין שם דירקטוריון? אין הנהלה? הוא קם בבוקר והחליט לפטר? זה נכון שהוא חשב שזה המהלך הנחוץ, אבל זו לא היתה גחמה פרטית שלו. ואותו הדבר בבנק המזרחי. לבעלי הבנק וליו"ר יש אחריות מלאה. אלי יונס הובא לבנק המזרחי בגלל כישוריו המקצועיים והניהולים. הוא לא הובא להיות גרזן של אף אחד".
אתה לא חושב שזה בעייתי כשבתקופת פיטורים יונס מרוויח סכומי עתק?
"כאשר בעלי שליטה פרטיים מחליטים להביא מנהלים ורוצים את הטוב ביותר - מותר להם לשלם שכר או לתת תנאים כאלה ואחרים. זו החלטה שלא נוגעת למצבו הכללי של המשק או של סקטור כזה או אחר. מה רצית שיקרה? שכתוצאה מהמיזוג יקום אלי יונס ויגיד 'אני מוותר על חלק משכרי, אני מוותר על חלק מתנאיי'?"
זו בהחלט אפשרות. היו לכך הרבה תקדימים בחברות היי-טק.
"אבל מה יקרה כתוצאה מזה? אנחנו לא צריכים את העובדים האלה במערכת הבנקאית הממוזגת. איזו רלוונטיות יש בין זה לבין השכר של המנכ"ל?"
יש רלוונטיות למראית העין, לדוגמה האישית.
"את הרלוונטיות אתם יוצרים, התקשורת, בחיבור הזה בין שני דברים שאינם קשורים אחד לשני. אתם יוצרים את החיבור, וכל מיני צרי עין שאינם מוכשרים מספיק יוצרים את החיבור. מראית העין לא מתחילה ונגמרת בשלמה נחמה, באלי יונס או בגליה מאור. זה מתחיל ונגמר בצורה שבה מתגמלים מנהלים במדינה דמוקרטית מתוקנת. למי שיש בעיה, שישנה את השיטה. אבל למה רק לבעלים מותר להרוויח? למה שהמנכ"ל לא ייהנה גם מהרווחים? ושוב: אין לזה קשר עם מהלך של פיטורים. ואם בתוכנית העסקית שלנו צריך איקס עובדים פחות - זה יקרה בלי שום קשר לשכרו של אלי יונס".
השיקול הכלכלי הוא היחידי? אם אחרי המיזוג אתם צריכים לצמצם את מספר העובדים בשיעור מסוים, לא הגיוני שתתפשרו ותבצעו צמצום חלקי - ולו רק כדי למזער את הפגיעה האנושית?
"אנחנו לא נתפשר על צמצום חלקי, כי מדובר בהישגים של ארגון. זה לא ארגון התנדבותי שאומר: יש לנו סיר מרק אחד ואנחנו צריכים לחלק אותו לאיקס אנשים וברגע שיהיו פחות אנשים, יותר אנשים יאכלו יותר מרק. זה לא עובד ככה. זה בנק, לא ארגון צדקה".
בנק המזרחי: נהגנו בנדיבות, הוועד אשם
בני שוקרון, דובר בנק המזרחי, מסר את התגובה הבאה: "מלכתחילה הבהירה ההנהלה, כי המספר המקסימלי של המפוטרים בטפחות לא יעלה על 245 (100 שקיבלו מכתבים על הכוונה לפטרם ועוד 145 שמוגדרים "קבוצת המתנה"), וכי באמצעות מו"מ רציני וענייני ניתן יהיה להקטינו משמעותית. לפני כמה שבועות הצטמצם מספר זה לאחר שההנהלה החליטה, חד-צדדית, לקלוט בבנק הממוזג 23 עובדים מ"קבוצת ההמתנה". יותר מכך: בבנק המזרחי לא מאיישים בימים אלה משרות פנויות רבות, על מנת לאפשר קליטתם של עובדים נוספים מטפחות ולצמצם עוד את רשימת המפוטרים. כל מה שנחוץ כדי להבטיח את המשך העסקתם של עובדים אלה הוא משא ומתן רציני ואינטנסיבי והכשרתם לתפקידים שהתפנו בבנק המזרחי. למרבה הצער, הוועד שאמור היה לדאוג לענייני העובדים מועל בתפקידו ומשחית את זמנו במלחמות סרק ובתרגילי התחמקות, ובה בשעה מונע את השתתפות העובדים בפעילות ההכשרה ומסכל כל ניסיון להבטיח את המשך תעסוקתם של עובדים נוספים.
"הוועד מנסה זה חודשים לשבש ולפגוע בעבודת הבנק, להשבית את העבודה בסניפים וביחידות שונות ולנקוט עיצומים מעיצומים שונים, ועד כה נכשל, בגלל סירובם הנחרץ של העובדים והמנהלים לשתף פעולה עם צעדים אלה. העובדים, שהבינו כי מנסים להלך עליהם אימים, פנו להנהלה על מנת לקבל ישירות ממנה מידע מוסמך ואמיתי. מידע כזה אכן הועבר לעובדים הן בתכתובות והן במפגשים.
"התנהלותו של ועד טפחות חצתה לא פעם את הקווים ויצאה מן התחום הלגיטימי והמקובל במאבקים ארגוניים. כך למשל, כאשר מספר חברי ועד נכנסו לחדר הדואר ולקחו מסמכים מאחד השקים (ובכלל זה מסמכים בעלי ערך כספי), מתוך כוונה לחבל ברכוש הבנק ולהסב לו נזקים. מעשה חמור זה לא הותיר בידי ההנהלה כל ברירה אלא להגיש תלונה במשטרה. על מנת לנסות ולהסיט את תשומת הלב מן המקרה וליצור מראית עין של איזון, החל הוועד לטעון כי "ההנהלה עוקבת אחרי חבריו, ומצותתת לשיחותיהם". מובן שמדובר בדברי הבל שאין בהם כל ממש. ההנהלה לא מצותתת ולא עוקבת אחרי איש מחברי הוועד.
"באשר לטענות על מעמד חברי ועד טפחות - חברי הוועד זכו להתייחסות שווה, כמו כל עובדי הבנק, בתהליך המיון לקראת המיזוג. חשוב לזכור כי בוועד חברים 12 איש ורק שניים מהם קיבלו מכתבים על הכוונה לפטרם.
"באשר לטענות על 'טובת העובדים מול האינטרס הכלכלי' - לו חשבה ההנהלה רק על האינטרס הכלכלי ועל שורת הרווח, היא לא היתה מציעה מסלולי פרישה נדיבים ויוצאי דופן לעובדי טפחות הפורשים, הגבוהים פי כמה וכמה מן הסכומים הקבועים בחוק. היא גם לא היתה מכריזה, באופן חד-צדדי, על הימנעות מפיטורים בבנק הממוזג לתקופה של ארבע שנים (!) והיא גם לא היתה מציעה מענק מיזוג של אלפי שקלים לכל עובד, עוד לפני שהמיזוג החל להניב את פירותיו. בשוק תחרותי כמו זה שבנק המזרחי פועל בו, יש קשר הדוק בין 'האינטרס הכלכלי' ל'טובת העובדים', שכן בנק שלא מגיב לתמורות בשוק ולא פועל למצות את מלוא הפוטנציאל הטמון בו, עלול למצוא את עצמו בפיגור ניכר - מה שידרוש ממנו בעתיד לנקוט צעדים הרבה יותר חריפים גם בהיבט של כוח אדם.
"התנהלותו של ועד עובדי המזרחי חמורה ומדאיגה כאחד. חמורה, כיוון שיש בידי הוועד טיוטה סופית של הסכם המיזוג, שבו גלומות הטבות רבות לעובדי הבנק. במקום לחתום עליו ללא דיחוי, הגיעה יו"ר הוועד לפגישה שנקבעה לצורך חתימה על ההסכם עם רשימה חדשה של תביעות כספיות, שלא הותירה מקום לספק כי היא איננה מעוניינת להגיע להסכם. המדאיג בהתנהלות הוועד הוא העובדה, שמדובר בדפוס פעולה שחוזר על עצמו מדי כמה חודשים. אין פלא אפוא, שבנק המזרחי הוא הבנק הבולט (לרעה כמובן) במספר ההשבתות והעיצומים שהיו בו בעשר השנים האחרונות".
לפנייה לכתב/ת 
שלמה נחמה. החוצה
צילום: שאול גולן
כרמי גילון. נפגע מסיפור הפועלים
צילום: חן מיקא
עמיר פרץ קניבליזם
צילום: ערוץ 1
מומלצים
