שתף קטע נבחר

עם אגסים זה יותר טעים

אלה היו המילים הרומנטיות שגרגורי השמיע לבאטריס בפגישה הזויה בנובמבר 1944, כשהמשאית שלו שבקה חיים והחזיר ויטאלי החזיר את נשמתו לבורא

כשנותרו עוד מאה ושמונים קילומטר עד לתחנה האחרונה, המשאית, אם אפשר היה לקרוא לה כך, שבקה חיים. זה קרה אחרי חצות, בליל נובמבר קפוא בשנת 1944, על כביש 85 בואכה העיר בקו. אינני יודעת אם אפשר היה לקרוא לכל הדרך הזאת, שהיום מחברת בנוחות יחסית בין דרום אוקראינה של היום לדרום רומניה, בשם "כביש", כי המלחמה שזה עתה הסתיימה עבור אזרחי רומניה, ועדיין נמשכה במלוא אימתה עבור מליונים רבים, השאירה גם בכביש 85 צלקות לא מעטות. וכן גם ביושבי המשאית שקרטעה בבוץ והזדחלה בגשם ורטנה תחת סופת השלג הראשונה של החורף ההוא.

 

את המשאית בנה אבא שלי. לאחר שיחידת הצבא הרוסי אליה השתייך סיימה מסע מוצלח לשחרור רומניה מעול הנאצים, נודע לו שממשיכים לברלין. הוא היה בן 25 ותהה מה לכל הרוחות יש לעשות בברלין, רחוק כל כך מן הבית: איכשהו פשט את מדי הרב-סרן שלו ונעלם בהמולה הכללית של אותם ימים ועשה את דרכו לבוקרסט. איכשהו, מצא שם את יונל, שהיה חבר ילדות שלו בכפר בו נולד, בימים הטובים שלפני המלחמה, וגם הוא התגלגל לעיר הגדולה והאפורה. בימים ההם, יכולת לזהות את האנשים שהתגלגלו, שלא בטובתם, לקיום שמעולם לא חפצו בו, על פי הילוכם: הם נראו כאילו הם פוסעים בתוך מים. הם היו אפורים כעיר ומצולקים ממנה.

 

האל הטוב חנן את גריגורי סמיונוביץ', אבי, במידה נדירה של אופטימיות. אחרי שהתחבקו ובכו קצת, הזמין את יונל לשתות ולאכול משהו קטן ולדבר על העתיד: מן המפגש הזה נולדה החלטה להיות שותפים במיזם תחבורתי נועז, שיוביל אנשים ומשאות מצ'רנוביץ (היום באוקראינה) לבוקרסט. ולמה? כי מסילת הברזל היתה הרוסה, כי בכבישים נפערו מהמורות, כי אנשים שוטטו חסרי מנוח ונואשים על פני כל אירופה בתקווה להגיע למקום שבו אולי יהיה טוב יותר.

 

חצי ליטר וודקה מאוחר יותר התעשת יונל ואמר שעדיף אולי שיקחו איזה מקום נחמד, ככה, מרוהט בטוב טעם ויפתחו בו בית זונות. הוא הודה בביישנות שזה חלום ישן שלו, עוד מימי ילדותו. וחוץ מזה, על מה מדברים כאן בכלל? כי הרי לגריגורי אין שום כלי רכב ראוי לטרנספורטציה של אנשים, ויונל עצמו, מה לעשות, לא יודע לנהוג.

 

אבא שלי פטר את הספקות בחוסר סבלנות מחוייך. ראשית, אמר, הוא מכיר מגרש גרוטאות בעיבורה של העיר ובטח יש שם די חלקים כדי לבנות משהו. שנית, עסקי הטרנספורטציה רווחיים יותר, כי להגיע ממקום למקום אנשים ממש מוכרחים וללכת לזונה - את זה תמיד אפשר לדחות. וחוץ מזה, אפשר גם להבריח דברים מפה לשם ובחזרה, על פי מצבו הגחמני של המחסור: פעם גרבי ניילון, פעם מלח, פעם תרופות. ורביעית, יונל לא צריך לנהוג. הוא רק צריך לשיר לגריגורי בדרך הארוכה כדי שלא יירדם. כן, כמו שהיה שר פעם בבית הכנסת, כשהיו קטנים והעולם היה טוב יותר.

 

בימים הבאים התרוצץ גריגורי כאחוז תזזית בין ערימות ברזלים חלודים, וכעבור שבועיים אירע הבלתי-יאומן: על קרחת דשא קטנה עמדה הכלאה מוצלחת בין שאסי של רנו, מנוע סטודבקר משנת 1938, עגלת עץ מחוזקת בברזנטים, וספסלים שיונל החרים מבית קולנוע נטוש שפעם היה שייך לאנטישמי אחד מ"משמר הברזל" הרומני, יימח שמו וזכרו. צבעו אותה באדום לוהב, כי "זה טוב לעסקים וגם אופטימי", אמר גריגורי, והתבוננו בפליאה במעשה ידיהם. וכן, כנגד כל הסיכויים, המשאית הזאת גם נסעה.

 

הלוך ושוב היא נסעה, 500 קילומטר כל כיוון, בין בית הכנסת הגדול של העיר צ'רנוביץ לבין שדרות ויקטוריה בבוקרסט. מדי כמה קילומטרים צריך היה לעצור ולבדוק מדוע עולה עשן מן המנוע, אבל גריגורי ניחן בתבונת כפיים של מכונאי אוהב, וידע מה לעשות, בעוד יונל עומד לצידו ברוח ובגשם, או יושב לידו בקבינה ושר לו פרקי חזנות, לחמם את נפש.

 

מסעה ה-11 של ארנסטינה – כך הם קראו לכלי הרכב המשונה שלהם – כבר היה כמעט שגרתי. לפני בית הכנסת התקבץ הערב-רב הרגיל: אם צעירה עם תינוק צווחני, כמה צוענים שעבדו על הקו בקיבוץ נדבות, פונקציונר זוטר בעסקי הברחת הוודקה – הוא ומרכולתו עימו, אוקראיני (תמיד אפשר היה לזהות אוקראיני על פי מצנפת הפרווה הגבוהה שלו) פוזל וחסר שיניים שמשך אחריו בגאווה חזיר נאה ומפוטם, קשור ברצועה, ונערה אחת בת 19, זהובת שיער וגרומה במעיל צמר ישן גדול ממידותיה, להוטה להגיע אל העיר, אל האוניברסיטה, אל לימודי ההנדסה.

 

היא עישנה בשרשרת ומחצה בדלים תחת מגפיה, היא זעפה כשאחד הצוענים שרק לה. היה לה קר, והיא רצתה שכולם יזוזו כבר – אבל אם אי פעם ניסיתם להעלות חזיר במלוא אונו לתוך עגלתה של משאית אדומה מתוצרת בית, אתם יודעים שהמבצע כרוך בעיכובים משמעותיים בלוח הזמנים.

 

לחזיר קראו ויטאלי, ובעליו הגאה סיפר שהוא מומחה גדול להרבעה ונוסע לחווה ליד בוקרסט כדי לעשות את החזירות מאושרות. גריגורי ויונל דחפו, האוקראיני משך, וויטאלי, מבלי לחדול מזעקות השבר שלו, התרצה בסופו של דבר. אבל אז אמרה הנערה – שמה ביאטריס ולימים תהייה אמא שלי – שיש גבול לכל חוצפה, והיא עם חזירים לא נוסעת וגם לא עם גברים שמתנהגים כמו חזירים, ושיחזירו לה את דמי הנסיעה בבקשה.

 

יונל, שהיה הגזבר של המיזם התחבורתי, התעקש שאין דבר כזה, ביטולים והחזרות. וגריגורי? הוא התבונן בנערה: מה ראה בה שהצית את דמיונו, אינני יודעת: היא היתה רזה ורטנונית מדי לטעמו. הוא לא אהב כאלה. הוא אהב אותן רכות, מתוקות ושמנמנות, כמו השתיים שחיכו לו – מבלי לדעת זו על זו – בדירות חמימות בשני עבריה של בוקרסט.

ובכל זאת הזמין אותה להידחק ולשבת בקבינה בינו לבין יונל: לאחר שנתנה בשניהם מבטים חשדניים מאד, נמלכה בדעתה והסכימה. בעיקר מפני שראתה כי הפונקציונר מעסקי ההברחה תוחב שלושה בקבוקי וודקה אל כיסי מעילו של יונל בתור טיפ, וחשבה שלפחות יוכלו להתחמם בדרך.

 

יצאו בצפירות עליזות אל הכביש, ועד מהרה התגלה לבאטריס שהיא יושבת בתוך סיוט. מאז שעמדה על דעתה שנאה חזנות, ועכשיו מלאו אוזניה במוסיקה השמנונית שיונל הפיק במלוא גרונו. אליה התווספו האנקות של ויטאלי מאחור, יחד עם קללות הצוענים, בכיו מחריש האוזניים של התינוק, הקרטוע הבלתי נמנע וחריקות הבלמים התכופות, שהתרחשו כל אימת שהחבורה כולה צעקה "ויטאלי שוב השתין!" וצריך היה לעצור ולתת לאוקראיני הזדמנות לנקות את מעלליו של המרביע האיכותי שלו.

 

ועם זאת, מבחינת הטרנספורטציה הכל התנהל כשורה, וכבר עמדו בעיבורה של באקו, קצת לפני חצות, וצפויים היו להגיע לבוקרסט עם אור ראשון, כשארנסטינה געתה געייה מוזרה של משאית במצוקה, ונדמה כליל. תבונת הכפיים של גריגורי בגדה בו הפעם: הזדחל תחת גחונה של ארנסטינה, פשפש בקרביה, בעט בה במגפיו, איים והתחנן – והיא לא זזה.

 

הצוענים אמרו שכדאי ללכת העירה ולחפש מקום לישון, וחבורה עגמומית הזדחלה בעקבותיהם. האוקראיני וויטאלי השתרכו מאחור, וגריגורי ובאטריס כבר היו פרושים קצת מן הטור הצועד, וכבר אמר לה שהיא מעשנת יותר מדי, ושהיא צריכה לאכול משהו לפעמים, לא יפה שבחורה תהיה כל כך רזה, וזה גם לא בריא. הוא גילה ששתי לגימות ארוכות מבקבוק הוודקה העלו חיוך על פניה, וכשחייכה, היתה כמעט יפה.

 

הם מצאו מחסה בפונדק שורץ פשפשים, אבל חמים, בצפונה של באקו: הצוענים הלכו לישון במתבן יחד עם האוקראיני וויטאלי, יונל התרווח לפני האח של בית המרזח, ואת החדר היחיד שעמד שם לרשות החבורה החרים גרגורי, מכונאי מתוסכל וג'נטלמן, לטובת התינוק, אמא שלו ובאטריס.

 

באטריס התקשתה להירדם. גריגורי לא ישן בכלל. היתה לו תוכנית קצת מורכבת שהצריכה לגימה של בקבוק וודקה נוסף עם האוקראיני, מה שעבר בשלום: מתנודד ומאושר הוא עלה על יצוע הקש במתבן, וכשנחירותיו הראושנות התערבלו באלה של החזיר, הצליח גריגורי לגרור את ויטאלי החוצה מן המתבן. או אז העיר את יונל והיסה את מחאותיו הנמרצות: "יצאת מדעתך", אמר לו יונל אבל הלך יחד איתו אל החצר, שם, אני מוכרחה לומר בצער, הקריבו השניים את ויטאלי על מזבחה של תשוקה גחמנית ולא ברורה, אבל מאד עיקשת, שגריגורי לא נחלץ ממנה מאז ועד יום מותו.

 

כשעלתה שמש קפואה בוגדנית על העיר והצוענים יצאו מן המתבן אל החצר ופיהקו וניערו אניצי קש מבגדיהם, נגלה לעיניהם המחזה הבא: כמה מאבריו המבותרים של ויטאלי נחו על הספסל, תנור העישון של בית המרזח סלסל טבעות עליזות לחלל האויר, וריחות משכרים עטפו את יושביה מכל עבר. "זה בשביל הבחורה", אמר גריגורי באומץ וברגש.

 

אל אמתחתו של האוקראיני תחב צרור שטרות שהיה בהם כדי לקנות שלושה ויטאלים חדשים לגמרי, בתוספת דמי נסיעה הלוך ושוב – כפליים מכפי ששילם ליונל. התלבט אם להשאיר פתק והחליט בינו לבינו שקרוב לוודאי שהאוקראיני הנם את שנת השיכורים שלו ממילא אינו יודע קרוא וכתוב. מדי פעם הציץ בתנור, וכשראה כי טוב, הוציא ממנו זוג ירכיים עסיסיות ומעושנות כדבעי ובאולרו פרס מהן לצוענים: זו היתה הארוחה הכי טובה שאכלו מאז שהתחילה המלחמה, אמרו לו.

 

אחר כך שלח את יונל להעיר את הישנות בחדר: האם ותינוקה השתהו קצת, ובאטריס יצאה אל החצר. גריגורי חיכה לה שם, לעיניהם המסוקרנות של הצוענים, מחייך וידיו עמוסות בלוח עץ עליו נח הפילה של ויטאלי. שחום, פריך, מדיף ניחוחות מרהיבים של שום. היא חשבה שעוד רגע היא עומדת להקיא, אבל משהו במבטו של גריגורי ציווה עליה לשאוף מלוא ראותיה אוויר קר ולהתאפק.

 

ואולי טוב שעשתה כך, כי אבי כבר היה מאוהב. עד כדי כך שהרהיב עוז ונאם באוזניה: "תראי, זה לא בדיוק פרחים. מסתדרים עם מה שיש. וזה יותר טעים עם אגסים, אבל לא מצאתי. את חייבת לאכול משהו. תאכלי, תהיי מרוצה יותר. תהיי מרוצה, תלמדי טוב יותר. תהיי מהנדסת מצויינת ואחר כך נתחתן".

 

עד היום אמא שלי מרימה גבה ויכולה לשתק צבאות במבט הזה: אבל גריגורי מעולם לא נבהל ממנה. גם לא בבוקר הראשון להיכרותם. גם לא כשאמרה לו שהוא מטורף, ושהיא אף פעם לא תינשא לגבר כי כולם מתנהגים כמו חזירים. גם לא כשהחווירה כשהתבוננה בשאריות של ויטאלי, שהוכנסו אחר כבוד לבית המרזח לשמחתם של המוזגים שהגיעו ומיד החלו לעשות בהן שפטים.

 

"תאכלי כבר", אמר גריגורי והניח יד על כתפה. היא סילקה את היד משם, אבל עשתה זאת באיטיות ובעדינות שגרמו לו להאמין שהצליח. וכן, היא ניאותה לאכול. מעט מדי, כמובן, כפי שהתברר לו כששב ממסע חיפושים שנועד להביא לה מפית בד נקייה. כששב, חייכה אליו. הוא אמר לעצמו שיהיה קשה, אבל שווה.

 

ואחרי שתיקנו את ארנסטינה והגיעו לבוקרסט בלי האוקראיני וויטאלי, ואחרי שהיתה מהנדסת מצויינת והוא עשה חיל בעסקי הטרנספורטציה, חלפו עוד שנים קשות אבל שוות: על גבה של תמונה מיום נישואיהם של גריגורי ובאטריס, בצד חיוך המנצח שלו וחיוכה המבוייש, אפשר עד היום לראות שורה בכתב ידו של יונל, שצילם ופיתח: "צדקת, יקירי. לא היינו צריכים לפתוח בית זונות. לזכרו של ויטאלי, באהבה, יונל".

 

זהו, ועכשיו לעבודה. זה באמת יותר טעים עם אגסים, אבל עד היום אני מסתדרת עם מה שיש, כמצוותו של אבי, ויודעת לשמוח במה שיש. אז שנכין פילה חזיר בתנור ביתי, בלי עישון, ממש בקלי קלות?

 

פילה חזיר באגסים

 

קניות:

פילה חזיר במשקל של חצי קילו יאכיל שלושה רעבים, ואם אתם שישה אז קנו שני נתחים ארכניים וצרים, ומכאן ואילך נחשב

כמויות לשישה:

250 גרם בייקון מעושן חתוך לפרוסות ממש דקיקות

2 ראשי שום מפורקים לשיניים אך לא מקולפים

2 שיני שום קלופות ומרוסקות

8 אגסים בשרניים ונאים, חצויים ולא מקולפים

2 שורשי פטרוזיליה חתוכים לדיסקיות דקות

2 גזרים גדולים ויפים, חתוכים אף הם לדסקיות

תערובת של:

2 כפות דבש

2 כפות שמן

2 שיני שום קלופות ומרוסקות

פלפל שחור גרוס טרי ומעט מאד, ממש על קצה הסכין – מלח

 

עוד צריך: תבנית שתכיל בנוחות את הכל, יריעת נייר כסף שתכסה את כל התבנית, תנור אפייה מחומם למקסימום וכפפות.

 

וכך נעשה:

נעסה את הפילה בתערובת הדבש והשמן, נצפה אותו היטב ברצועות בייקון שמונעות את התייבשותו ומעניקות לו ניחוח מעושן מצויין, נושיב אותו במרכז תבנית משומנת קלות, וסביבו נסדר את האגסים החצויים כשקליפתם כלפי מעלה. תחתיו נתחב שיני שום ואת ירקות השורש. את שיני השום הנותרות פשוט נפזר בין האגסים. נכסה היטב מכל העברים בנייר כסף ונשלח לתנור.

 

תחילה נאפה בחום מירבי למשך 20 דקות. אחר כך נפחית את הטמפרטורה ל -180 מעלות ונאפה עוד 20 דקות. נסיר את הנייר הכסף ונשליכו, וניתן לבייקון להשחים מעט – עניין של 7-8 דקות לכל היותר. נוציא מן התנור, נניח לפילה לנוח 4-5 דקות ונעביר את הכל למגש עץ כפרי שכזה, עם מראה וניחוח של פעם.

 

את האגסים אפשר לשדרג מעט: אם קולפים אותם וחולטים למשך 5 דקות ב – 2 כוסות יין אדום משובח וקצת סוכר, הם באמת נפלאים. ואם אין אגסים, מסתדרים עם מה שיש: תפוחי אדמה חתוכים לקוביות קטנות יתקבלו בברכה בתכנית הזאת, וגם תפוחי עץ חצויים, קוביות של קולרבי או רצועות עבות של ארטישוק ירושלמי כבר בילו בתוכה, לשמחת הסועדים. רק באטריס, אחרי כל השנים, עדיין אוכלת מעט מדי.

 

מה להגיש ליד? וודקה לזכר האוקריאני וסלט חסה רענן לזכר ויטאלי, שללא ספק אהב חסה: האגסים האפויים והמעושנים מתוקים מאד וגם מתפקדים כפחמימות.

 

  • לכל הטורים של אנה וגנר

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
קרוביו הרחוקים של ויטאלי
צילום: רויטרס
מומלצים