החברים של דני

"לרגע לא האמנתי למראה עיניי", נזכרת חני נחמיאס. "כשישבתי בבית קפה, ברמת חן, נכנס מישהו, נתמך על ידי אחר, ובכלל לא זיהיתי אותו. כשהתקרב אליי הבחנתי שזהו דני ליטאי, הבמאי שלי מלהקת הנח"ל. הבנתי שהוא זקוק לעזרה ושצריך לעשות משהו למען האיש הזה, שהעניק רבות לבידור בארץ". נחמיאס גילתה מעשיות ומיהרה להתקשר לעמיתה מהלהקה הצבאית, עוזי אסנר, ש"במקרה יצא לנו לאחרונה לעבוד על איזו הפקה", ושכנעה אותו שהוא ואחיו, חיים, ייקחו על עצמם את הניהול המוסיקלי כמחווה לכבוד הבמאי שהם אוהבים ומעריכים.

"צריך להתחיל לכבד אנשים כשהם פה!" היא אומרת. "'צוותא' היו מוכנים לתרום את האולם ללא תשלום ואני מקווה שהכנסות המופע - שיתקיים ביום שישי בשעה אחת וחצי, עם כל המי-ומי בבידור - יעזרו לדני". ליטאי: "בכלל לא האמנתי שייצא משהו מהפגישה המקרית עם חני", הוא אומר. "הופתעתי לקבל טלפון מ'צוותא' על המופע. דבר אחד בטוח - הפעם לא אביים".

הוא נולד בתל אביב, ב-4 ביולי 1940. "200 מיליון אמריקאים חוגגים איתי מדי שנה יום הולדת", מעיד על עצמו. הכשרתו המוקדמת היתה מוסיקלית. "עד גיל 15 ניגנתי בכינור". עד היום הוא מכור למוסיקה קלאסית, רצוי מוצרט או באך, אם כי "אני אוהב גם את פרוקופייב". מילדות רקד בלהקות מחול, והשתתף גם בחוגים דרמטיים, "אבל ממש לשחק התחלתי בלהקה הצבאית".

בלהקת פיקוד המרכז היה בן מחזורם של שייקה לוי, צדי צרפתי ועפרה פוקס. "הסולו היחיד שהיה לי שם - 'התוכי של הפלוגה', שכתבה נעמי שמר - אפילו לא הוקלט", הוא מציין. הוא לא שיער שזו תהיה נקודת זינוק לקריירה מפוארת. "אף פעם לא הייתי איש מחושב, הדברים זרמו".

כשהשתחרר ניסה במשך כ-4-5 שנים להיות שחקן, לא בדיוק בתפקידים מרכזיים. הוא הופיע ב"הקאמרי", כולל המחזמר "שלמה ושלמי הסנדלר", בתיאטרון חיפה וגם הגיח לתיאטרון המסחרי. במקביל, ללא כל כוונת תחילה, עשה את צעדיו הראשונים בתחום הבימוי. "הכל בגלל עודד קוטלר", הוא מספר. "עודד, שקדם לי בלהקה, ביים אותי בה ואחר כך יצא לנו לשחק יחד ב'הקאמרי'. יום אחד עודד אמר לי שהוא זקוק לכותב פזמונים בתוכנית 'לוס פיקודוס צפונוס' של להקת פיקוד הצפון, עם נירה רבינוביץ', גדי יגיל וקובי אשרת. הוא שאל אם אני מוכן. מי מחמיץ הזדמנות כזאת? כשהתוכנית עלתה ראו אותה החבר'ה של להקת הנח"ל והציעו שאעבוד גם איתם. כך נהייתי במאי".

מלבד קוטלר, היו לו מורי דרך מעולים כמו שייקה אופיר ויוסי בנאי, שביימו תוכניות שבהן כתב את הפזמונים. בלהקת הנח"ל הכיר את יאיר רוזנבלום המנוח, ושם נרקם אחד הצמדים המקצועיים והבולטים ביותר בתולדות הבידור בארץ. "בהתחלה יאיר היה, למעשה, חניך שלי בלהקת הנח"ל", מספר ליטאי, "בתור אקורדיוניסט בסדיר ב'שמש במדבר'. שם הלחין את השיר הראשון שלו, 'חופשה רבע שנתית', למילים של אבי קורן. בתוכנית הבאה היה כבר המנהל המוסיקלי. הוא היה מאוד מוכשר ותיאטרלי וידע להלחין שירים שיתאימו ללהקה צבאית".

כעבור שנים אחדות, לאחר ה"שוס" של להקת חיל הים, הוזעק ליטאי לביים את "קרנבל בנח"ל", תוכניתה ה-21 של להקת הנח"ל, במקום נעמי פולני, ש"אותה אני מעריץ וממנה למדתי המון". "הנסיבות היו דרמטיות", הוא נזכר. "תוך חודש היה עלינו להכין תוכנית. לא הייתי מוכן לזה. בסך הכל רציתי לנוח קצת מהעבודה המאומצת עם להקת חיל הים. גם הייתי עסוק כשחקן בתיאטרון חיפה".

הקואליציה ליטאי-רוזנבלום הניבה להיטים היסטריים. "לדעתי שמור ליאיר מקום בשורה הראשונה של מלחיני הפזמונים בישראל, לצד וילנסקי, ארגוב ושמר", קובע ליטאי. "בעיניי הוא היה גאון. היום הוא חסר לי מאוד".

"פס הייצור" שלהם עבר לתוכניות אזרחיות כמו "ג'אמבו". במקביל המשיך ליטאי לעבוד עם הלהקות הצבאיות עד "גזירות רפול". "שורש הרע היה הרבה קודם לכן, כבר כשהלהקות היו בשיאן", הוא מפתיע. "החבר'ה יכלו לעבור בסיני, אחרי מרתון הופעות מרתק, להבחין בשני חיילים תקועים בטנק במדבר, לעצור, להרכיב את כל התפאורה ולהרים שוב מופע שלם. הרמטכ"ל חיים ברלב, דווקא מהמצדדים בלהקות, לא אהב יוזמות כאלה. הוא הוציא הוראה שבעלי כושר קרבי יועברו לשירות אחר. כך הלכו לנו כישרונות רבים לאיבוד וכמעט שלא נמצאו בנים שיופיעו בלהקות".

בן 30 ומשהו היה ליטאי בשיאו בשנות ה-70. בין ההפקות שעליהן הטביע את חותמו - "להקת פיקוד דיזנגוף", "עיר הגברים", "אל תקרא לי שחור", "פאדאם פאדאם", "שלושים שנה ושיר", "זהו בידור" ועוד. "עבדתי כמו מטורף עד שזה כמעט עלה לי בחיי", הוא נזכר. בן 40 הלם בו התקף הלב הראשון. "באמבולנס, בדרך לבית החולים, כבר הייתי במצב של מוות קליני". למרות זאת החלים וחזר למירוץ. אבל ב-83' הלם בו הגורל שוב כשלקה בשטף דם במוח. "ברגע הראשון לקחתי את העניין בהומור", הוא מספר. "בעת ההמתנה לאמבולנס התחלתי לביים את הלוויה הצפויה, אבל זה היה מאוד רציני. בדרך לתל השומר הבחנתי שהצד השמאלי של גופי נעשה משותק והדיבור שלי השתבש. התחזית היתה שאם לא אמות, אשאר משותק. איזה יופי! מצידי כבר העדפתי ללכת פייפן. באותם ימים ירדתי בצורה נוראית במשקל. נראיתי כמי שיצא מהמחנות. קינאתי אפילו בכאלה שהלכו על קביים".

"לא האמנתי שאחזור לביים", הוא מודה. "הייתי בטוח שהקריירה מאחוריי. עלו בי הרהורים מה יהיה כתוב על המצבה שלי, אולי שמתתי בגלל שמישהי זייפה בחצי טון. נזכרתי רק בכישלונות. חשבתי על הסבה מקצועית. עברתי קורס עריכת וידאו ויצאתי ממנו עם תעודת הסמכה, אך לא חיכו לי בתור עם עבודות. יום אחד הגיעה אליי ל'לוינשטיין' שיחת טלפון מפתיעה מהמפיק מיקי פלד, שביקש ממני לבוא לביים את 'הלהקות חוזרות'. טסתי לשם".

פלד: "כשהזמנתי את דני למשרדי, כמעט הוא לא דיבר ולא הלך. הוא הזהיר אותי שלא יוכל לפצות פה בחזרות, גם לא לזוז. את ההעמדות הראשונות עשה בישיבה עד שמיום ליום חזר לעצמו. החזרות תדלקו אותו מחדש".

ערב נישואיהם, אופירה יוספי, אהרן פררה, רחלי חיים ואבי דור הביטו בהשתאות על התהליך שליטאי עבר שם. מי שנחשב תחילה כמשותק חסר סיכוי, החל להדגים תנועות מחול. אבל ימי התהילה לא חזרו. ליטאי, הרעיף מניסיונו על הצגות ילדים ופצח ברומן רב שנים עם הקיבוצניקים של "הגבעטרון", שנמשך עד לפני כשנה.

כיום כמעט אינו עובד. "שנים חרקתי שיניים והתאמצתי להמשיך לעבוד עד שתפסה אותי מחלה נדירה, שמלבדי לקו בה עוד 300 איש בארץ", הוא מספר. "'מיאסטניה גראביס', מחלה שפוגעת בשרירים. קשה לי ללכת. יש לי גם בעיה של כפל ראייה, אבל אני לא מוכן לוותר. פעמיים בשבוע אני עובד במועדון של נכי צה"ל. הגוף אולי כבר לא במיטבו, אבל הראש עוד עובד".