שתף קטע נבחר

"כולם רועדים מפחד"

סוף סוף תורגמה לעברית מלאכת התיעוד האישית, הכנה והחשובה ביותר על חיי היומיום תחת הרודנות הנאצית. אריאנה מלמד על המסע המיוסר והמדהים של ויקטור קלֶמפֶרֶר

לידיעת ברוך מרזל ושות': תקראו. אם אתם יודעים לקרוא משהו לבד מכרזות התועבה שלכם. תקראו היטב, ואז אולי תתביישו קצת בפינה.

 

ולידיעת כולנו, ספקנים ומאמינים, ציונים ופוסט-, מפנימי "לקח השואה", בוגרי המסע הגדול לאושוויץ וגם לא, מכורים לספרות שואה מילדות וגם כאלה שנמאס להם, ישראלים המתחבטים בזהותם וכאלה שברור להם היטב מהי: הנה מגיע תרגום לעברית של מלאכת התיעוד האישית והחשובה ביותר שייצא לכם לקרוא, כבוגרים, על השנים 1933-1945 בגרמניה.

 

בחזרה למציאות

 

בשנת 1933 היה ויקטור קלמפרר, מרצה לספרות צרפתית ולשפות רומניות בבית הספר הטכני הגבוה בדרזדן, איש בן 52. הוא היה פטריוט גרמני בכל רמ"ח אבריו, על פי השקפתו. הגם שנולד למשפחה יהודית וגדל כבנו של רב רפורמי, כשבגר החליט להיטבל לנצרות. הוא נשיא לאווה, אשה נוצריה וחילונית לגמרי. במלחמת העולם הראשונה, כבן נאמן למולדתו, התגייס והיה חייל קרבי. הוא נפצע ואף זכה לעיטור על תרומתו למאמץ המלחמתי.

 

ובשנת 1933, לראשונה בחייו הבוגרים, היה קלמפרר מסומן כיהודי, כאויבה של הגרמניות החדשה. כמו רוב בני גילו ומעמדו הכלכלי והחברתי, הוא התפתה לראות באדולף היטלר אפיזודה חולפת בחייו של העם הגרמני, אפיזודה שבסופה יוקעו ויוקאו מן התרבות המופלאה הזאת כל מי שנטלו חלק בטירוף שהביא את היטלר לשלטון. היה ברור שלא יחזיק מעמד. לפיכך גם לא מיהרו להתכונן: ממילא קשה היה, ואולי רק לא נוח, לחפש משרה הולמת מעבר לים. פלשתינה לא היוותה פתרון ראוי, שכן על פי השקפתו של קלמפרר, בעיה יהודית כלל לא היתה קיימת והפתרון הציוני לא היה שונה במהותו מן הפתרון של היטלר, כיוון ששניהם שאפו לעקור מן היהודים את מה שנחשב בעיניהם יותר מכל: הגרמניות שלהם.

 

נקודות הפתיחה הללו, האקסיומות המוצקות עליהן נשענו חייהם של ויקטור ואווה ושני החתולים שלהם – ילדים לא היו לבני הזוג – היו משותפות למספר גדול מאוד של יהודים בגרמניה ובאוסטריה בשנת 1933. אינני יכולה ואינני רשאית, במבט לאחור, לשפוט את קלמפרר, במידה שבה אינני יכולה לשפוט את החלטתו של סבא שלי, בן לאותו שנתון ואותו מעמד חברתי כלכלי, על שהחליט בינו לבינו כי ימיו של היטלר ספורים וכי כל הקשקוש הזה ייגמר עוד מעט. אין איוולת גדולה כמו הראייה הבהירה לאחור, אחרי שנמוג העשן מעל עיי החורבות של דרזדן, אחרי שחלפו שבעים שנה ויותר מיום עלייתו של היטלר לשלטון.

 

הראייה לאחור מעוורת. היא מאפשרת לנו לבנות לעצמנו אשליה מורכבת אבל כלל לא מבוססת על אודות תמונת המציאות של בני הזמן ויושבי המקום. כדי לשוב אל המציאות, יש לקרוא ביומנים המדהימים הללו, שראו אור לראשונה בשנת 1995, 30 שנה אחרי מותו של המחבר.

 

עדות חובה

 

ויקטור קלמפרר שרד. כמו כולם, בדרך לא דרך. שלא כמו רובם, כיוון שהיה נשוי לאשה ארית טהורת-גזע, נשאר בדרזדן ולא גורש ממנה. הפיטורין, הטלאי הצהוב, מסכת האיסורים המתהדקת, הקשיים הכלכליים, תחילתו של רעב, האיסור לנסוע בחשמלית, עבודת הכפייה, האיסור על יהודים להחזיק חתול (!), הבידוד החברתי המתמשך, עבודת הכפייה, שיאו של רעב, הפחד, ההשפלה המתגברת, הגירוש מן הבית, הגטו, השמועות ההולכות ומתחזקות על מעשי הזוועה במחנות ההשמדה, הפצצת דרזדן בסוף המלחמה – כל אלה היו מנת חלקו, וכולם תועדו. ואף על פי כן הוא נשאר גרמני ונשאר במזרח גרמניה אחרי המלחמה, ואפילו שב אל הבית שהוא ואווה החלו לבנות ב-1933 בכפר הפסטורלי אליו חלמו לעבור.

 

כשהיומנים של קלמפרר ראו אור, הם השתלבו בוויכוח המתחדש בגרמניה על אודות עצם הגרמניות ומשמעותה, ועל השאלה, האם היתה מוטלת חובה מצפונית על האינטלקטואלים בני הזמן "להתכחש לגרמניות" או דווקא לדבוק בה. היו מי שנופפו ביומנים הללו, שרק מבחר מהם תורגם לעברית, כהוכחה ניצחת למצדדים בלאומיות על גבול הלאומנות. והיו אחרים, כמו למשל מרסל רייך-רניצקי, מבקר הספרות החשוב ביותר בגרמניה (ויהודי. זה רלוונטי לענייננו), שאמר כי אחרי שהיומנים ראו אור, שוב לא יכולים הגרמנים לטעון כי לא ידעו על הזוועות בשעה שאירעו, שכן גם בבידוד כמעט מושלם, ב-1942 כבר ידע ויקטור קלמפרר וידעו אחרים על רצח-עם בחזית המזרחית, על מה שמתרחש בבוכנוואלד, על המתה בגז.

 

ואם ידעו, מה בכך? מה היו יכולים לעשות במקום ובזמן שבו כל אמירה זעירה גנות השלטון, מבודחת ככל שתהיה, גררה גזר דין מוות?

 

על גב הכריכה של הספר תמצאו מובאה אחת מופלאה מתוך היומן: "לא הדברים הגדולים הם שחשובים, אלא היומיום תחת הרודנות, הוא שיישכח. אלף עקיצות יתוש גרועות ממכה אחת על הראש. אני מתבונן בעקיצות היתוש...", כתב ב-8 באפריל 1944, עמוק בתוך 8 שנות רודנות מתהדקת והולכת. אז כבר ידע שיומניו ישמשו כעדות לימים ההם, וכי למרות שעצם כתיבתם הועידה גם לו גזר דין מוות, לו היו מתגלים – איננו יכול אחרת. הוא חייב להעיד, והוא המשיך להעיד.

 

"אפילו חיות אינן חסרות זכויות"

 

הדברים הקטנים, איפוא: ציטטות מתוך רשימות יומן שחלק גדול מהן מוקדש ליומיום, על הנחמות ועל האימה שבו.

 

  • 22 במארס 1933: "האנשים עדיין אינם חוששים לחייהם, אבל הם כן חוששים ללחמם ולחופש שלהם".

 

  • 7 באפריל, 1933: "איש אינו מעז לכתוב מכתבים, איש אינו מעז לטלפן... אפילו חיות אינן חסרות זכויות ורדופות יותר".

 

  • 19 באוגוסט 1933: "פשוט אינני יכול להאמין שהלך הרוחות של ההמונים עדיין בעד היטלר באמת. יותר מדי סימנים סותרים את זה. אבל כל האנשים, כולם ממש, רועדים מפחד. שום מכתב, שום שיחת טלפון, שום מילה ברחוב אינם בטוחים עוד. כל אחד חושש שהאחרים בוגדים ומלשינים..."

 

  • 30 בדצמבר, 1934: "ואם יירצח היטלר, מי יבוא במקומו? איש אינו יכול עוד לתאר לעצמו ממשל בלי דיקטטורה. ומובן גם שיהיה צורך בדיקטטורה בזמן שיוקמו מחדש רשויות השלטון על פי חוקה. סבוך מדי..."

 

  • 21 ביולי, 1935: "אווה אמרה שמה שמאפיין את הסנוביזם היהודי העכשווי הוא אהדה לנאצים... קאופמן אמר על מישהו בירושלים, הוא התאקלם היטב אף על פי שלפני כן היה מתבולל כמו שהיית אתה, אדוני הפרופסור. עניתי: הייתי? אני גרמני לנצח. לאומי גרמני. - הנאצים לא היו מסכימים איתך – הנאצים הם לא-גרמנים... "

 

  • 17 באוגוסט, 1937: "לא מזמן ראיתי תמונה ב'ד"ר שטירמר' (שתלוי בכל פינה): שתי נערות בחוף רחצה, בבגדי ים. מעל לתמונה: 'הכניסה ליהודים אסורה'. מתחת: כמה נחמד להיות שוב בינינו לבין עצמנו!..."

 

  • 6 בדצמבר, 1938: "חוש הצדק הבריא של האדם הגרמני נגלה אתמול בצו בעל תוקף מיידי של שר המשטרה הימלר: ביטול רשיונות הנהיגה של כל היהודים..."

 

  • 21 בינואר 1940: "שוב לקחו לנו תלושי מזון ובשר. השוטר בא לאסוף אותם. המחסור בחמאה לשלושתנו מחריף והולך. בחנות הדגים של פאשקי קיבלתי במתנה שקית קטנה של תפוחי אדמה..."

 

  • 11 בפברואר 1940: "אנשים מקבלים בכל יום עונשי מאסר בשל האזנה לתחנות הרדיו של האויב... מאיימים עכשיו בעונש מוות על האזנה לא חוקית".

 

  • 26 במאי, 1940: "הכל שופע פריחת לילך, פריחת ערמונים. אביב בכל הדרו, דרזדן במלוא יופיה... חוץ מזה המצב נורא ואיום, הרבה פעמים ביום אני קץ בחיי".

 

  • 27 במארס 1942: "בזמן הקריאה 'תולדות היהודים בגרמניה' של אלבוגן, הזדעזעתי לגלות עד כמה רעועה הגרמניות שלי. רק ב-1848 קבלו היהודים שוויון זכויות, הן הוגבלו שוב בשנות החמישים. אחר כך, בשנות השבעים, שוב אנטישמיות חריפה וכבר נוצרה בעצם כל התיאוריה של היטלר. על כל זה ידעתי מעט מאוד – ידיעה אמיתית, עמוקה, לא היתה לי על שום דבר, אולי לא רציתי לדעת שום דבר על כך. ואף על פי כן: אני חושב כגרמני, אני גרמני – לא בחרתי בזה, איני יכול לעקור זאת מתוכי..."

 

  • 24 במאי 1942: "ארנסט קריידל 'נורה בעת בריחה', בשעה 14:55, באור יום איפוא. אווה ראתה למעלה אצל אלזה קריידל את הטופס שהודפס מראש ונעשו בו השלמות במכונת כתיבה. 'שריפה בקרמטוריום ויימאר – בוכנוואלד'... אי אפשר לשקר במצח נחושה יותר. האיש בוודאי לא העלה בדעתו לברוח – אפשרות חסרת סיכוי בעליל. בן 63, חלש, מדי האסיר, בלי כסף... ובאור יום... רצח גלוי. אחד מרבבות".

 

  • 25 ביוני 1942: "'הכתבים הציוניים' של הרצל. אלה הם מהלכי המחשבה של היטלר, לפעמים אפילו אותן המלים ממש, אותה הפנאטיות".

 

לקרוא ולא לשפוט

 

וכך זה נמשך: בין התשוקה לתפוחי אדמה חדשים שכבר אינם בנמצא לבין החרדות לגורלה של אווה, שהופכת להיות מושיעתו של קלמפרר והיא עצמה אינה בקו הבריאות וחרדותיה עצומות יותר משלו. בין הציפיה המתמדת לתבוסה של גרמניה במלחמה לבין ההכרה שתבוסה כזאת תימשך זמן רב, וודאי יהרגו את היהודים האחרונים בדרזדן לפני שזה יקרה. ואחר כך מתגברים הרעב והחולי והפחד, ואחר כך מופגזת דרזדן ובני הזוג קלמפרר יוצאים למסע מטורף וחסר סיכוי של פליטים בגרמניה החרבה ערב הכניעה הסופית, עד שהם שבים לבית הקטן ההוא בכפר, חלומה הפסטורלי של אווה.

 

יומיים הלך הספר הזה איתי לכל מקום, בכל שעה. שבתי וקראתי בעשרות רשימות שבו, סימנתי מאות. כל השנים הללו, בצידו של היומן, ניסה ויקטור קלמפרר לכתוב את ה"מגנום אופוס" שלו בתחומי המחקר ההיסטורי-ספרותי שלו, וכתב גם תיעוד מדהים על לשונו של הרייך הגרמני, וכמובן את היומן הזה. מתוך הקלישאה השחוקה עד דק, "לשמור על צלם אנוש", עולה כאן דמות מורכבת ומסוכסכת של אינטלקטואל יהודי, שכמו רבים אחרים גילה רק בדיעבד כי קולה של התבונה בענייני הרוח, אינו הופך את בעליה לנביא פוליטי, או לפרשן ראוי של המציאות. אם שואלים היכן היו האינטלקטואלים בגרמניה של היטלר, מתברר שאלו שלא גלו ולא הוגלו, לא נרצחו ולא עונו, היו נטועים עמוק בחוויה האישית שלהם, ולרובם לא היתה בשורה ולא היה חזון וגם לא יכולת להתבונן אל מעבר ליומיום.

 

האם דווקא בשל היכולת הזאת שרד קלמפרר? ומה פשרה של האיבה העמוקה והלא מנומקת שלו לציונות, שמופיעה בכמה וכמה צמתים של היומן? והאם יכול היה, לו רצה, להימלט בזמן מגרמניה? על כל אלה אפשר תמיד לענות בראייה מאוחרת וביוהרה של מי שלא היו שם. בחרתי להיפטר ממנה ולקרוא שוב. לא לשפוט. רק להיחשף למסע הארוך, המיוסר והמדהים כל כך שקלמפרר מתעד עבור קוראיו. אינני מכירה תיעוד זהה בעוצמותיו ובכנות שלו, כמו גם בעירוב בין הטריוויאלי לאימה, בין שגרת הזוועה לשגרת האהבה. אולי על זה מדברים כשאומרים "צלם אנוש". אנא, אל תשפטו. אנא, קראו.

 

יומנים, ויקטור קלמפרר, מגרמנית: טלי קונס. עם עובד, 536 עמודים.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
עטיפת הספר
בין הזוועה לאהבה
עטיפת הספר
לאתר ההטבות
מומלצים