שתף קטע נבחר

רווליון - סילבסטר רומני

אנה וגנר חוזרת לסילבסטר של שנת 1964 ומספרת על מפגש תרבויות הזוי במיוחד

"אתה לא יכול לעשות לי את זה", שאגה ביאטריס לעבר המרפסת, "אתה פשוט לא יכול". הנמען הקבוע של עלבונותיה ושאגותיה, כמו גם של אהבתה היוקדת, היה עסוק בפיטום הארנבים שלנו בחסה. זה מה שהוא היה עושה כשהיא טענה, לרוב במידה גדולה של צדק, שהוא לא יכול לעשות לה את זה. גם הפעם צדקה, והוא, נזוף, נמלט מקונפליקט מתפרץ. הארנבים, בריות שקטות ושוחרות טוב, תמיד קיבלו אותו בחמדת ריחרוח לא-מסוייגת.

 

בעולם מושלם, גרגורי באמת לא היה מעיז לעשות לה את זה ולהזמין את אדון וגברת בן ארצי להתלוות אלינו לחגיגת הסילווסטר במסעדה המהוללת בתל אביב, ולהאזין לזמרתה של מריוארה קלינסקו, הזמרת המפורסמת מרדיו בוקרשט, שהגיעה להופעה אחת בלבד. אבל בשנת 1964, השנה שבה נקנתה הסוסיתא המרובעת בתשלומים מאדון אנקונינה, עדיין לא חיינו בעולם מושלם. אדון בן ארצי היה הבוס, והוא אמור היה להחליט אם גרגורי יקבל קביעות כרתך בחברת חשמל. גרגורי חשב שזה יהיה רעיון טוב לעשות לו ולרעייתו, שניהם יוצאי קיבוץ, בתולי-אלכוהול מושלמים וחפים מכל ידע על אודות הסילבסטר, ערב של נהנתנות מוחלטת.

 

באטריס, לעומת זאת, חשבה שהוא יצא מדעתו, במיוחד אחרי "הפיאסקו של האש". בביתנו, זה היה שם קוד לארועים המצערים של ל"ג בעומר, שהתרחשו כמה חודשים לפני כן. מה לעשות שהשכלתם היהודית של הורי בגולה לא כללה התייחסות מפורטת לחג הזה, וכשהבן-ארצים הזמינו אותם למה שאבא שלי הגדיר "חגיגה", אמא שלי חשבה שמדובר בנשף ומיהרה להוציא את חליפתו הטובה ביותר מן הארון ולהברישה. היא אפילו תפרה לעצמה שמלה חדשה ומצויינת, וככה, מהדסת בחול על עקבי הסטילטו שלה ומודאגת ממצב הצחצוח של נעליו, יצאו שניהם לבלות.

 

הם שבו בחצות, אפורים וחפויי-ראש. עקב אחד נפרד מן הנעל, ועם רכבת בגרביונים – אבל לא בגלל זה היתה על סף דמעות. זה היה בגלל מה שנראה לה כהשפלה מוחלטת, ובגלל מה שהזכיר לו את הימים הרעים ביערות עם הפרטיזנים, כשהיו מתחממים קצת בחורף הרוסי הכבד ליד מדורה ואוכלים קרטושקעס ישנים ומפויחים או סתם קליפות תפוחי אדמה, ושרים שירים פטריוטיים שכאלה ומקווים מאד שהגרמנים לא אורבים להם בחושך במרחק מטרים ספורים. ואחרי כל מה שעברו, ואחרי שהגיעו סוף סוף לארץ ישראל והתכוננו לחגיגה, הושיבו אותם ליד המדורה וליד הזכרונות הרעים, ושרו להם "קטיושקה" בעברית בקולי קולות, ושניהם היו נבוכים עד עלבון ומאוכזבים נורא.

 

אמא שלי חשבה שאף פעם לנו תהיה לה שפה משותפת עם הבן-ארצים. אבא שלי אמר שמוכרחים לנסות, ומה כבר יקרה? הפעם הם אורחים שלנו. סילווסטר, שמפניה, אוכל טוב, מריוארה קלינסקו וקול הזמיר הדבשי שלה, קצת ריקודים והביתה.

 

ואני נדחקתי בחדווה לבגאז' של הסוסיתא, והבטחתי לעצמי שבניגוד לשנה שעברה, השנה לא ארדם מתחת לשולחן: כשאמא שאגה, בדרך כלל צפוי היה ערב מעניין. הייתי בת שש, חיית-מסיבות ידועה שאהבה מאד מאד לרקוד טנגו עם אבא, כשכפות רגלי הנתונות בנעלי לק שחורות ניצבות על כפותיו שלו. וחוץ מזה, ביררתי מראש, ייתנו לי לשתות קצת יין-קופץ לכבוד החג.

 

נסענו, איפוא. את המתח אפשר היה לחתוך בסכין. מבט אחד שאמא זרקה בבן-ארצים הבהיר לי שהיא חושבת שהם לא יודעים להתלבש. נורית בן ארצי, בחצאית תכולה ובחולצת משכית רקומה שנראתה לה וודאי כשיא התחכום, לא עברה את רף האלגנטיות של אמא. וודאי לא בנעלי הגולדה ההגיוניות כל כך שלה. והאדון בן ארצי עצמו, מכורבל בסוודר חום תוצרת-בית שמתחתיו הציץ צווארון של חולצת תכלת? ככה? בלי ז'קט, בלי עניבה?

 

אחר כך ביקשה נורית לדעת מדוע בעצם אנחנו חוגגים, כי הרי זה לא חג של יהודים. היא היתה מורה בכיתה ד' ודאגה לדבר לאט לאט כדי שהעולים החדשים יבינו כל מילה. אבא התנדב להסביר שזה בכלל לא חג של דת, ואמא אמרה לה שאין שום קשר בין זה לבין סילבסטר הקדוש, ושבעצם כבר האסיריאנים חגגו את זה. "המי?", שאלה נורית.

 

"האסיריאנים. נו, בזמן עתיק? אסיריאנים ובבילונים, הם היו עושים את החג בשביל לסגור את הקלנדר ולהתחיל עוד פעם, וזה קשור לעבודה שלהם מה מגדלים אוכל – ופאפא ברומא בכלל הוא חשבה זה פגאני, בהתחלה לא רצו לעשות חג, ואצלנו ברומניה את השם שלו לא סילבסטר, השם שלו רווליון, בא מצרפתית דרך לטינית, כוונה להתעורר אחרי אוכל של כריסמס. גם כן עושים רעש עם סירים ודופקים על זה וככה, אור חזק בשמיים נגד ספיריטים, וככה גם אצל הקינזים שעושים פרוצסיה עם חיה מיתולוגי כמו נחש עם אש, אבל מניירות".

 

נורית העבירה יד על מצחה, ומחתה ממנו מבע של אי הבנה מוחלטת. אדון בן ארצי התגייס למשימה ורעם מתוך הסוודר שלו בסטאקאטו מרשים, כיאה למנהל עבודה: "אשורים. בבלים. לוח שנה. חקלאות. חג חקלאי. הכנסיה התנגדה. רווליון אני חושב, התעוררות. זיקוקים ורעש לגירוש שדים. קינזים זה סינים, בגרמנית. תהלוכה. דרקון מנייר. זהו בערך".

 

"איך אתה יודע?", תבעה נורית מבן זוגה.

 

"נורית, באמת, אני כל היום מקשיב לעולים חדשים. לומדים משהו".

 

"ומאיפה את יודעת את כל זה?", רכנה נורית מן המושב האחורי אל עבר אמא שלי.

 

בנקודה הזאת אני לא צריכה להיזכר כלל, משום שארבעים שנה אחרי, גם אני עונה כך לפעמים לאנשים:

 

"קראתי את זה ב"לאישה".

 

בניגוד לבאטריס, אני מסתפקת במינון של פעם בשנה בשימוש בתשובה הלא-כל-כך נחמדה הזאת. ושלא כמוה, לעולם לא אדבר כך אל אשתו הבוס של בן זוגי, או שלי, או בכלל. 

 

אינני זוכרת איך קראו למסעדה המהוללת. אולי "השלום", עליה השלום? שולחנות ארוכים וערוכים יפה עם גביעים גבוהי רגל קידמו את הבאים, ומלצרים חרישיים, כולם דוברי רומנית, נטלו מעילים מן הסועדים, הובילום בנימוס מופלג במקומותיהם היעודים על פי כרטיסים קטנים שנשאו את שמותיהם, גם כן ברומנית.

 

על מה שאירע אחר כך היו הדעות חלוקות במשך שנים ארוכות. איש לא ציפה שאדון בן ארצי יגיב ככה לשתי כוסות שמפניה, ובחצות יתבע לנשק דווקא את מריוארה קלינסקו, בה בהה בהשתאות אין קץ כל הערב. היא שרה על שדרות הערמונים המוריקות של בוקרשט, והוא היה מהופנט מן המחשוף שלה. כשבאה לשיר ליד השולחן שלנו – כמקובל בכמה עדות – החוויר לגמרי וגמע במהירות עוד כוס אחת. האמת היא שזו לא היתה שמפניה, אלא יין נתזים כלשהו שהיה נהוג לצרוך אותו בראשית שנות השישים בעיקר בבר-מצוות. לאדון בן ארצי, אני חושבת, לא היה אכפת. בחצות, כשהיא שרה את "שנזכה לשנים רבות", ברומנית כמובן – הוא התנודד לעבר הבמה, ובניגוד גמור לכל הגיון קיבוצניקי או צברי שהוא, זעק: "מריוארה איי לאב יו! מריוארה איי ניד יו!".

 

היתה לו, לאדון בן ארצי, אוזן מצויינת לשפות. וגם לשירים, אני חושבת, משום שהוא ביצע את הוידוי קורע הלב שלו בנעימה של "טל לורה איי לאב הר", שיר סוחט דמעות מן הפיפטיז שאולי שמע פעם בגרמופון במועדון של הקיבוץ. ולנורית, מה היה לה? בעיקר היה לה מאד מאד לא נעים, אבל היא יכלה להתנחם בכך שאיש ממכריה לא ראה את אלוף נעוריה בקלונו. כשאפילו מראיוארה החלה לעכס באי נוחות מסויימת בשמלת הנצנצים שלה על הבמה, הלך אבי לקטוף את אדון בן ארצי ולהובילו אחר כבוד אל השרותים. "תקיאה", הוא אמר לו. בן ארצי נאות מייד.

 

שבנו הביתה חרישיים-משהו. נורית סירבה להגיש אפילו לחי לאבי בחצות, וזה דווקא מצא חן בעיני כי ככה אני קיבלתי חצי מן הנשיקות שלו, ואמא קיבלה את החצי השני, של הנשיקות על הפה, שאני ממילא לא אהבתי. למחרת, במשמרת השנייה בתחנת הכוח, יכול היה אבי להיעלם מאחורי מסכת הרתכים שלו ולהסביר לבן-ארצי שלא צריך להתנצל, כי:

 

"ככה זה כששותים, לפעמים יוצאים דברים מהפה מה לא מתכוונת. איו וינו ווריטאס, אומרים אצלנו בלטינית - בתוך יין יש את האמת?"

 

"נכנס יין, יצא סוד", תרגם בן ארצי ונאנח.

 

אבי לא קיבל קביעות בחברת חשמל. אינני יודעת אם ידה של נורית היתה בזה: מכל מקום, היא לא סלחה לו, והמשיכה לדבר אליו באותו טון דידקטי עצמו כל אימת שפגשה אותו, גם עשרים שנה אחרי שהגענו ארצה ובאמת כבר יכולנו, כולנו, להבין את לשון הילידים. ואמא שלי, אמא שלי רצתה כהרגלה לצאת גם צודקת וגם חכמה. אבי נידון לשבוע של "אמרתי לך שאתה לא יכול לעשות לי את זה". הוא התחייב שזו היתה הפעם האחרונה, והיא התרצתה וסלחה לו. "במילא זה, ישראלים, לא יעשו אף פעם חג של סילבסטר. לא מתאים בתוך קולטורה שלהם", קבעה נחרצות. "אצל אסיריאנים ובבילונים היה מתאים יותר".

 

מה נבשל לכבוד הקביעות הכי נמרצות שנאכלות בשיני הזמן, ולכבוד סופה של שנה ותחילתה של אחרת ונגד השדים ולתועלת החוגגים בבית? משהו קטן וטוב עם שמפניה. כלומר, יין נתזים. באמת לא חשוב לי מאיזו עדה הוא מגיע, ובלבד שמעט מניחוחו, בלי הבועות, יישאר בפאטה הסלמון הקטן והמהיר שלפניכם. ושלכו-לנו, אשורים ובבלים, סינים וישראלים – תהייה שנה טובה יותר.

  

פאטה סלמון ושמפניה

קניות:

100 גרם סלמון מעושן

300 גרם סלמון מבושל (אפשר מקופסה!)

150 גרם חמאה מרוככת

מיץ מחצי לימון

20 גבעולי עירית או יותר, לפי הטעם

בצל סגול גדול, קצוץ

1 כף מיונז טוב

1 כף רסק עגבניות

1 כוס שמפניה

פלפל שחור גרוס טרי וקמצוצון קטון של מלח

 

וכך נעשה:

  1. במחבת, נמיס שליש מן החמאה ונאדה בה את הבצל על אש ממש קטנה במשך 10 דקות. נוסיף את השמפניה, נגביר להבה וניתן לעניין לבעבע ולרתוח עד שכמעט כל השמפניה תתאדה – אבל טעמיה ייספגו בבצל. להיזהר לא להשחים אותו, בבקשה.
  2. את כל המרכיבים האחרים, בלי אפליה, נשלח ביחד אל קערת מעבד המזון ונהפוך למחית נאה, אחידה בצבעה הורדרד ומוצקה למחצה. היא תתמצק עוד באישפוז במקרר.
  3. ועכשיו ניקח תבנית נאה ונרפד אותה, קרקעית ודפנות, בנייר ניילון נצמד. נעביר אליה את תכולת המעבד, נשטח יפה ונהדק ונכסה בניילון נצמד. אשפוז של 4-6 שעות במקרר יעשו נפלאות, ואז נשחרר בעדינות מן הניילון ונגיש בעיטור של קרקרים רב-תרבותיים מכל הסוגים. אם שמחתנו שלמה, נזרה מעל לפאטה גם 50 גרם של גרגרי קויאר סלמון. ונשתה, ונשמח, ונזכור לצחצח שיניים קצת אחרי הפאטה וקצת לפני חצות.

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
פאטה סלמון - משהו קטן וטוב עם שמפניה
ומה שותים ליד? שמפניה כמובן
מומלצים