| |
המעסיקה המפונקת
העבודה הזולה לא השחיתה את מוסר העבודה של העובדים בישראל, אלא דווקא את המעסיקים. תשובה ליעל משאלי
חדוה ישכר
בחפץ לב הייתי מתעלמת מהרשימה המקוממת שפרסמה יעל משאלי במדור
זה תחת הכותרת "העוזרת המפונקת", ומסתפקת בתגובות שהכותבת עצמה מציעה לנו בגוף מאמרה, כגון, "שוביניסטית, פרימיטיבית וגם סוחרת שפחות". ואולם, מאחר שישראלים רבים שותפים כיום לדעתה ולעמדותיה, כאילו גירוש העובדים הזרים ייבש את מטלית הרצפה שלהם, יש צורך דחוף לקריאה נכונה ומדויקת יותר של עולם העבודה ה"חדש".
"גירוש העובדים הזרים", כותבת משאלי, "לא תרם כלום למוסר העבודה הישראלי, אלא השחית אותו. עוזרות הבית כדוגמה". תיקון: גירוש מהגרי העבודה לא התיימר להוסיף ערך חדש לקוד האתי של עולם העבודה הישראלי, אלא לצמצם את האבטלה במשק ולמנוע מהמהגרים הלא יהודים השתקעות, או חלילה התאזרחות במדינה היהודית הדמוקרטית.
הגירוש אמנם תורם להשחתה מוסרית של החברה בישראל, אבל לא מהסיבות שמשאלי מונה, אלא בשל ההפרה הבוטה של זכויות האדם של מהגרי ומהגרות העבודה, ועקב הברוטליות שבה גירושם מתבצע.
בניגוד לדעתה של משאלי, העבודה הזולה לא השחיתה את מוסר העבודה של העובדים בישראל, אלא דווקא את המעסיקים שמשאלי נמנית עליהם. מי שמשלה את עצמה שהיא מעסיקה טובה רק משום שהיא משלמת שכר הוגן לכאורה, אבל למעשה מפרה את חוקי העבודה בישראל, היא המשחיתה את מוסר העבודה. מי שמתעלמת מהעובדה שלמועסקים במשק ביתה אין אשרת שהייה והיתר עבודה, מי שמתכחשת באטימות לב למצוקתם, לנוכח שוט הגירוש הבלתי הומני שבצדו גם שבר כלכלי, היא העוברת עבירות מוסר, ולא רק בתחום מוסר העבודה.
גירוש מהגרי העבודה יצר ביקוש רב לעובדי ועובדות משק הבית. בשוק חופשי, כמו בשוק חופשי, כשהביקוש לעובדים עולה על ההיצע, מזדמנת להם הזדמנות פז לשפר את תנאי עבודתם ואף להציג תנאים למעסיקים. זה לגיטימי בתחומי המקצועות החופשיים שמשאלי וחברותיה עוסקות בהם, ואין זה פחות לגיטימי בענף משק הבית. שכר של 40 שקל לשעה, שנדמה למשאלי כגחמה של "עוזרת מפונקת", אינו אלא השכר הממוצע לשעה במשק. באשר לזכויות הסוציאליות שבעיני משאלי הן דרישות מופרכות, הרי הן מוקנות לעובדים בחוקים שחובה על המעסיקים לקיימם.
משאלי משתמשת בעקביות במושג האנכרוניסטי "עוזרת", ומרשימתה מצטייר עולם נשי טהור שבו "נשים זקוקות לעוד אשה בבית מכל מיני סיבות", כאילו הגברים בסביבתן פטורים מראש מכל נגיעה בעניין, הן כעובדים והן כמעסיקים. בתמונת עולמה, "עוזרת" אשה אחת, שבאה מקצה העולם כיוון שהיא "משוועת לפרנסה", לאשה אחרת, עסוקה, או עשירה, או מי שעקרונית נמנעת מלטבול את "ידיה באקונומיקה", ומפליאה בחריצותה, באמינותה, ומן הסתם גם בשתיקתה. וכשהיא מגורשת או עוזבת, מחפשת המעסיקה הנואשת אשה אחרת, הפעם אזרחית ישראל, אך זו מנצלת את רוחב דעתה ואת טוב לבה של המעסיקה ו"משחקת אותה הארד טו-גט".
זוהי תמונה שגויה ומטעה. דיני העבודה בישראל אינם מכירים במקצוע או בתחום עיסוק הנקרא "עוזרת בית". עוזרים ועוזרות יש כיום רק לבכירים למיניהם המוקפים בבעלי משרות אמון שעליהם אין צורך לרחם. העובדים במשק הבית אינם "עוזרים" לבעלי הבית, אלא עובדים ועובדות לכל עניין ודבר. המבוגרים האחראים לתפקודו של הבית אינם "נעזרים" תמימים, אלא מעסיקים, החייבים לדאוג לזכויות עובדיהם ולבטחם בביטוח חובה "ככל עובד שעובד לצורך עסקו של מעסיק", בלשון חוק הביטוח הלאומי, אפילו העסיקו אותם רק שעות ספורות בשבוע.
לסיכום מכריזה משאלי שהיא מוכנה לשלם קנס בגין העסקת העובדת הניגרית שלה. יש לקוות שמשטרת ההגירה תיענה לאתגר, וברגע שתתפנה מעט מהרדיפה אחרי מהגרי ומהגרות העבודה תפנה לגביית הקנס.
חדוה ישכר, עיתונאית ופעילה ב"קו לעובד"
|
