הרים זזים בגליל המערבי

תחנה ראשונה: עין שפע. איזה שם יפה למעיין שאת מימיו שתו בעכו עוד בימים שקראו לה פתולמאיס, לאחר שהובלו אליה באמת המים העתיקה. הבריכה של המעיין הגדול מבין מעיינות כברי, ברכת מפשוח', שוכנת היום בלב מטעי האבוקדו של הקיבוץ, ונדמה כי לא תמיד נמצא פה השער פתוח כפי שהוא בבוקר יום חול של עונת הקטיף. הבריכה, כשמה כן היא, רחבת ידיים, מפשוחה לגמרי, ומגודרת. הגענו מכביש 70 (דרומית לצומת כברי) ואתר מנהלת הטיולים מסביר איך להגיע דרך מושב בן עמי. 

השלט ששם כאן מישהו מהקיבוץ, "שטח פרטי! קיבוץ כברי" ו"הכניסה אסורה", מעיד על כל מה שאני עתיד לראות במרוצת היום, שמערב הגליל זה המערב הפרוע. המעיין השוכן בלב תל כברי וגידורו, מזכירים לי דווקא את בריטניה הגדולה. גם

שם מטיילים, והנה, לא זו בלבד שמותר למטיילים שם לעבור, חוקקו שם לאחרונה חוק שאוסר על בעלי אחוזות לגדר את אחוזותיהם, בין אם יש שם תל ארכיאולוגי בן אלפי שנים או לא.

השנים כבר מחקו את הכותרת של השלט בשביל המוביל מהכביש הראשי, ונותר רק הפירוט שאומר: "עיר כנענית שבמרכזה נכלא עין שפע בגודל של 320 דונם. לפנינו ארמון מפואר ובו רצפה מצויירת, היחידה הידועה במזרח התיכון". לא נעים לומר, אבל לפנינו חלקת קוצים, עם כמה סלעים שזרוקים בתוכה ללמדנו שאכן יש חירבה. עם זאת, תל כברי הוא הגדול ביותר בגליל המערבי. זה אחד ממקומות הישוב הקדומים בארץ והממצאים הארכיאולגיים בו מיוחדים.

צובט בלב

בגדה פטל וקנים, ושאר צמחי גדות טיפוסיים דוגמת עטיפות של במבה, באנג, ובקבוקי משקאות חריפים במיוחד. זוג ברווזי בר כלשהם שט לו במים הירקרקים כמו על מנת להשלים את התמונה הפסטורלית. אחר כך מפנה האידיליה את מקומה לעובדות: סיקו, מדריך טיולים ותיק מנהריה שמדריך אותי, מצייר תמונה עגומה על מה שקורה פה באיזור. חבל ארץ לא נגוע שבזמן האחרון סובל קשות משיני הדחפורים. מחצבה חדשה על הגבעה ההיא, ועוד אחת שם ועוד אחת שמתוכננת בנחל אושרת, ופריצת דרכים ספק חוקיות בכל עבר, גם בשמורות הטבע וגם בטבע שמחוץ לגבולות השמורות, ובנייה לא חוקית של מבנים ברחבי המרחבים, וחגיגה שלמה של כלים כבדים שלא ממש מעניין אותם שממש עכשיו פורחות הציטרה והגעדה; שריח הנרקיסים הפזורים בהרים לא מגיע לקצה אפם.

אחרי המפגש הממצה עם הכרכום החורפי, מטפסים על הרכס שמעל כליל (פניו החינניות יותר של

המערב הפרוע), על מנת להבין. המראה, כשעומדים למעלה, צובט את הלב: אם היה פה פעם ירוק מכאן ועד סולם צור, אז היה. עכשיו על השלוחה ממול משבצת גדולה לבנה ומכוערת, עם סוללת עפר, וקונוסים של אבקת מחצבות. מעניין אם מישהו חישב פעם כמה חומר מוציאים פה בעבור כזו פגיעה בנוף. חירבשו את הנוף של הגליל המערבי. לפחות משקיעים בצימרים במטה אשר, שיהיה בשביל מה לבוא. משראינו איזה יופי זה אחרי הבולדוזרים, אפשר לראות מסלול של לפני. מיטיבי הלכת יכולים ללכת מיער כברי ועד ליחיעם לאורך נחל אושרת, ולחשוב מחשבות ממש חיוביות בשביל לסלק מכאן את התוכנית למחצבה. כשלעצמנו, הסתפקנו בדילוגים.

מי נגד מי

את הכניסה ליער כברי מצפונו של הכביש הראשי קשה לפספס: שלטי ענק מספרים שפה יהיה בית הקברות של נהריה. במקום בו השביל מתעקל ימינה, ממשיכים ישר לכניסה המאוד ברורה מאליו. חורבות ומשוכות צבר וכל מה שמעיד על כך שהיה פה כפר, ובראש הגבעה כמעט שלם המסגד של אל ע'באסייה. בהמשך הדרך, איזור נטיעות ומשמאל - גת, עבור כל מי שמחפש הוכחה לכך שזו לא אדמה מוסלמית. השביל יורד לעבר ערוץ נחל אשרת בדרכים בוציות ומימין פעולות נטיעה ושיקום. מרחוק אפשר לחשוב טובות על המדרון היפה והירוק שהיה פעם מחצבה, בדיוק מה שיחשוב מי שיעבור פה בעוד שנים אחדות על כביש 6. מקרוב אפשר לראות את גדר התיל והשלט: 'זהירות סיבי אסבסט'. (זה מסרטן).

נחל אכזב נחל אושרת. אין בו מים, אך כשיורדים הגשמים הוא נסחף אל הגעתון, דרך נהריה אל הים. באפיק הנחל מתוכננת עוד מחצבה לקרוע את השטח, ויחד עם זרימות החורף, דוגמת זו שהציפה את העיר נהריה השבוע, לדפוק את הוואדי סופית

מבחינה אקולוגית. זה דווקא משהו שאושר כחוק. אולי הגיע הזמן לחייב חברי ועדות התכנון להגיע לשטח לראות את משמעות ההחלטות שלהם.

ערימה לא ברורה של אבני גיר גדולות וממוספרות שמישהו השאיר, מוסיפה נופך של מכירת חיסול למראה הכללי. לא ברור מי נגד מי פה, אבל נדמה שמתנהלת פה איזו מלחמה קטנה. מישהו החליט לסגור את אחת הדרכים. נראה כאילו כל מה שצריך פה בשביל זה זה שופל. עורמים כף או שתיים לרוחב השביל ומסמנים סימון טריטוריאלי. 

עתה פורח כאן בכל עבר נץ החלב. לא מרבדים, רק לבן שמשובץ פה ושם בירוק. פה ושם פרה חומה, ושיזף אחד גדול מחכה למטיילי האביב שיחפשו צל. עוד לפני כן ייפרחו פה בין היתר כלניות נוריות וסחלבים. צפונית לוואדי מכשירה הקק"ל הכשרות ונוטעת רימונים (ואולי זו חקלאות בכלל?), ויש חרוב אחד צעיר עם הגב לים. לא היה קורה כלום לו היו משאירים אותו לבד על הגבעה עם הפרחים.

סימני דרך

היום פונה ויש עוד לענה אחת שאני צריך לפגוש, בצוק הנשרים שמעל מצוק הכזיב. הלענה הזו היא מה שקוראים במקומותינו "שיבא", מהשנויים שבצמחי כוס התה. לא לקטוף, זה ממש ממש על שפת המצוק, ויש דרכים יותר הגיוניות להגיע אל הכזיב מאשר בצלילה חופשית (וזה גם מר כלענה). גם הר זיו נמצא בעיצומו של 'פיתוח' מעניין.

בפאתי מעיליא הכשרות קרקע ודרכים שנפרצו, ומבנים חדשים שרוצים להיות צימרים כשהם יהיו גדולים, והנה שוב שלטים 'שטח פרטי', ו'אין כניסה'. בינתיים, במסגרת ה'פיתוח', הפך צוק הנשרים למקום שכל מי ששיחק

אי פעם סימני דרך יכול למצוא: ממעיליא עוקבים אחרי שילוט "לחוות עזבה". הדרך עוברת בכרם מקסים של זיתים עתיקים, ובשלב מסויים מתחילים להתגלות סימני דרך אדומים, צבועים על הסלעים וגם קשורים על האלונים. ברשות הטבע והגנים אומרים שאלו דרכים חקלאיות קיימות שרק נסללו מחדש, ומבטיחים לבדוק. דווקא סרטי הסימון על האלונים הם אלו שגורמים לסיקו המדריך לחשוב שהדרכים חדשות לגמרי, ושהן נפרצות בניגוד לחוק. אם אכן זה מה שקורה פה, לא רחוק היום בו תהיה חנייה במרחק צעדים ספורים מהמצוק.

זו לא רק החוקיות או אי החוקיות של הדברים שבעייתיית. זה הבולמוס שאוחז כאן פתאום את הארץ. כאן, ובמחצבות, ובנחל שעל, ובשמורת תל-קידה תל-מרווה שלצד הכביש העולה למעלות. בכל עבר. בולמוס, שהתיירות המאוד לא אקולוגית הזו, היא רק חלק ממנו. כאילו פתאום כולם צריכים לחטוף איזו חתיכת ארץ לפני שייגמר. מכירת חיסול.