יש מקומות שמעוררים געגוע, גם אם נדמה ששום דבר משמעותי לא אירע בהם. לפעמים זהו געגוע למקום אחר לגמרי. יפו – על-אף עליבותה המופגנת – משמרת בתוכה פיסות היסטוריה, משדרת למבקרים בה תחושת נוסטלגיה ומשחררת אותם במעט מתלאות היומיום.
עם זאת, תל-אביבים אינם מרבים לתייר ביפו, ויפואים – ביפו העתיקה. בשביל האחרונים, העיר העתיקה, על גניה המטופחים ומבניה המשומרים, היא סמל להתעלמות וההזנחה מהם סובלים כל שאר חלקי העיר. בשביל הראשונים יפו פשוט קרובה מדי בשביל להיות יעד ראוי לטיול.
החלטתי, אם כן, לקפוץ לקפה אצל שכנתי הדרומית. הפוגות הגשם החטופות הוציאו את קומץ התיירים לגיחת צילום קצרה – שהרי הנוף והרחובות המטופחים כמו עוצבו לפורטרט אוריינטליסטי כדבעי.
בסמטאות יפו העתיקה, בין חנויות היודאיקה, הקרמיקה ואוסף הגלריות המצועצעות, רק התיירים והחתולים חירפו את נפשם בקור וברוח העזה. בסופו של יום, כשהתיישבתי לשתות קפה במסעדה המשקיפה על הנמל, הבנתי מהו מושא הגעגוע: המיטה ותנור הספירלה.
- דן זלצר
, בן 28, צלם תעודה עצמאי, נולד וחי בתל-אביב.
