רעיה שטראוס: היה קשה, אבל התגברתי על שטראוס
בגיל 65, לאחר שנפרדה מהמעורבות האינטנסיבית בחברה לתוכה נולדה, מתפנה רעיה שטראוס לבחון את חייה; בראיון ראשון היא מספרת על ילדות בצל הורים נוקשים שנתנו את נשמתם לחברה, על העברת מושכות שטראוס לדור השלישי במשפחה ועל ההתעקשות למצוא את הדרך שלה, גם אם היא מעלה חיוך ציני על שפתי הסובבים אותה; וכן, היא מעולם לא היתה מאושרת יותר
אם רעיה שטראוס, אחותו הקטנה של מיכאל שטראוס, היתה בשנות ה-20 לחייה, היו אומרים עליה שהיא מוארת. אלא ששטראוס כבר בת 65, בעלת המניות השנייה בגודלה בקונצרן שטראוס-עלית, אחת הנשים העשירות בארץ. רכושה מוערך בלמעלה מ-100 מיליון דולר, כך שלצד הרוחניות והתמימות קיימת גם אשת עסקים מיומנת.
כשהיא יושבת לראיון בקומת הגג של הפנטהואז שלה בתל-אביב, לא רחוק מהים, היא מדברת בלהט על שטראוס ועל החזון שלה, להוביל ולחולל מציאות שמשלבת בין העולם הרוחני והחומרי. היא באמת קורנת, יש לה אור אמיתי בעיניים. נראה שלא סתם קראו לה הנשמה של שטראוס. מיכאל, אחיה, אומנם היה כל השנים בפרונט, אבל היא זו שדאגה לרוח הדברים בחברה, למסורת. כשאף אחד בארץ עוד לא ידע מה זה דו"ח חברתי, הבודק את החברה לפי ערכים הומניים-חברתיים (כמו העסקת עובדים זרים, קטינים, רמות שכר, יחסי עובד-מעביד, תרומה לקהילה וכו'), שטראוס - ביוזמת רעיה - כבר הוציאה אחד.
לפני כשנה נאלצה הנשמה להיפרד מהגוף. רעיה התנגדה למיזוג שטראוס ועלית, שיזמה בתו של מיכאל, עופרה שטראוס. רעיה הודיעה על ניתוקה מכל מעורבות בחברה ומכירת מחצית ממניותיה. בקרב בין עופרה, בת הדור השלישי, לבין רעיה, שרצתה לשמר את רוחה המסורתית של מחלבת שטראוס, ניצחה עופרה. תדמית המשפחה המאוחדת נופצה.
רעיה היתה זו שיזמה והקימה את המועצה המשפחתית של שטראוס, שנועדה לתת לשטראוסים כלים להתמודד עם ניהול עסק משפחתי. היא גם זו שהחליטה שבשטראוס מודל 2005 אין לה מקום ורצון להמשיך. גם בתה נאווה, בעלת רשת חנויות צעצועים חצי חינם מכרה את כל חלקה בשטראוס-עלית, ובנה גילי, שעבד בעבר בשטראוס, פרש ללימודים גבוהים בשיקאגו. עם זאת, ילדיה של רעיה הם עדיין בעלי מניות בשטראוס-עלית, ואותה עצמה מייצגת כיום בדירקטוריון רונית חימוביץ', מנהלת חברת ההשקעות הפרטית של רעיה ומיכאל.
בראיון ראשון לאחר הפרידה משטראוס, כשהמשבר והכאב כבר מאחור, מספרת רעיה על הילדות המסובכת במשפחת שטראוס, הפרידה מהחברה, החזון לעתיד והעשייה בימים אלה.
סיפרת לי שבילדותך להורים לא היה זמן אליכם, ואפילו לניתוח בבית חולים בחיפה נסעת לבדך.
"הייתי בת 13 והיה לי גידול ביד, שהיה חשש שיתפתח לגידול סרטני. הייתי צריכה להסיר אותו בניתוח בבית החולים רמב"ם בחיפה. נסעתי עם אבא, ודחו את התור שלי וחיכינו וחיכנו. לאבא לא היתה סבלנות, והוא לקח אותי בחזרה הביתה, לנהריה. פתאום אלה ז"ל, שהיתה אז חברה של מיכאל ולימים אשתו הראשונה, והיתה אז אחות בבית החולים, צלצלה ושאלה איפה אנחנו. אבא כבר היה עסוק, אז הוא שלח אותי לבד באוטובוס לחיפה, ואישפזתי את עצמי. זה היה ניתוח מסובך, שלקח שלוש שעות, ואני זוכרת שהקאתי כשהתעוררתי והרגשתי רע. אלה באה לשבת על ידי בלילה, וחשבתי למה אמא או אבא שלי לא לידי.
"האמת היא שהם גם לא הכירו את המורה שלי בעממי. הם לא היו מעורבים בכלום. אני ומיכאל גדלנו לבד, אחד עם השני. הוא שמר עלי. במושגים של היום הם היו נחשבים הורים איומים. הייתי פעם חודש במחנה קיץ והם בכלל לא ידעו איפה אני. במשך חודש אף אחד לא הגיע לביקור. כך זה היה אז, הם עבדו נורא קשה במחלבה".
את היית כך עם ילדייך?
"לא. והאמת היא שלי לא היו טענות להורים שלי כמו שלהם יש אלי. החלום שלי היה להיות עקרת בית למופת, להיות כל היום עם הילדים שלי, וזה מה שעשיתי. לא עבדתי, הלכתי לכל מסיבה בגן ובבית הספר, כל דבר שנגע אליהם ידעתי. מי החברים והמורים שלהם, הייתי בוועד ההורים - הגשמתי את כל החלומות שלי לא היו. מסתבר שהייתי טו-מאץ' עבורם.
"בכלל לא חשבתי או רציתי לעבוד בשטראוס. רק אחרי השבר של הגירושים מיכאל בא ושיכנע אותי להצטרף למפעל. אני חושבת שאני ומיכאל מדברים על ההורים שלנו ביותר כבוד וערגה מאשר הילדים שלי עלי. אני לא יודעת אם אנחנו יותר קרובים לילדים שלנו או לא. אולי זה עניין של דור אחר. לאמא שלי התקרבתי בבגרותי, אחרי מות אבא, שאליו הייתי קרובה יותר. עם מיכאל הוא היה מאוד קפדן. אני טיפלת בה במשך עשור יום יום, עד כדי כך ששמואל, בן זוגי הפרענק, למד גרמנית. אמא ואני דיברנו שתי שפות שונות, בכלל לא הבנתי את העולם שלהם - ואולי הם לא הבינו את שלי".
זה הרקע לקשר העמוק והמגונן בין מיכאל לבינך?
"ההורים שלנו לא דיברו איתנו בכלל. זה דור שלא דיבר. פעמיים בלבד בימי חייו אבא ערך שיחת עומק עם מיכאל. אני כבר הייתי נשואה, והוא אמר לו שהוא מבקש ממנו לשמור עלי. כשהייתי בת 45 אמרתי למיכאל 'מותק, אני כבר כמעט סבתא. עוד מעט יהיו לי נכדים. אתה לא צריך להמשיך לשמור עלי', ומיכאל ענה 'את תמיד תהיי אחותי הקטנה'. כשעופרה (בתו של מיכאל, נ.ז.) התחתנה לפני שבועיים איך שבאנו היא קראה לי לבוא לעמוד מתחת לחופה, ומיכאל כמעט בכה מזה".
למה?
"אני לא יודעת להסביר".
בהכרזה על מיזוג שטראוס ועלית, כשהודעת שאת עוזבת את שטראוס בגלל התנגדותך למהלך, זו היתה הפעם הראשונה שראיתי את מיכאל עם דמעות בעיניים.
"זה מאוד הפחיד אותו, הוא לא רצה שאלך. למרות הכל נשארנו ביחד, יש לנו חברת השקעות משותפת והאמת היא שאני עדיין חצי בפנים. התנתקתי מכל מעורבות בחברה, אבל אני בעלת המניות השנייה בגודלה בשטראוס-עלית.
"לא הסכמתי למיזוג כי חשבתי שצריך לשמור על האופי המשפחתי המיוחד של מחלבת שטראוס. אני בן אדם שצריך להסכים לכל דבר ב-100%, אחרת אני לא יכולה להיות שם. עופרה רצתה לנהל בדרך שלה, ואני רוצה לעשות את מה שאני מאמינה בו. אני לא יכולה להיות 'נוכחת-נפקדת', עם שפת גוף מכווצת. יש הרבה שכן, אני לא. מיכאל כיבד את ההחלטה שלי. הוא ידע את האמת שלי, שזה לא נגדו. גם הוא התרחק משטראוס-עלית, גם אם לא את כל הדרך כמוני".
את ומיכאל השקעתם לאורך השנים מאמצים יוצאי דופן בשימור העסק כעסק משפחתי. הבאתם יועצים שליוו את המשפחה בקביעות, נסעתם לסדנאות בחו"ל. זה לא מאכזב שאחרי הכל זאת התוצאה?
"לא. אנחנו ניצחנו את הסטטיסטיקה של עסקים משפחתיים. תסתכלי על משפחות אחרות במצב דומה - שם לא מדברים אחד עם השני, לא מתראים יותר, יש שנאה של ממש. זה לא המצב אצלנו. אנחנו עדיין משפחה. אם לא היינו מדברים כל השנים ועורכים את כל ההסכמים בינינו, גם אנחנו היינו היום בנתק. גם זוגות שנישאים עורכים היום הסדרים מראש, ערב החתונה. אחר כך, כשאתה טעון ובעיצומה של מריבה, רוב הסיכויים הם שזה ייגמר רע. זה שאני מעבירה את השרביט לדור הבא בלי מריבות זה הישג עצום".
את חושבת שהגישה הזו עברה לדור הבא, לעופרה, לבתך נאווה ולשאר הילדים?
"אולי לא יתחבקו בדור הבא, אבל זה כבר לא יוצא דופן. לפחות הם לא יצטרכו לריב, הכל מוסדר ומעוגן וברור. את יודעת מה? זה גם לא רק עופרה. אני רואה שכל ששת הילדים, שלי ושל מיכאל, הם לא כמונו. נאווה כבר מכרה את כל חלקה בשטראוס-עלית. הביחד של מיכאל ושלי עשה את המשהו המיוחד שהיה בשטראוס, וזה הקרין על כולם: הכבוד שלנו להורים, האהבה שלנו. מיכאל יודע מה זה עבודת צוות עוד מימיו כימאי, אבל כל דור הוא אחר".
זה לא עובר הלאה, אה?
"בזמנו, כששמעתי את הסטטיסטיקה שרק 6% מהעסקים המשפחתיים שורדים בדור השלישי, אמרתי לעצמי '6%? אם אני מאמינה שאפשר לנצח את המוות, אז למה לא את זה?' אבל זאת המציאות".
ואין לך געגועים לשטראוס?
"היתה לי שנה מאוד קשה. מאוד קשה. היה לי כאב גדול. אחרי כל כך הרבה שנים בחברה, הייתי צריכה להגדיר לעצמי הכל מחדש. אבל זה מאחורי. אני כבר בת 65, לא ילדה קטנה, ובאיזה שהוא יום זה היה צריך לקרות. חלק מהעניין של להיות עסק משפחתי זה לדעת לתת לדור הבא לעשות זאת בדרכו. אני באמת מאמינה שאין רק דרך אחת - לא בעסקים ולא בזוגיות, אין רק פתרון אחד.
"עשיתי עוד דברים חוץ משטראוס. היום אני יכולה לתת את עצמי יותר. אני משוחררת. כשהייתי בשטראוס היו דברים שלא יכולתי לדבר עליהם, כי שטראוס היתה בשבילי פרה קדושה, שאני לא נוגעת בה. זה הגביל אותי. אני אתן לך דוגמה: שמו לי פעם סטיקר של 'פיזיקל אימורטליטי' על האוטו, והורדתי אותו. אמרתי לעצמי שהאוטו הוא רכוש של שטראוס, זה גם של מיכאל, ואם מיכאל לא מסכים לזה? היום אני יכולה לשים כל סטיקר שאני רוצה ואיפה שאני רוצה. מיכאל תמיד כיבד את מה שעשיתי, ובדברים שהיו חשובים לי הוא נתן לי מרחב. אבל עכשיו יש לי את כל המרחב, ויש הבדל. אנחנו עדיין משפחה, אני עדיין מתחשבת, אבל אני יכולה לעשות יותר. הבחירה שלי חופשית".
בזמנו כעסת מאוד על התבטאות צינית של שלי יחימוביץ' על שטראוס, שמוציאה הון לפרסום ולא לנזקקים. כתבת לה אז מכתב נרגש.
"היחס העוין התחיל עוד בזמן מנחם בגין, שדיבר נגד הקיבוצים העשירים. כבר אז היה צריך להפסיק את זה. ההורים שלי היו לא פעם על סף פשיטת רגל. הם עבדו 50 שנה עד שהצליחו, זה לא קרה בין לילה בשוק ההון או בהיי-טק, אלא בעמל רב, באמונה ובנחישות, עם המון נפילות בדרך. אני אמרתי את זה לשלי. פגשתי אותה, וישבנו ודיברנו ערב שלם".
את ושלי יחימוביץ'?
"הייתי במצפה-הימים, נכנסתי לחנות בלובי לקנות עיתון, והיא עמדה שם עם הגב אלי במכנסים קצרים וזנב סוס. לא זיהיתי אותה. אמרתי למוכרת לרשום את הקנייה על שם רעיה שטראוס, ואז היא הסתובבה ואמרה 'אני שלי'. היא היתה ממש חדר לידי, עם הילדים. אמרתי לה 'בואי, את רוצה לדבר?' והיא ענתה לי שכן. ישבנו ואז הבנתי את התפיסה שלה, היא קומונסטית. היא נעולה באיזה פרדיגמה. הבנתי שאין טעם לדבר איתה, אז דיברנו סתם על אימורטליטי. אמרתי לשלי, ולא רק לה, 'אתם לא תקחו ממני את הדרך שלי, צריך אנשים כמונו שמעזים'.
"כשהייתי ילדה לא אמרתי את שם המשפחה שלי, כי תמיד היו אומרים לי 'אבא שלך יושב על הר של כסף וסופר אותו כל היום'. הילדים היו רצים אחרי ואומרים 'תביאי גלידה', שנאתי את זה. ההורים שלי באו לארץ לפני השואה מבית עשיר בגרמניה. כשהיינו ילדים לא הינו עשירים בכלל, אבל הבית היה עם תמונות ושטיחים. בתקופה ההיא ברוב הבתים לא היה כלום, היו אוכלים על נייר עיתון דג מלוח עם לחם שחור ומרגרינה. אצלנו תמיד היו פורצלן ושמנת, ואנשים לא ידעו שהרבה פעמים היינו על סף פשיטת רגל.
"אחת הטראומות שנשארו למיכאל היא מהפעם שהוא הלך עם אמא לבקש הלוואה מבנק לאומי ולא רצו לתת לה, והוא ראה אותה בוכה. אבל אנשים רואים רק את החיצוניות. רואים את שרי אריסון על היאכטה אבל לא רואים כמה זה לא פשוט. יש קינאה, גירושים, ילדים. כשאת עשירה זה לא פשוט שיהיו לך חברי אמת. כולם רוצים ממך משהו".
אפרופו שרי אריסון, כמוך גם היא ניסתה לדבר על רוחניות, וזכתה לבוז.
"אני מיודדת איתה. היא ציונית גדולה, התורמת הכי גדולה למדינה. אני חושבת שאנחנו לא יודעים לכבד את השונה. זה תיק רציני לרשת בבת אחד הון כמו שהיא ירשה, וייתכן שהיא עוד לא היתה בשלה לזה נפשית. אני כבר מבוגרת ולמדתי לא להיפגע, ומיכאל כיסה עלי רוב השנים, אבל זה לחץ. כולם רוצים רק את הכסף שלך ולא רואים אותך.
"אנשים לא מבינים כמה זה לא פשוט להיות נורא עשיר. היא התכוונה לטוב והלוואי שהיו עוד הרבה כמותה. אנחנו צריכים אנשים כמו אריסון ואנשים כמו ההורים שלי, יזמים וציוניים".
הצהרת שאת מחפשת השקעות חדשות בתעשייה. באיזה סוג של עסקים?
"יש לנו הסכם במשפחה שאף אחד מאיתנו לא ישקיע בתחום המזון. רק שטראוס-עלית רשאית לבצע השקעות בתחום זה, אבל היא לא יכולה לבצע השקעות בתחומים אחרים - ואנחנו רשאים. אני אשקיע רק במקומות עם אהבה. אני לא מתלהבת מבחורים צעירים, בוגרי מינהל עסקים. אני רואה את היוהרה שלהם וזה לא מרשים אותי. בעידן של היום חובה לשלב בעסקים גם מנהיגים רוחניים, ולא רק מנהיגים שרואים את השורה התחתונה. עסקים ומנהלים שרואים רק את שורת הרווח, שמחפשים לעשות כסף רק לשם כסף, הארגונים שלהם לא ישרדו.
"המטרה שלי היא לייצר מקומות עבודה במשק. אציע לארגונים הרוצים לקבל את כספי להכניס לצד הפעולות העסקיות שלהם גם אהבה. אני לא פילנטרופית, אני אשת עסקים, אבל אני מאמינה שבדרך הזאת אתה מקבל אנשים טובים, שומר עליהם ומשיג את נאמנותם המוחלטת לארגון. עסק שאשקיע בו יצטרך לזרום עם הגישה שלי. אי.קיו לבד לא מספיק לי. אני מחפשת אצל השותפים והמנהלים שלי גם אינטלגנציה רגשית ורוחנית. אני רוצה אנשים עם ערכים. מי שאין לו חלום, מי שלא מוכן ליפול, אני לא ארצה להשקיע בו. הדברים שמרגשים אותי הם רעב, צמא, נכונות להשקיע, מחויבות, חזון משותף וציונות".
את מאוד פעילה בארגונים חברתיים. קראת את הביקורת של יוסי רוזן, מנכ"ל החברה לישראל, על הקוקטיילים המפוארים שעושים למען הנזקקים?
"אני מאוד אוהבת אותו, אבל הרמתי לו טלפון אחרי הכתבה. לא הסכמתי עם דעתו שצריך לתרום רק לנזקקים באמת, ולא לתיאטרון. בקשר לאירועים הנוצצים - מסתבר שאנשים אוהבים את המינגלינג. אני אגיד לך את האמת: עשיתי אירוע למען בית השאנטי ביפו, אירוע פשוט, עם סנדוויצ'ים, ואנשים כמעט לא תרמו. עשיתי אירוע אחר, יותר מפואר, ואירחתי כמו שאני מארחת חברים שלי - ונתנו יותר. זו המציאות".
מה דעתך על אריק רייכמן, מנכ"ל תנובה, שהביע את דעתו האישית נגד המתנחלים והסתכסך איתם?
"אני חושבת שאין לו זכות, כמנכ"ל של חברה מסחרית, להגיד דברים כאלה על לקוחות. צריך להסתכל על מרד המתנחלים נגד תנובה כמחאה של הלקוחות. מנהלים לא מבינים את זה, הם חושבים שאם הם מונופול הם יכולים להגיד מה שהם רוצים. בשטראוס תמיד ידענו שאנחנו חיים מהלקוחות שלנו. תמיד הלכנו על כשרות, כיבדנו כל דרישה של הלקוח, אף פעם לא העזנו להגיד שום דבר.
"תעשיין שחי מהצרכנים שלו, אין לו אפילו זכות לחשוב עליהם במונחים של סרטן. הם אנשים עם אמונות משלהם, שיש לכבד. אני לא צריכה להסכים איתם, יש להם זכות לחשיבה שונה משלי. אני בעד חיבורים. מה זה חיבורים? זה לא להגיד 'תהיו כמוני'. זה לא חיבור, זו שתלטנות".
את הקמת בארץ את ארגון פיזיקל אימורטליטי, המאמין בחיי נצח. הוא עדיין פעיל?
"כן, אבל זה כבר לא המרכז שלי. היום אני חושבת שזה היה שדה האימונים שלי, כי שם היה לגיטימי להגיד כל דבר, מי שכבר נשאר איתנו לא צחק על שום דבר. מה זה פיזיקל אימורטליטי? לחיות בסביבה שהמוות אינו הכרחי בה. הרצון לבלתי אפשרי, ללא נודע. המטרה היא לפרוץ את הגבולות, את הפרדיגמות שאנחנו שרוים בהם. פרדיגמה זה סך כל התפיסות שלנו, ואנחנו חייבים איזה שהם עוגנים. ככה אנחנו מתנהלים בתור בני אדם, אבל זה גם אוטם אותנו.
"כך הייתי בחיי הנישואים הראשונים שלי. לא ידעתי שהוא בוגד, את לא שומעת ולא רואה כי את לא מוכנה שמשהו יפריע לך. לכן רואים כיום הורים שלא יודעים שהילדים בסמים או גונבים. הילד מביא ציונים טובים, אומר יפה שלום, ואת רוצה להאמין שהכל בסדר. כשרונית אומרת לי 'אוי, אני כבר סנילית', אני אומרת לה 'אל תגידי כי בסוף תאמיני'. כשאתה אומר 'אוי, אני כבר זקן וחולה', אלו נבואות שיגשימו את עצמן. עדיף להגיד 'אני אחייה, אני לא אמות'. ברגע שנשברה הפרדיגמה הגדולה של חיי הנישואים שלי התפרקתי, ומאז אני אחרת. גם לחשוב שרק שטראוס זה מרכז החיים זו פרדיגמה ששברתי. הכל יותר גמיש אצלי. האימורטליטי זה החשק קודם לחיות, להתחבר לחשק לחיות".
בגלל זה את מנהלת סדר יום עמוס כל כך בפעילויות? חשבתי שאחרי הפרישה תשחקי גולף ותנוחי.
"השליחות והחזון שלי הם לשרת את השמחה והאחדות שבין העולמות, ואיחוד כל המימדים לשלם הגדול מסך חלקיו. להיות מוכנה בכל רגע לראות את האפשרי כבלתי-אפשרי, לחולל מציאות שמשלבת בין המימד הגשמי והרוחני וליצור שפה אחת, משותפת, המאחדת ומאפשרת הרמוניה ואיכות חיים במדינת ישראל. בשבת הקרובה, למשל, אני נוסעת לחודשיים לארה"ב, לסיור בקהילות היהודיות מטעם 'שותפות 2000' של הסוכנות היהודית, יחד עם הרב ניר בן-ארצי שמדבר על אחדות ישראל".
מתי יש לך זמן לנכדים?
"אין לי מספיק. קיבלתי החלטה שאי אפשר לעשות הכל. בגרמניה היה לנו בבית פתגם, 'תעשה מה שאתה רוצה לעשות, אנשים ידברו בכל מקרה'. זה הולך איתי. אני צריכה קודם כל להיות נאמנה לעצמי. אני יודעת שאני לא סבתא טובה, שהולכת לכל חגיגה בבית הספר או מגיעה כשהילד חולה. אחרת לא הייתי יכולה לעשות את כל שאר הפעילויות. האמת שהנכדים שלי לא אוהבים שאני אומרת את זה, הם נורא גאים בי. אני כן חושבת שאתה לא יכול לעשות למען כל העולם ולא למשפחה שלך. אני משתדלת".
את מאושרת?
"הכי מאושרת בחיים שלי. אני לא חושבת שזה קשור לשטראוס, אם אני שם או לא. זה קשור לגיל, למודעות, אתה לומד לנהל את החיים שלך ולא להיות כל הזמן פגיע לכולם. היום אני יודעת להתמודד טוב יותר. יש לי אמונה עצומה במדינה ובחברה שלנו, שנצליח. אני נהנית מהעשייה, מהאנשים הטובים שאני פוגשת. ההורים שלי לא באו לארץ ישראל כדי שאני אוותר עליה, הם באו בלי כלום. הם עבדו קשה, היו להם פרות והם הצליחו. נו, אז אני צריכה להתנצל על זה?"
לפנייה לכתב/ת 
עופרה שטראוס. ניצחה
צילום: אביגיל עוזי
מיכאל שטראוס. הגן עלי
מומלצים
