האם השלום יפציע ברשת?

האם האינטרנט משמש רק "גלגל הצלה" ליחסים בין הישראלים לפלסטינים בימי הקרע והאיבה ההדדית. ואולי בזכותו צומחים ניצנים של דו קיום, כפי שסבורים האופטימים? שאלות אלה ניצבו במוקד יום עיון שנערך שלשום (ד') בתל אביב על ידי המכון לחקר האינטרנט באוניברסיטת תל אביב בשיתוף הוועד הישראלי לאונסק"ו ומרכז פרס לשלום.

"אילמלא האינטרנט היו נמנעות הרבה אינטראקציות בין העמים", סבור אלי הכהן, המנהל המקצועי של המכון ומנחה הכנס, שנערך תחת הכותרת "השיח הישראלי פלסטיני באינטרנט - האם ניצני דו-קיום?". דוד אמיתי ממרכז החינוך גבעת חביבה סבור כי הרשת היא כלי נייטרלי בלבד, אך יוזמות ההדברות הנרקמות באמצעותו מבטאות צרכים אמיתיים, אותן יש לטפח.

"העיסוק בהידברות מקוונת הוא משמעותי וחשוב", סבור יונתן דחוח-הלוי, מזרחן וחוקר, "האינטרנט תורם להבנת המצב הקיים, כמו גם לדיון בתקווה העתידית לדו קיום ופיוס בין העמים". לדבריו, למרות ההתלהמות הגוברת ברשת והשימוש בה כשדה קרב וירטואלי וניסיונו של כל צד לשלול את הלגיטימציה של האחר באמצעות הפלת אתרים, "יש ניצנים של תקווה, שנותנים תחושה שניתן לקיים דו שיח ולהשיג הבנה", בעיקר בקרב, "הרוב הדומם", כהגדרתו.

"האינטרנט היא הדרך היחידה להיפגש"

רבים ממשתתפי יום העיון, אנשים פרטיים או נציגים של גופים חוץ ממסדיים, שעוסקים ביוזמות אישיות בעלות נגיעה ציבורית, נטו להסכים עם דחוח-הלוי. למשל, פרויקט "שפה משותפת" שייסדו גל שפרינגמן, ג'ודי כהן וסמירה סורור. מדובר בעמותה העוסקת בניסיון לפתוח ערוץ הידברות בין בני נוער ישראלים ופלסטינים, זאת, באמצעות "דיאלוג מקוון" הנערך בעזרת בלוגים של תלמידים.

האתר הוא חלק מהותי מהדיאלוג

גם יצחק פרנקנטל, מייסד מכון אריק, העוסק בנסיונות לפיוס, סובלנות ושלום בין העמים, וקרוי על שם בנו החייל, שנרצח על ידי החמאס, נעזר ברשת בכדי לקדם את פעילותו. בימים אלה הוא עסוק בשדרוג אתר האינטרנט של המכון, שאמור להוות חלק מהותי מהדיאלוג בין הניצים, ויעלה בגירסה סופית בעוד כשבוע.

האתר, שזמין בעברית, ערבית ואנגלית, והוקם בשיתוף גורמים פלסטינים, מיועד לשמש ככלי עזר, ויכלול גם תכנים אינפורמטיביים, כמו צילומי סטילס ווידאו מהשטחים, מאמרים, שאלות ותשובות, אפשרות דיווח על אירועים מהשטח, סיפורים אישיים של גולשים, קישורים וכן פרויקטים פרקטיים יותר, כמו מכירה מקוונת של מוצרים ועבודות יד של פלסטינים, הצגת עדויות אישיות של לוחמים וקורבנות של טרור משני הצדדים, שיועלו לאתר באמעות סרטוני וידאו זורם, ועוד.

"אני ציוני דתי", אמר פרנקנטל. "אני פטריוט, אכפת לי מה קורה בציבור הישראלי, אכפת לי מזכויות אדם ואני רוצה להראות לישראלים מה קורה בצד הפלסטיני - איך הגענו למצב הזה. לצד השני אני רוצה להראות איך אפשר לעשות שלום".

פרויקטים נוספים, שעושים שימוש ברשת ככלי להידברות, כל אחד ברמה אחרת, ביניהם אתר "רדיו כל השלום", תחנה יהודית-פלסטינית המשדרת ברשת, אתר BitterLemons.org, שבכל שבוע מציג שתי דעות של שני ישראלים ופלסטינים, ועוד.

הרשת מציבה מחסומים חדשים

אך למרות תפקידה החשוב של הרשת בתהליך, לא כולם תמימי דעים לגבי מידת החשיבות שלה. אמיתי למשל, סבור כי אין תחליף למפגש פנים אל פנים, ולדעתו, יש טעם לפגם בכך שבעקבות אינתיפאדת אל אקצה הפכו כלי העזר המקוונים לתחליף למפגשים אמיתיים. הוא מזכיר כי אסור לשכוח שהאינטרנט אינו ניצב בחלל, המנותק ממחסומים המפרידים בין עמים במציאות, כמו מחסום השפה או מחסום הטכנולוגיה. הוא ציין כי בעוד שבישראל ישנם כ-3.2 מיליון גולשים, על פי נתוני ה-PITA (ה-Palestinian Information Technology Association) בשטחי הרשות הפלסטינית מחוברים לאינטרנט רק 10% מהאוכלוסיה, כ-300,000 איש.

עם זאת, גם אמיתי סבור כי בלוגים, יומני הרשת האישיים, הם אפיק ביטוי חשוב, "המאפשר לדובר לפנות לגולש באופן אותנטי וחף מססמאות". הוא צופה כי כאשר ירבו הבלוגים שעוסקים בדו קיום והפן האישי בהם יהווה חלק מרכזי, תגדל האפשרות של כל צד להכיר את הצד השני.

לא כולם הגיעו

בכנס הוצג גם אמצעי לדיאלוג ממסדי יותר, כזה המתרחש באמצעות אתר משרד החוץ בערבית, שהוצג על ידי אמירה אורון, ומטרתו ליצור קשר אישי יותר בין הממשלה לגולשים ערבים. באתר מוזמנים הגולשים לשלוח חומרים, או ליצור קשר עם אנשי המשרד. אורון מגלה כי מתקבלות פניות עסקיות, בקשות למידע כללי אודות ישראל ואפילו בקשה להתחיל עם בנות ישראליות.

בהקשר זה, ניתן להזכיר שורה של של מפגשים שהתקיימו בין הגולשים הערבים לאורחים ישראלים באתר ArabYnet, ובהם ראיונות עם נשיא מדינת ישראל, משה קצב , שר החוץ, סילבן שלום - ואחרים.

למרות האווירה האופטימית, המציאות הקשה מחוץ לכותלי האקדמיה קיבלה ביטוי גם ביום העיון. אחת הדוברות המרכזיות, סמירה סורור מעזה, נאלצה להשתתף בכנס רק באמצעות טלפון סלולרי, זאת, מאחר ובעקבות האירועים באחרונים ברצועה, סרב צה"ל לאפשר לה לצאת מתחומי העיר, על אף מאמצי האוניברסיטה.