שיעור בחיבור

רייכל: "זה הלך ככה: איך שהתקשרתי אליה פעם ראשונה היא ישר אמרה לי לא".

דמארי: "אני? אני אמרתי לך לא?".

רייכל: "כן, את לא זוכרת? אמרת לי, תשמע, אני לא יודעת מי אתה, אני לא מעוניינת".

דמארי: "כן ידעתי מי אתה. אולי לא קישרתי את השם, כי לפעמים אני לא זוכרת שמות, אבל ידעתי מי אתה".

רייכל: "ממש. בקיצור, עד שהיה לי כבר אומץ לעשות את הטלפון אליה, היא פשוט אמרה לי לא ונגמר הסיפור".

דמארי: "בסדר, בסדר, אבל בסוף הקשבתי לך. מרוב התרגשות לא ניגנת טוב באולפן, אבל לא נורא".

הכי בלתי מושגת

לפני שאנחנו עולים לדירה של דמארי עוצר את רייכל איש מבוגר מתחת לבית שלה ושואל אם יש אמת בשמועות שדמארי שרה בתקליט החדש שלו. רייכל שמח להגיד שכן, והאיש בא ללחוץ את ידו ומחזיר לו ב"כל הכבוד לך בחור צעיר", רייכל עונה "לא לא לא, כל הכבוד לה", והאיש מחזיר לו "לא, כל הכבוד לך", והם כנראה היו ממשיכים ככה אם רייכל לא היה מבקש לעלות כי הוא פוחד ששושנה תצעק עליו שהוא מאחר.

אחר כך הם יושבים בסלון שלה שמפוצץ עד אפס מקום בפרסים, תעודות הוקרה, תמונות עם שועי עולם ומתנות שקיבלה ממעריצים, ומתווכחים כמו ילדים. אחרי שהיא נוזפת בו על האיחור היא צועקת עליו שככה לא מקלפים קלמנטינה, צריך לקלף מהטוסיק. הוא מסמיק כשהיא מציפה אותו בקומפלימנטים ומנסה להסביר לה ללא הצלחה שהוא לא תימני ושגם למוזיקת ראפ יש זכות קיום. הם מעין שילוב של זוג נשוי ותיק, שיכולים לרדת אחד על השני בלי שזה יעליב, לבין שני ילדים קטנים שכל חמש דקות מחליקים כאפות מתחת לשולחן. העובדה שמפרידים ביניהם 40 סמ ולפחות 40 שנה היא ככל הנראה לגמרי מינורית.

בצעד באמת יוצא דופן, אחרי הפסקה ארוכה, החליטה דמארי להיכנס שוב לאולפן ולתרום את קולה לשני שירים חדשים שכתב והלחין עבורה רייכל הצעיר בפרויקט החדש שלו שיוצא היום לחנויות. אם הוא לא יעשה שטויות ויהיה ילד טוב, היא בטוחה שגם הוא יוכל לגדול יום אחד ולהיות חתן פרס ישראל.

רייכל: "אני חיזרתי אחרי שושנה תקופה מאוד ארוכה. שאלו אותי אם אני רוצה להקליט את האלבום החדש עם זמרים מוכרים, ואמרתי שלא, אני תמיד מעדיף לעבוד עם זמרים חדשים וטריים, אבל אחרי זה הלכתי הביתה וחשבתי מה הפנטזיה הכי גדולה שלי, ואמרתי שאני רוצה לחזר אחרי האישה הכי בלתי מושגת, מישהי שאין לי שום סיכוי איתה".

דמארי: "למה אין לך סיכוי? זה עוד יקרה. הנה, כבר שכחתי את הבגדים שלי אצלך בבית ביום שישי. יש סיכוי".

רייכל: "שוש! די, מה אנשים יחשבו? שושנה זה לא רק התארים של כלת פרס ישראל, זה לא רק

הטייטלים, זה הרבה מעבר. אין אף אחת שיכולה לשיר ככה. יש משהו בזמרות שיש להן פרספקטיבה של זמן שהן יכולות לבצע דברים לגמרי אחרת. ושוש באופן ספציפי שייכת גם לתקופה מאוד רומנטית שאני מאוד מתחבר אליה. היא זכתה לחיות בתקופה שיש בה הרבה יותר תמימות והרבה יותר רומנטיקה. יש לה מכתבים מנוקדים שאורלנד שלח לה! מכתבים מנוקדים, זה לא כמו האס.אם.אסים שאני מקבל".

דמארי: "אני שמעתי את השירים שלו בתקליט הקודם, את 'אם תלך', ומאוד אהבתי את זה, וראיתי את הטקסט שהוא הראה לי והרגשתי שהוא כתב את זה במיוחד בשבילי. יש לו את הפשטות ואת הגישה הנכונה לסיפור. יש כאלה שמתפלספים יותר מדי ובסוף אף אחד לא מבין אותם, מה הם רוצים. מישהו אחר היה הורס את זה ומאבד את הכל. הרי כל הכותבים הגדולים באמת, יש כאלה שנפטרו כבר, או כאלה שלא כותבים יותר או שחלו, אין יותר כאלה כותבים, ועידן מצליח לגעת בנשמה, שזה לא כל אחד יכול לעשות. זה שבשיר החדש שלו הוא הכניס חלק מספר תהילים, למשל, מאוד ריגש אותי".

רייכל: "שושנה מאוד עקשנית".

דמארי: "עקשנית? למה אתה אומר עקשנית, עקשנית למה? תלוי למה. כשאתה אומר עקשנית זה נשמע משהו רע. אני לא עקשנית, אני מדייקת".

רייכל: "טוב, מה את כועסת?".

דמארי: "אני לא כועסת, אני מסבירה".

רייכל: "היא יודעת בדיוק מה היא רוצה, היא יודעת בדיוק איך היא רוצה שזה יישמע, איך הסאונד צריך להיות, אם יש מילה שלא יושבת טוב צריך להוריד אותה. חשוב לה להבין את הכל".

דמארי: "אתה כזה רציני, מה יש לך? תירגע, כל היום שומר על דיסטנס. או שאתה ככה או שאתה

מתפרע כמו משוגע".

רייכל: "אני כמו משוגע? בואי אני אספר לך מה קרה באולפן. אחרי חודשים של זהירות, כשאני הולך לידה על קליפות ביצים ומתרגש, שושנה הגיע לאולפן. הקלטנו את השירים, וכל הטכנאים ככה הולכים על קצות האצבעות, מודעים לגודל המעמד, ושושנה מקשיבה למה שיצא, ואז היא מסתכלת עלי ואומרת לי: 'נו, זכית יא אהבל'".

דמארי: "נכון, ככה אמרתי".

רייכל: "הקלטנו את כל מה שקורה באולפן. יכולתי לפתוח ככה את האלבום - כינורות, ואז פתאום

שושנה דמארי אומרת 'זכית יא אהבל'".

דמארי: "הערתי לו פה ושם, אבל רק דברים לטובתו. אבל לא הערתי על המוזיקה. אפילו לוילנסקי הייתי מעירה על המוזיקה. הוא היה עושה ככה תנועה עם הראש, אבל בסוף הוא היה עושה מה שאני רוצה".

רייכל: "לא, אל תגידי את זה. זה לא נשמע טוב. אל תגידי שלי לא הערת ולוילנסקי כן. אל תגידי את זה".

דמארי: "תן לי להגיד מה שאני רוצה, זה לא בגללך אני אומרת, אל תהיה מבסוט מעצמך כל כך. יש לו שילוב של בגרות וילדות. הוא יכול להגיד מילה של ילד אבל אז לשים פוזה של איש מבוגר. אבל הכישרון שלו לכתיבת שירים זה כבר לא כמו של ילד".

זה נשמע שאין מה לדבר על פער דורות ביניכם.

"אין פער. לא רק פער דורות, גם מבחינת מעמד, זה לא שאני באיזה גדולה והוא לא. אנחנו אותו דבר. וגם הוא תימני".

רייכל: "אני לא תימני".

שושנה: "אתה תימני".

רייכל: "לא, נו, אני לא תימני, מדובר ברוסי".

דמארי: "הוא תימני מפני שבעדה התימנית יש אנשים שנראים בדיוק כמוהו שהולכים ככה עם השיער שלהם. אבל זה מתאים לו, הוא בחור יפה, ואני מאוהבת בו. תדע לך שרק אתה יכול ללכת עם המכנסיים שאתה הולך איתם, כל אחד אחר היה נראה כמו ליצן".

רייכל: "שוש!".

דמארי: "מה, אני כמו אמא שלך, כמו מאהבת שלך, אני יכולה להעיר לך על הכל. הוא מתקשר אלי

בערב יום שישי, אומר לי 'מה את עושה הערב?', אני אומרת לו 'שום דבר, אני בבית', אז הוא אומר 'למה את בבית, תבואי, יוצאים עם החבר'ה'".

רייכל: "והיא לא באה. היא שומרת על פאסון. הכי הרבה שהיא הסכימה זה ללכת איתי לצהריים בחוץ".

דמארי: "כי אני לא מכירה את החבר'ה, מי זה החבר'ה האלה. אבל מבחינת הפער אני מאוד פתוחה. אני גם לא מתיימרת להחזיק את עצמי בגובה מסוים או שצריך להתחנן אלי ולדבר אלי גבוהות. ממש לא. זה לא האופי שלי. אני רוצה להקשיב וליהנות, לא רק שייהנו ממני".

את מתחברת למוזיקה שעושים היום?

דמארי: "אני לא כל כך מתערבת, גם כי אני לא רוצה להכאיב לעצמי. אני כבר לא ממש מסכימה עם מה שאני רואה ושומעת. לי יש מרק עדשים עם חוואייג' להציע, לא שניצל כמו שהולך היום. יש דברים שאני ממש לא מבינה. אני לא מתנכרת או משהו כזה, אבל מה זה הראפ הזה, וואי וואי וואי".

רייכל: "מה רע בראפ?".

דמארי: "זה לא מעניין. אתה רוצה שאני אעשה ראפ? שאני אעמוד ככה על הבמה ואעשה צ'ה קה צ'ה עם הידיים, ככה אתה רואה אותי? נו באמת. וכל הזמן באים עוד ועוד כאלה שחוזרים על עצמם".

עברו יותר מעשר שנים מאז האלבום האחרון שלך. חשבת שעוד תיכנסי לאולפן ותקליטי שירים חדשים?

"האמת היא שחשבתי לעצמי שאולי אני כבר אנוח קצת, אבל עידן הכניס בי הרגשה חדשה. בגלל שאני כבר לא כל כך מסכימה עם המוזיקה שעושים עכשיו, אז חשבתי לעצמי בשביל מי צריך לתת עכשיו את העבודה, בשביל מי אני אעשה את זה עכשיו, אבל הבנתי שאני לא מהטיפוסים האלה שיכולים להשקיע בעצמם. אין לי מה להשקיע בעצמי, אני לא מאמינה שאני אוכל לשתוק ולא לשיר. אני לא אוכל לשתוק עד שפעם יגידו 'קולה נדם', ואת זה בינתיים אני לא יכולה לשמוע.

"אני אתן לך דוגמה. יש לי שכנה בת תשע שאני חברה שלה. היא בצופים ורקדנית מצוינת, ואני הכרתי אותה כשהיא היתה בת שנתיים. היא היתה באה אלי כמה פעמים בשבוע ואני לימדתי אותה את 'מאחורי היער 3 ,2 ,1', וככה היינו משחקות ביחד. יום אחד לא מזמן היא באה אלי ואמרה לי שושנה, בואי נעשה 'מאחורי ההר', בואי ניזכר בילדות, וזה היה לפני שבע שנים, כן? אז זה מבחינתה הילדות".

"זה רק מראה ששנים וגיל זה עניין יחסי. אני עדיין יכולה לצאת החוצה היום ואם אני אראה ילדים

קופצים בחבל, אני אקפוץ איתם. אני חיה ויש לי את האנרגיה הזאת. כשנכנסתי לאולפן עם עידן לא הרגשתי כמו נטע זר".

עידן שר רק שיר אחד בתקליט שלו. מה את חושבת עליו בתור זמר?

"שהוא טמבל. הוא זמר נהדר. אני לא יודעת מה הבעיה שלו, יש לי איתו מלחמה על זה. הוא יודע מה הוא רוצה מאחרים אבל הוא לא יודע מה הוא רוצה לעצמו. הוא חושב שהוא לא שר טוב, יש לו בעיות של חוסר ביטחון עצמי".

לך אף פעם לא היו בעיות של חוסר ביטחון עצמי?

"לא. תמיד הייתי בטוחה וגם נתנו לי את ההרגשה הזו. כבר כשהייתי בת 13 שרתי בפני סטודנטים והם כל כך נהנו שהם אחרי זה הרימו אותי על הידיים שלהם. חוסר ביטחון זה בעיה. אני חושבת שאם אין לך ביטחון אתה לא צריך לעשות, כי אתה מענה את עצמך ואתה מענה אחרים, אתה לא נהנה וגם הקהל סובל. אבל במקרה של עידן הוא שר מצוין והוא מפחד לשיר. למה זה? נו תגיד".

רייכל: "ככה, כי אני יודע במה אני טוב. זה כמו שאני מלחין משהו, אני יודע מה אני רוצה שהגיטריסט ינגן, אבל אני לא מנגן טוב בעצמי אז אני לוקח גיטריסט. יש שירים שאני יודע שאחרים יוכלו לשיר יותר טוב ממני".

דמארי: "אני הצעתי לו את ההצעה של החיים שלו, ואני לא אציע לך את זה עוד פעם. אני הצעתי לו לעשות איתו דואט, דואט כזה של אהבה, והוא אמר לי לא".

רייכל: "הנה את רואה, כי אני לא יכול. בועז שרעבי יכול לעשות איתך דואט כי יש לו קול כזה גדול,

אני לא יכול".

דמארי: "אבל אני לא רוצה את בועז שרעבי, אני רוצה אותך!".

רייכל: "שוש, כי זה יהיה לחלוטין חסר באלאנס. אני יודע את מקומי ואני יודע במה אני טוב".

דמארי: "למה אתה מתחיל לדבר איתי עכשיו על באלאנסים? אני באמת לא מבינה מה הבעיה שלך. הבעיה שלך זה שאתה לא אוהב את עצמך מספיק".

רייכל: "מה זאת אומרת אני אוהב את עצמי יותר מדי?".

דמארי: "אתה לא אוהב את עצמך?".

רייכל: "אני יודע? אני מחבב".

דמארי: "הוא בחור מאוד מוכשר. אם הוא יתמיד, ואם הוא לא יסטה מהדרך וישמור על אותו סגנון, אז הוא גם יכול להיות חתן פרס ישראל. רק אם לא תעשה ראפ. אם תעשה ראפ אני אהיה מאוד מאוכזבת".