מדינה, תורה, עם וארץ
קולות הקצה ברורים וחזקים, אך מוטעים ומסוכנים. חיוני להשמיע את קול האמצע
החלטת מזוז בעניין קרקעות הקק"ל, הוויכוח על חוק האזרחות, דו"ח ועדת דברת, המחלוקת הגוברת בעניין ההתנתקות והגוון הדתי הניתן לה לפרקים, מחדדים כולם את הסוגיות הקיומיות ביותר של ישראל: האם מוצדק ומעשי לצפות כי זו תמשיך להתקיים כמדינה שבה מממש העם היהודי את זכותו להגדרה עצמית, תוך קיום משטר דמוקרטי ושמירת זכויות האדם של כל האזרחים והתושבים? ואם כן, מה מתחייב מכל אלה?
בכל אחת מן הסוגיות נשמעים קולות קצה ברורים וחזקים: של אלה הסבורים כי כל ניסיון לשמר את הייחוד של מדינת הלאום היהודית הוא צורה של גזענות, ושל אלה הסבורים כי כל נכונות לוותר על שליטה בחלקי ארץ-ישראל וכל עמידה על עקרון אי-ההפליה כלפי לא יהודים הן הרס הציונות והמדינה היהודית. שני הקולות מוטעים ואף מסוכנים.
ישראל אכן אינה מדינה דמוקרטית ליברלית, בורר נייטרלי של האינטרסים של כל תושביה ואזרחיה. היא המקום האחד והיחיד בעולם שבו יהודים מממשים את זכותם להגדרה עצמית, המאפשרת להם שליטה על הביטחון וההגירה והתרבות הציבורית בארצם. היעדר היכולת לממש זכות זו אפשר את הזוועות של אושוויץ, שפסקו בדיוק לפני 60 שנה.
זכותם של יהודים למדינה בארץ ישראל הוכרה בהחלטת עצרת האו"ם ב-1947 ובשורת החלטות ארוכה מאז ועד היום. זו אכן זכות שיש לה משמעות לא רק ליהודים בארץ, אלא לכל בני העם היהודי באשר הם, ויהודים לא יוותרו עליה בקלות. המשך מימושה של הזכות יכול לחייב צעדים המחזקים את הקיום היהודי בישראל. הקביעה כי השאיפה הזו, מעצם טיבה, היא צורה של גזענות עושה למדינה היהודית דה-לגיטימציה מסוכנת. מצד אחר, ישראל מחויבת, בדין, לזכויותיהם השוות של כל אזרחיה.
הציונות היא הכוח המניע מאחורי הקמת המדינה. כיום, הציונות היא תנועה המחזקת את ההגדרה העצמית היהודית בישראל ואת הקשר בין הקהילות היהודית בישראל ובתפוצות. למוסדות הציוניים יש וצריך להיות קיום עצמאי מזה של מדינת הלאום היהודית. להבדיל מישראל, החבה כבוד ושוויון לכל אזרחיה, המנדט שלהם הוא קידום האינטרס של העם היהודי באשר הוא. קידום כזה יכול לכלול רכישת קרקעות בארץ ישראל לשימושו של העם היהודי, או גיוס כספים לפיתוח אינטרסים יהודיים אחרים בישראל. קיומה של המדינה היהודית אינו מייתר את המוסדות של העם היהודי, ואינו הופך אותם לגזעניים. אלא שהמדינה אינה יכולה להיפטר מחובת אי-ההפליה שלה באמצעות העברת פונקציות ממלכתיות לגופים של העם היהודי.
ולבסוף, ישראל איננה תיאוקרטיה יהודית, הנשלטת על-ידי תורת ישראל. גם אם ההלכה אוסרת זאת (ועל כך יש ויכוח גדול) – מותר למדינה היהודית לוותר על חלקי ארץ ישראל. למעשה, היא חייבת לעשות כך כדי לא לשלוט בעם אחר. ואם לא תעשה זאת, היא נידונה להיות לא יהודית ולא דמוקרטית כאחת. קריאה לסירוב להחלטות מוסמכות בשם ההלכה היא איום על המשטר הדמוקרטי, על סמכות המדינה, ועל לכידות האומה. חלקים חשובים בעם היהודי אינם רואים את יהדותם כקבלת עול תורה וכמחויבות לשלמות הארץ. נוסף לכך, לחלקים חשובים בעם היהודי יש קיום יהודי מחוץ למדינה והם רוצים להמשיך בו ולחזקו.
נכון שכל זה מורכב יותר מקולות הקצה הברורים והפשוטים. אבל סיסמאות אינן פותרות בעיות אמיתיות. חשוב לגשת לסוגיות החשובות האלה מתוך השקפת עולם שלמה המכילה את המורכבות ובנויה עליה. חיוני להשמיע בעוצמה ובנחישות של קול האמצע.
מומלצים
