רצונו של פרס
אילו היו מפלגת העבודה והעומד בראשה מתעניינים באמת במה שהציבור רוצה, הם היו מבינים שהעם לא רוצה את פרס
התרגלנו כבר לכך שפוליטיקאים נוהגים לפעול ולדבר בשם "רצון הציבור". במיוחד אהוב השימוש הדמגוגי הזה על מי שלא זכו כבר שנים רבות בתמיכת הציבור: מחנה השמאל, מפלגת העבודה והיו"ר הזמני-קבוע שלה, שמעון פרס. כך, למשל, שמענו אותם מטיפים למתנגדי ההתנתקות כי למרות העובדה ששרון נבחר על האג'נדה של "דין נצרים כדין תל-אביב", זכותו להציע את פינוי נצרים, משום שזהו רצון הציבור.
רצון הציבור הוא טיעון כל-כך חזק, עד שכל משנתו של השמאל מסתכמת היום ברצון להתפנות מרצועת עזה – לא משנה כחלק מאיזו תוכנית מדינית, לא משנה מה הצעד הבא, לא משנה ששרון מנהיג את המדינה תוך הסתבכות בשחיתויות, פיטורים תמוהים של בכירים, התעלמות מקביעות דמוקרטיות שהתקבלו במפלגתו וחוסר רגישות חברתית משווע. וכמאמר הכרזות ברחבי הארץ: "שרון, העם איתך – תמשיך".
משונה לראות איך אדם כמו שמעון פרס, שתמיד מצא את דרכו להנהגה רק כאשר ל"ציבור" לא הייתה הזדמנות להשמיע את קולו, משתמש ברצון הציבור כטיעון. מוזר שרצון הציבור מעניין את מפלגת העבודה כאשר פעם אחרי פעם היא בוחרת להציג את מי שהציבור דחה, כמועמדה לראשות הממשלה.
אילו היו מפלגת העבודה והעומד בראשה מתעניינים באמת במה שהציבור רוצה, הם היו מבינים שהעם לא רוצה את פרס, והעם לא רוצה מפלגה שחוץ מפרס לא מצליחה לגבות אף אחד מהעומדים בראשה, ולו לאורך קדנציה אחת. בעניין זה אין צורך בעריכת סקרים או משאלים על מנת לדעת מה רצון הציבור. מספיקות שש התמודדויות שבהן הפסיד פרס.
ממרומי גילו יכול פרס להפגין זיכרון סלקטיבי, ולזכור רק את החלקים של רצון העם שמוצאים חן בעיניו. כך הוא בוחר להזכיר את העובדה שמפלגת העבודה בראשותו זכתה בשנת 1981 ב-47 מנדטים, אך שוכח שהליכוד בראשות מנחם בגין זכה במנדט אחד יותר, ובזכות לכונן את הממשלה. פרס זוכר שבשנת 1984 קיבלה העבודה יותר מנדטים מהליכוד, אבל שוכח שלא הצליח לכונן ממשלה, וכך נולד הסכם הרוטציה עם יצחק שמיר. פרס זוכר גם שבשנת 1996 היו פיגועי טרור, שגרמו לציבור לא לדעת מה הוא רוצה, אבל אינו מזכיר את העובדה שכמה חודשים קודם לכן, לאחר שיצחק רבין נרצח, רוב הציבור הפגין תמיכה גורפת בדרכו – תמיכה שהלכה והצטמקה עם כל יום שבו כיהן כראש הממשלה. זה היופי בזיכרון סלקטיבי. אפשר לבחור את הרגעים היפים, ולמחוק את הפחות נעימים.
אם היה פרס בוחר לפרוש מהחיים הפוליטיים, אפשר היה לפרגן לו את הסלקטיביות הזו. אם זו הייתה המציאות, אפשר היה לכבד אותו באזכור רגעיו היפים בלבד ב"חיים שכאלה" או בביוגרפיה מתרפקת. אבל זה לא המקרה. פרס ממשיך לפעול על-פי הביוגרפיה הסלקטיבית שהוא טווה לעצמו.
אם מפלגת העבודה אכן מאזינה למה שהציבור רוצה; אם השמאל הישראלי אכן מאמין שיש לו זכות לזעוק בשם "העם"; אם למישהו במחנה הפוליטי הזה עוד באמת אכפת מרצון הציבור, עשו את הדבר הנכון, ובחרו מנהיג שיוכל לבצע את מה שהציבור רוצה ואת מה שהציבור צריך.
מומלצים
