לונג איילנד: הצד השני של התפוח

אין הרבה סיבות טובות לעזוב את מנהטן. האי התזזיתי הזה, מרכז העולם והציוויליזציה, המקום שאליו מתנקז כל החדש והמעודכן, הוא עבור המבקר בו לונה פארק של אפשרויות וריגושים. אבל אחרי שנמצאים יותר מדי ימים ברציפות על רכבת ההרים האינטנסיבית ביותר על פני הגלובוס, תודו שכאשר יורדים ממנה, קצת הלומי מבט, מחפשים משהו שקט ופסטורלי יותר, שישיב את האיזון לנפש.

למקום הזה הזה קוראים שלטר איילנד, והוא נמצא מרחק של שעתיים וחצי נסיעה מהעיר הגדולה. אפשר לשכור רכב ולעלות על הלונג-איילנד

אקספרס-וויי, לתפוס רכבת או לנסוע באוטובוס עד לגן העדן האחורי של לונג איילנד, ממש בקצה האי.

 בירידה מהטרייבורו ברידג' לקווינס נעלמים אט-אט גורדי השחקים של מנהטן ומפנים את מקומם לעיירות השלוות של לונג איילנד. הבתים הצפופים מתחלפים בכרי דשא רחבי ידיים ובבתים מעוררי קינאה. כולם בנויים קורות עץ וצבועים בגוונים מאירי עיניים, ממש כמו באגדה על עמי ותמי.

הרבה לפני שהעין שבעה מהמראות, נגלה לפנינו האוקיינוס במלוא הדרו: אפור, זועף ומקוצף. השלטים מורים שאנחנו מתקרבים לעיירה גרינפורט, ממנה נעלה על המעבורת שתוביל אותנו תוך כעשר דקות על מימי האוקיינוס אל שלטר איילנד.

בקו גרינפורט-שלטר פועלות שלוש מעבורות המשרתות את תושבי האי, שחוזרים אליו מהמולת העיר בעיקר בסופי השבוע. בעונת התיירות, הנמתחת כאן מיוני ועד סוף אוקטובר, יש תושבים רבים שבאים להשתקע למשך החודשים החמים. הילדים מבלים באזורי הנופש, עובדים בבתי המלון המעטים הפזורים על האי (נדרשים רשיונות מיוחדים כדי להקים כאן בתי מלון), או משחיזים את יכולת הנגינה שלהם במחנה המוסיקה של הישראלי יצחק פרלמן, שהוא אבן שואבת ליוצרים צעירים מכל העולם המגיעים לכאן ביוני-אוגוסט לסמסטר קיץ של לימודים וקונצרטים. בחודשים הקרים הבריכות הפרטיות מכוסות ביריעות ברזנט והאגמים השוקקים קפואים לגמרי.

המסעדה הנסתרת

ההתיישבות באי החלה לפני כמה מאות שנים ורבים מהבתים המפארים אותו הם בני 200 שנה ויותר. העין מטיילת על פני קווי המתאר של המבנים. כל בית מתפאר במרפסת מעוצבת, בסגנון "חלף עם הרוח", וממש ניתן לשמוע את הטקסטים של ויוויאן לי וקלארק גייבל מתעופפים באוויר.

מורעבים מהדרך הארוכה, בוודאי תחפשו מקום לאכול. ביום ראשון בבוקר, מחוץ לעונת התיירות, סגורות רוב המסעדות באי, ואת ארוחת

הבוקר שלכם תוכלו לקבל במקום קצת בלתי צפוי - בבית המרקחת. 

מאחורי דלת הברזל הכבדה מתגלה אחד הסודות של שלטר איילנד - ניחוח מעורר תאבון של ביצים מטוגנות, קותלי חזיר שמנמנים וערימות פנקייקס נוטפי סירופ מייפל. בסוף שורות התרופות ללא מרשם והשפע הבלתי סביר בעליל של סבונים-תמרוקים-משחות שיניים, מתחבא דלפק צר וארוך, אליו מסובים תושבי המקום - מהנגר של האי, דרך מנהל הדואר ועד אחרון הפנסיונרים החיים במקום. הקפה האמריקני נשפך כמו מים, וגם הבדיחות.

על בטן מלאה הרבה יותר קל לתור את הנופים והאתרים. הכבישים הצרים והפתלתלים עוברים על פני המפרצונים הרבים של האי מרובה הזרועות. בתקופת החורף רובם ככולם קפואים, מקבלים גוונים רגועים של לבן ותכלת, המשתלבים נהדר עם השמיים התכולים.  

על הגבעות שפניהן פונות לכיוון השמש ניתן לראות את הבתים המפוארים ביותר של האי. כאן גרים העשירים ביותר, אבל אל לכם לרחם על האחרים, גם מי שלא נחשבים כאן לעשירים מופלגים חיים כמו בתוך חלום.

שבילים מפותלים וארוכים מובילים מאזור המגורים לעבר שטח עצום - כשליש משטחו של האי - שמהווה שמורת טבע פסטורלית. שבילים מסומנים מחליפים כאן את הכבישים הצרים, ועליהם אפשר לפגוש רק סנאים או איילים. האי, ובעיקר השמורה שבתוכו, הם מקומות מועדפים על ציירים אמריקנים מפורסמים, שבאים לכאן כדי ללכוד את הנוף במכחוליהם. גם אמנים ויוצרים

בתחומים אחרים מחפשים ומוצאים כאן מוזה, בעיקר בחודשי הסתיו, אז מתמלא שלטר איילנד בצבעי השלכת המרהיבים של צפון אמריקה במלוא הדרם, מאדום בורגונדי ועד זהב מלכותי.

אבל העונה הלוהטת כאן באמת היא הקיץ. בימים החמים שבין יוני לאוקטובר הופך האי לכוורת דבורים רוחשת: יריעות הברזנט מגולגלות, מי הבריכות צלולים ומזמינים, האופניים מנקדים את השבילים, כדורי הגולף מתעופפים באוויר ואי אפשר למצוא מקום אחד פנוי בבתי המלון המעטים. החופים השקטים הופכים לקרנבל אחד גדול של חופש, שמש, ספורט ימי וצעירים שמחפשים פורקן בין שנת לימודים אחת לשנייה.  

סרט איטלקי

ואם שלטר איילנד הוא גן העדן של ניו יורק, אז סג הרבור (Sag Harbor), העיירה על המזלג הדרומי של לונג איילנד, מרחק עשר דקות שיט

במעבורת הדרומית, היא ללא ספק עץ הדעת. ברגע שתטעמו ממנה, לא תרצו להפסיק.

מדובר בעיירה ציורית ומדהימה. הרחוב הראשי והקסום משובץ בבתי עץ חלומיים בעלי קומה אחת או שתיים. ברובם שוכנות חנויות בוטיק יוקרתיות (בשל הקירבה לאזור ההמפטונים של עשירי ניו יורק). הכל פה טובל ביופי, בהקפדה, באהבה לאסתטיקה. הכל מרגיע, שלו, נוסך ביטחון שהחיים יפים וימשיכו להיות כאלה עוד הרבה שנים.

מורעבים מכל היופי הזה, היינו חייבים לתדלק את עצמנו בארוחת ערב. אל מסעדת איל קפוצ'ינו האיטלקית, ברחוב מדיסון 30, רחובה הראשי של העיירה, הגענו כשבחוץ השתרך כבר תור. המליצו לנו להיכנס לרשימת ההמתנה, כי רק לחם השום שהם אופים פה, שטובל בחמאה ובשמן זית, שווה את הסיבוב שנעשה בחוץ. ועוד נשאר לנו מספיק זמן לעשות טיול קצר, ולראות את היאכטה של סטיבן ספילברג עוגנת מולנו. הרגשנו בחברה טובה.