פרפרים בגשם

היא פתחה לו את הדלת והוא שמח שהיא יחפה, לא מאופרת, לבושה מכנסיים לבנים רחבים וחולצת טריקו רפויה. ככל שהיא קרובה יותר לנטו שלה היא נהיית צעירה מעשרים ותשע שנותיה.

"מה עובר עליך, אתה נראה בן שבעים," צחקה.

מה עובר עליו? החיים. כמו על כולם. הלך למראה ונוכח שהיא צודקת, הוא פרוע, לא מגולח, עיניו צרובות ואין בהן זיק.

באה מאחוריו ושאלה מה יש לה לחפש אצל קשיש כמוהו, והוא חש את שדיה בגבו והריח תפוז מפיה.

"גם אני שואל." התכופף, העמיס אותה על גווֹ. היא צעקה, "מה אִתך, אני נופלת," ונאחזה בעורפו. התרוצץ עם משאו על שכמו סביב שולחן האוכל, רגליה היחפות חבטו באוויר, "מה קרה לך, אני נופלת..." הצמיד אליו את ירכיה וצחק את צחוקו העבה, רץ אתה לפרוזדור וחזר, הקיף את שולחן האוכל ונתקל בו ומוטט ערימת ספרים שעמדה עליו ופנה אל חדר השינה שלה והטיל את שניהם על המיטה. מעבר לכתפה, על שידת מיטתה, ראה את תג הדוקטור שלה, השעון, הצמידים, הסטטוסקופ, העטים, הסרגל, בגדיה הטובים היו תלויים בערבוביה על משענת הכיסא, נעלי העקב מוטלות על הרצפה, אחת על גחונה והאחרת שכובה על צדה. באה הביתה והשליכה מעליה את כל מגדירי מעמדה, חשב, ועכשיו היא רק אישה והיא אִתי והיא לובשת מכנסיים רחבים וחולצת טריקו, וגם את אלה כבר לא. העבירה את חולצתה מעל ראשה ושׂערה נפרע, צבטה באצבעות רגלה את קצה המכנס ומשכה אותו למטה, היתה עירומה ואמרה לו בוא.

שְׂמח, טמבל, יש לך כל מה שהיית מאחל לעצמך, חשב, ומשך אותה אליו. עורה חלק וקריר, שדיה כבדים, רגליה חזקות, בטנה... שְׂמח, טמבל, נעלמו קורות יומך ואתה כבר שוכח מאין באת ולאן אתה הולך, כל השפע הבריא והמשתוקק הזה שלך, ואתה בולע ונבלע ויודע שהמילים "אוהב" ו"שלי" שנפלטות לך בין נשימותיך הן שטרות שתתקשה אחר כך לפרוע. אור אלכסוני הסתנן מפינת האוכל והאיר שד זקוף אחד, השני היה שרוי בחושך. הניח את ירכו על בטנה וכרך את רגלו סביבה, חש את הדופק שלה בצלעו כמו שחש אותו קודם בגבו, כשנשא אותה. שְׂמח, טמבל, זה הדבר הכי טוב שקרה לך היום.

לך תדע, אולי אלה המילים שאמר לעצמו פעם האיש היחף עם הצוואר הארוך כשחש את חזהּ הקטן של אווה פועם בגבו. ההוא שקרא לה ליידי אדם והשתעשע אתה על הגג בשעה שהוא ישב לידם על הבטון החמים ואכל במבה. "תעמדי פה," אמר לה האיש והצמיד אותה לקיר, גבו אליה, פישק את רגליו וכרע, אחז בירכיה, הרים אותה והתרוצץ אתה סביב הגג, והיא נלחצה אל גבו, כרכה את ידיה הדקות סביב צווארו וצחקה. תלתליה ושמלתה התבדרו אל השמים והאיש היטה את סנטרו כלפי אותם שמים וצעק, "תקנא, אלוהים, תקנא!" היא צחקה, "נפלת על הראש, בחיי, אתה מסטול לגמרי..."

ראה אותם מסתחררים ומתרחקים ונבהל, רגלי האיש נגעו לא נגעו בבטון, שערותיה הברישו את העננים, עוד רגע יינתקו מהגג, ימריאו כמו ציפורים, יגביהו ויהיו זרעוני פרג על הרקיע, נקודות שחורות זעירות ונמוגות. בהונותיהם כבר נמתחו להמראה והיא השגיחה פתאום בילד המבוהל, בשקית הקרועה לרגליו ובבוטני הבמבה הפזורים על הבטון.

"מה קרה לך, הוא רק עושה לי שַׂקֶמַח," החליקה מגבו של האיש ובאה אליו משולהבת, ניגבה את דמעותיו בגב ידה, "חשבת שהוא עושה לי משהו רע? בוא, תעלה לי על הגב, תראה איזה תענוג זה," כרעה לגובהו, והוא משך בכתפיו ורגליו היו שני קרשים צמודים ונוקשים. "נו, מה יש לך, תעלה, נעשה לך סיבוב," הפנתה אליו את גווה הצנום, שלחה את זרועותיה לאחוריה, אחזה בו והעמיסה אותו על גבה. הוא צעק, "לא," והתעוות להיחלץ, אבל היא כבר התרוממה והזדקפה ורצה אתו סביב הדונם גג שהיה להם שם. מבוהל צרח "לא רוצה" ופחד לנתק את ידיו הקטנות מצווארה ולסלק את שערותיה שהועפו אל פניו, נדבקו לדמעותיו והתערבבו ברוּקוֹ.

היא הקפיצה אותו מגבה אל עורפה, העבירה את רגליו לפניה, הוא בעט בחזהּ הקטן ונלחץ אל מפרקתה החמה והיה גבוה מהמעקה. הרחוב שנגלה לעיניו לפתע עצר את דמעותיו ועיכב את צעקותיו בפיו. אנשים זעירים התרוצצו למטה, צמרות פרועות של קזוארינות טלטלו חוטים של בלון מצומק ועפיפון קרוע, כיפות המתכת של פנסי הרחוב הבהיקו, כלב בגודל נמלה נבח, חביות האשפה היו כמו פחיות קולה. ידיו ניתקו מצווארה ונאחזו בשתי לחייה, הוא השעין את סנטרו הקטן על קודקודה וצפה במה שמעל ומה שמתחת, והיא התרוצצה אתו על הבטון. "רואה? רואה ששַׂקֶמַח זה תענוג?" האיש עם הצוואר הארוך עישן סיגריה והביט בה. "חיה את, חיה מהג'ונגל," אמר, והפך פניו אל הרחוב שלמטה.

"נו, רואה איזה תענוג זה, אז מה אתה מיילל לי," התנשמה, החזיקה אותו בקרסוליו, והוא לחץ את ירכיו אל כתפיה הגרומות, ניתק יד אחת ומתח אותה מעליו למשש את השמים. היא האטה, נעליו הקטנות דפקו בחזהּ ודרבנו אותה להמשיך. "עוד קצת שקמח," ביקש, והאיש עם הצוואר הארוך מעך סיגריה אל המעקה ואמר, "נו, ליידי אדם," והיא התפרצה כלפיו, "מה נו, מה נו," והחישה את צעדיה ורצה מקצה הגג אל קצהו ושם עצרה, העבירה את הילד מעל ראשה, העמידה אותו על רצפת הגג והוא התנודד, הפריד שערה שנדבקה ללשונו, התכופף לתפוס את השקית הריקה של הבמבה והשקית שייטה על הבטון החשוף, התרוממה והמריאה.

"קדימה, ליידי אדם, מאוחר, שימי אותו אצל אמא שלך ונזוז," האיש אמר, והיא אמרה "כן, בטח," והפקידה אותו אצל מַמָה רוּת והלכה.

"ממה רות, תעשי לי שַׂקֶמַח," ביקש, וממה רות לא יכלה לכרוע לגובהו, היא העמידה אותו על כיסא, "נו, תעלה," הושיטה לו את גווה הרחב, והוא הניח ידיו על כתפיה ונתלה, הגביה את עצמו, פישק את ירכיו על עורפה ורגליו באו לפניה וחנו על חזהּ הגדול והרך. היא ירדה אתו אל החצר, נשאה את משאה בזהירות, "תחזיק אותי חזק, שמנדריק, שמעת?" הניח את כפותיו על מצחה המזיע וראשו נגח באצטרובלים הנמוכים של האורן. ממה רות פסעה לאט ודמתה לגמל שראה בסרט מצויר, רגלי הרוכב חבטו בבטנו של הגמל לדרבנו והגמל פתח בדהרה. "היי, מה אתה דופק לי שם," התרגזה ועצרה את חבטת הסנדלים הקטנים בשדיה, "מה, אתה חושב שאני ג'ירפה?"

"לא, שאת גמל."

היא צחקה וגבה הזדעזע. "אני נופל, ממה רות," נעץ את סוליותיו בחזהּ, וצחוקה טיפס מצלעותיה אל כתפיה וניפח לה את הצוואר.

"אתה לא נופל, אתה רק חוצפן, ותפסיק כבר עם הסנדלים שלך שם, זה כואב לי. גמל, נו, לא פחות ולא יותר, גמל," המשיכה לצחוק.

"מה גמל?" התנערה והתרוממה על מרפקיה וּויתרה והטילה עצמה חזרה אל הסדין. פעם יחבטו רגליים של ילד בחזה המפואר, חשב, אבל זה לא יהיה הילד שלי. נישק אותה במצחה. היא תעשה לילד שלה שַׂקֶמַח אלגנטי, זקוף, יהיר, בוטח. השקמח של אווה היה רכבת אקספרס, של ממה רות היה רכבת משא, של אליענה יהיה שקמח של רולס רויס. ומי אמר שזה לא יהיה הילד שלי? קח את הרגע הזה ועזוב את מה שיהיה, אמר לעצמו, אבל רגליו של הילד שייוולד פעם לאליענה חבטו במוחו. המחשבה שגבר אחר יהיה אביו היתה בלתי נסבלת. מה מונע ממנו לומר לה כאן וברגע זה, בואי נתחתן.

ריסיה רפרפו על הזיפים שלא גילח. נשם את צווארה החם וחשב, אני לבד, גם היא לבדה, גם אם איננה מכירה בכך. כולם לבדם, גם מי שמְרַתֵך ומַלחים את חייו לחייה של אהובתו ומוליד אִתה ילד, ישן אתה חיים שלמים באותה מיטה ומניח ראש כבד ומלא ביעותים על חזהּ. אבל מה שלא יהיה, תמיד ייוותרו לו מנות פחד וייאוש שלא יוכל לחלצן מתוכו ולחלוק אתה שווה בשווה. גם לא את מלוא אושרו. אני מעולם לא הנחתי ראשי על מישהו, את כל המצאי הנפשי שלי מניתי ומיינתי לבדי, מרחק צלחת תפוחי אדמה ממַמָה רות, האישה שהיתה מוכנה לפצוע את השמים ולקלף מהם כחול למעני. יום אחר יום יושבים אחד מול השנייה במטבח שלה, כיכר לחם בינינו, אוכלים תפוחי אדמה מטוגנים ושותקים, אצבע לא אוזרת עוז לגעת באצבע, נפשה יוצאת אלי והיא אוכלת את המנה שלה ואוהבת אותי בשקט, מבפנים, ממקום עמוק מהמקום שאליו יורדים התפודים שהיא בולעת. קוראת לי שמנדריק ומפטירה נגיעת יד חטופה על כל דונם תפוחי אדמה שאנחנו אוכלים.

"ממה רות, תעבירי לי את המלח," אני אומר, כי הבדידות נדחפת בינינו ומניחה מרפקים גרומים על השולחן ודוחקת אותנו. "גם את החרדל," אני אומר, כי הבדידות לא סובלת שקט, היא מתנפחת ונהיה לנו צפוף ומחניק. רק כשקמנו מהשולחן ושמנו את הצלחות בכיור ופנינו איש לעיסוקיו, נפתחו לנו הצלעות ונשמנו אוויר מרוּוח ודליל.

ואני, כמו שאני מכיר את עצמי, חיים בשניים יהיו לי כמו סעודות תפוחי האדמה ההן, עגומים וצובטי לב, הם לא יגרעו מהלבד שלי, הם יכפילו אותו.

תחב את אצבעותיה הענוגות בפיו וחשב, לא הוגן לגזור עליה "גם לי גם לך לא יהיה". נשימותיה רגועות, צווארה רך וחמים, טוב לי וטוב לה ברגע זה, בחדר הזה, במיטה הזאת. טוב לה? כן. לא היה לו ספק. ובכל זאת, ואף שטוב לשניהם, ראה את העתיד עומד למראשותיהם ומטיל צל קודר על המיטה. גם היא כנראה ראתה, כי התיישבה פתאום.

"בוא, נקום, נלך לאכול משהו," קפצה ועמדה עירומה מחוץ למיטה ובחשה בסדינים למצוא את הטריקו שלה. איזה אידיוט אני, התיישב ובעט בסדין. תתרכז במה שיש לך כאן ועכשיו, באהבה שעשית לפני רגע ועודך מתנשם ממנה, בחביתה שתכף תאכל עם האישה שאתה אוהב. והיא, כמה היא יעילה, כבר לבושה, כבר מסורקת, כבר במטבח. "קח, תחתוך את הפטריות," נתנה לו סכין וטרפה ביצים, טיגנה בצל, בזקה מלח, "נו, חתכת? אומלט כזה עוד לא אכלת," רכנה מעל המחבת, נשמה את האדים וצחקה, "נו, אז מה אתה אומר?"

"על מה?"

"על מה שלא יהיה," יצקה את הביצים הטרופות על הפטריות והבצל.

"אמא שלי התקשרה."

הכף הבוחשת הזדקרה באוויר וטיפות חלמון צהובות ניגרו לאורכה. "מה?!"

שולי האומלט נחרכו, היא שכחה להפוך אותו. להוטה לדעת הכול, שאלה, "מה היא רצתה ממך, איך היא נשמעת, אולי עבדו עליך וזו מישהי אחרת, מה קרה לה שנזכרה בך אחרי רבע מאה, היית ילד כששמעת ממנה בפעם האחרונה, איך אתה יכול לזכור את הקול שלה ומה..."

ריח חריכה מילא את המטבח. היא הפכה פניה אל המחבת. "תראה מה זה, רק צלצלה וכבר הצליחה לדפוק לנו את החביתה." כיבתה את האש וחתכה את הקצוות החרוכים. "נו, אז מה היא אמרה?"

"כלום. השאירה את שמה במשיבון וזהו," שיקר.

"וזהו?" התיישבה מולו והתנפלה על החביתה קרועת השוליים. היא אוכלת כמו שהיא עושה אהבה, חשב, כל איבריה וחושיה טועמים, לועסים, בולעים. שפתיה הבהיקו משמן, פירור ביצה נדבק לסנטרה, היא העיפה את שערה לאחור, חתכה, מרחה, כולה מעשה. גבותיה הצטופפו, קו עמוק נכרה ביניהן. אין לה מנוח רגע, חשב. כבר מגלגלת במוחה השתלשלויות צפויות, הופכת בזרע הפורענות שהוקלט במשיבון שלו, חוששת שינביט סרפד סורר ומכאן ואילך ימיהם יהיו צרובים ועקוצים. אני עוד לא אכלתי חצי חביתה ובצלחת שלה יש רק נתח משולש אחד, וגם אותו היא כבר מבתרת.

אין לה שמץ איפור, פס שמן מרוח על לחיָיהּ ולא גורע מיופייה. רק הקמט הזה בין העיניים. יעברו שנים והקמט יאבד את נחרצותו, אבל עד אז היא תגמא קילומטרים במסדרונות של בית החולים, שלופת מרפקים, נחושה, סוערת, מי יודע כמה גברים יאהבו אותה עד אז וכמה תאהב היא. היא תפרסם מאמרים ותגלה תגליות ותשב בוועדות ותטוס לקונגרסים, בזמן שאתה תלך מדי יום למרפאה השכונתית ותתעסק בליחות ושלשולים, חום ועצירויות, תתקן קלקולים קטנים, תמשש נגעים, עיניים מייחלות ייתלו בך ואתה תשתמט מהן, תטה אוזנך לאלה שאין בידך לשנות את הגזירה התלויה מעל ראשם ותתמוך בהם בדרכם אליה.

מתוך "פרפרים בגשם" מאת מירה מגן, הוצאת כתר.

"פרפרים בגשם" הוא ספרה החמישי של מירה מגן, כלת פרס ראש הממשלה לשנת 2005. קדמו לו הספרים "כפתורים רכוסים היטב", "אל תכה בקיר", "בשוכבי ובקומי, אישה" ו"מלאכיה נרדמו כולם".