הפילוסופיה של אנדי וורהול

לאנשים יש כל כך הרבה בעיות באהבה, כי הם תמיד מחפשים מישהו שיהיה הוויה-ונטו שלהם, הסופלה שלעולם לא ייפול. צריך להנהיג שיעורים על אהבה כבר בכיתה א' - שיעורים על יופי ועל אהבה ועל סקס, כשאהבה היא הנושא המרכזי. אני חושב שצריך להסביר לילדים איך לעשות אהבה ולספר להם ולהראות להם, אחת ולתמיד, שכל העניין הזה הוא בעצם שום דבר. אבל לא הולכים לעשות את זה, זאת הבעיה, כי אהבה וסקס הם עסק מכניס.

אבל אז אני חושב שאולי ככה זה עובד לא פחות טוב, שאף אחד לא מאיר לך את הדרך בעניין, כי אם באמת תדע את כל הסיפור - לא יהיה לך על מה לחשוב או לפנטז בשארית חייך, ואתה עלול להשתגע אם לא יהיה לך על מה לחשוב, כי החיים הרי מתארכים ומשאירים אותך עם כל כך הרבה זמן לעשות סקס אחרי גיל ההתבגרות.

אני לא זוכר הרבה מגיל ההתבגרות. בטח פספסתי את רובו כששכבתי חולה במיטה עם בובת צ'רלי מקרתי שלי, ממש כמו שפספסתי את שלגייה. לא ראיתי את שלגייה עד גיל 45, כשהלכתי עם רומן פולנסקי להקרנה של הסרט בלינקולן סנטר.

כנראה טוב שחיכיתי, כי אם זה היה אחרת בטוח שזה לא היה מרגש כל כך. מכאן עלה במוחי רעיון, שבמקום לספר לילדים בשלב מוקדם כל כך על המכניקה של הסקס וכל השטויות האלה, אולי עדיף לגלות להם את הפרטים, בהפתעה ובהתרגשות גדולה, רק בגיל ארבעים. תוכל ללכת ברחוב עם חבר שבדיוק מלאו לו ארבעים, לחשוף בפניו את סיפור הציפורים והדבורים, לחכות שהלם ההכרה הראשוני ישכך ושכל ענייני המה-הולך-לאן יתבהרו, ואז להסביר בסבלנות את כל השאר. ככה, לפתע בגיל ארבעים, החיים יקבלו משמעות חדשה. היום, כשהחיים נעשים ארוכים יותר, כדאי שגם הילדות תימשך הרבה יותר זמן.

תוחלת החיים הארוכה היא הסיבה לכך שהערכים הישנים ואורחות החיים שנקשרו בהם יוצאים מהמחזור. כשאנשים למדו מה זה סקס בגיל 15 ומתו בגיל 35, ברור שהיו להם פחות בעיות משיש לאנשים היום, שלומדים על סקס בגיל שמונה או משהו כזה וחיים עד גיל שמונים. זה קצת יותר מדי זמן בשביל להיתקע באותו עניין. באותו עניין משעמם.

הורים שבאמת אוהבים את הילדים שלהם ורוצים שיהיו משועממים ומנותקים כמה שפחות זמן בחייהם, צריכים לחזור לגישה הישנה ההיא ולא להרשות להם לצאת עם בני המין השני עד גיל מבוגר ככל האפשר, כדי שכמה שיותר זמן יהיה להם משהו לשאוף אליו.

אני אוהב את כל תנועות ה"שחרור" שיש, כי אחרי ה"שחרור" - הדברים שהיו מסתוריים נעשים מובנים-מאליהם ומשעממים, ואז אין סיבה להרגיש מחוץ לעניינים אם אתה לא לוקח חלק במתרחש. פעם, למשל, פנויים ופנויות שמחפשים בני זוג לחתונה הרגישו מחוץ לעניינים, והכל בגלל שהדימוי של חיי הנישואין היה נפלא כל כך: ג'יין וויאט ורוברט יאנג. ניק ונורה צ'רלס. אתל ופרד מרץ. בלונדי ודגווד.

הנישואין נחשבו כמשהו נפלא כל כך, עד שלא יכולת לדמיין לעצמך חיים ראויים אם לא היית אחד מאותם בני מזל שזכו לבעל או לאישה. אם היית פנוי, הנישואין וכל מה שקשור בהם הצטיירו כיופי גדול ונפלא, וההנחה האוטומטית היתה שהסקס אדיר - רק שאף אחד לא מצא מילים לתאר אותו כי "היית צריך להיות שם בעצמך" כדי לדעת כמה זה טוב. זה היה כמעט מין קנוניה שקשרו הנשואים כדי לא להסגיר עד כמה זה לא היה בהכרח נפלא ומושלם כל כך להיות נשוי ולעשות סקס כזוג נשוי; אילו רק היו גלויי לב, אבן גדולה היתה נגולה מלבם של הפנויים.

ובכל זאת, העיקר נשאר סוד שמור היטב: שלנשואים אין מספיק מקום במיטה, ושהם צריכים להתמודד עם ריח פה רע בבוקר.

אני חושב הרבה על אנשים שלכאורה אין להם שום בעיות, שמתחתנים וחיים ומתים והכל נפלא. אני לא מכיר אף אחד כזה. תמיד יש איזו בעיה, גם אם זה המים שלא יורדים בשירותים.

"מא' ב' ובחזרה: הפילוסופיה של אנדי וורהול", תרגמה: דפנה רז, הוצאת "בבל".

אנדי וורהול (1928-1987), אמן, איש קולנוע, סופר ואספן, מגדולי היוצרים במאה העשרים. החל את דרכו כמעצב פרסומות לבתי אופנה והחל בשנות ה-60 ליצור ציורים המבוססים על דימויים מפרסומות ומציורי קומיקס. בספר זה הוא מנסח את הפילוסופיה שלו על נושאים שונים, החל מסקס, יופי ופרסום וכלה באמנות וניקיון.