בלוז לחופש בצפון
עכשיו זו העונה לצאת ולטייל בצפון הארץ: הכבישים כבר פקוקים, הפרחים די נובלים, המרחבים הפתוחים מכוסים במרבדי מטיילים והישראליות בשיא פריחתה. אסור לפספס
חופשה בכפר
סוף שבוע בצימר תמיד מתחיל איכשהו בזוג אנשים חבוטים שמחכים לך
בטרנינג מהוה בכניסה לבית. הם מכוונים אותך בחנייה כדי שלא תהרוס להם את גינת התבלינים החדשה שבדיוק גמרו לשתול, מביאים עוגיות תמרים מאפה בית, מספרים על הפריחה המופלאה בצפון וממליצים על ארוחת הבוקר הביתית שעולה כמו סעודת מלכים בארמון ורסאי.
כמו עירוניים טובים הקדשנו דקת עמידה באוויר הצלול, קראנו קריאות התלהבות למראה עץ האשכוליות שגדל מאחורי הבית, וחישבנו כמה כסף בחודש מרוויחים בעלי הצימר מנוכחותנו ומנוכחותם של כל שכנינו העירוניים, שהיו כאן לפני שבוע או בטח יגיעו בעוד שבועיים.
חשנו שזו תהיה חופשה מצוינת, ותחושת הבטן התחזקה כשהצלחנו לתפוס שולחן במסעדה הנחשבת, בדיוק בשעה שבה כל הנחשבים בסביבה רעבים גם הם. המנות היו מצוינות. לא הפריע לנו בכלל שהעצים השירו את כל עליהם היישר לתוך הצלחות המלאות שלנו וגם לא זרמתו השוצפת קוצפת של הנחל שאילצה אותנו לצרוח לתוך אוזנה של המלצרית. התחברנו לטבע וכמעט שלא התלוננו בכלל. אולי קצת בתמרוני היציאה מהחנייה המלאה מכוניות, כשהפיח שיצא מאחוריהן הזכיר שגם הן הגיעו מלב אזור המרכז.
עיכובים ביציאה
כמו בכל מערכה רצינית, גם אנחנו, טרם יציאתנו לכיבוש שדות המוקשים של הגולן, דואגים לעצור לחניית ביניים - שירותים, פינת מידע למטייל וחנות של חולצות מהודו במחירים של טומי הילפיגר בכיכר המדינה. בשירותים משתרך לו תור ארוך ולמרבה החרדה מתברר שרוב הנוכחים הם אותם נחשבים שאכלו איתנו קודם במסעדה. הייתכן שיש לנו תחושות בטן משותפות?
כדי להתגבר על הדחף לקנות אימודיום, אנחנו מחליטים להיצמד דווקא לתור של פינת הייעוץ הסימפטית למטיילים. מאחר שכולם מחכים עכשיו לשירותים, נראה שדווקא כאן לא מדובר בהמתנה ארוכה במיוחד. אלא שדברים שרואים משם, לא רואים מכאן.
במרחק פסיעה קטנה בינינו לבין נציג הטבע עומדת משפחה – אבא עם מנשא הודי שבתוכו ארוזה תינוקת ורודת לחיים וכתמי במבה, אמא בשרוול תאילנדי שיורה שאלות בקצב של חידון חמיצר, וילד קטן כבן חמש שמבצע נסיונות נואשים לקפוץ על קצות האצבעות כדי לראות מי עומד מאחורי הדלפק ומה בדיוק הוא מבטיח. אחד הנסיונות האלה מסתיים בהטחת ראש בקיר, אבל האמא מסרבת להיכנע, היא מלטפת את שיערו של הזאטוט, וממשיכה להתעלל בנציג הטבע: "תגיד, לשמורת החולה – באיזה שעות הכי מומלץ להגיע? אנחנו רוצים לראות את העגורים החורפים. אגב, בכמה עגורים בדיוק מדובר?"
שיירה אי אנה את הולכת?
נוסעים בכבישי רמת הגולן, מזמזמים שירים של רוחמה רז. אידיליה. פתאום בצד ימין מקבץ מכוניות חונות ושלט קטן מעוך: "פריחת אירוס הביצה". לחיצת ברקס קטנה וגם אנחנו מצטרפים לבני ישראל במסעם. שדה פתוח רחב ידיים בלי שום שביל מסומן, עשרות מינים של פרחים בשלל צבעים. כל זה אינו מעניין אותנו. נחושים ודרוכים אנחנו מצטרפים לשיירה ארוכה של רגליים, שאינן יודעות דבר על ההולכים מלפנים ומאחור. המטרה אחת היא ומשותפת לכולם: למצוא את אירוס הביצה!
המסע מתארך והדרך משתרכת. המוני פרחים נרמסים בשביל שנכבש זה עתה
בסוף זה קרה. איש אחד כבן שלושים, חולצת כפתורים ומשקפי שמש, נשבר: "כוס אמק אירוס הביצה!!!". בבת אחת כל ההולכים עוצרים מלכת. הדי הצעקה האקזיסטנציאליסטית טלטלו את האוויר ואנחנו הרגשנו איך אובדת תקוותנו. שעטת ההמון לא איחרה לבוא. עדר מטיילים נע מרתונית לאחור, מי יהיה הראשון להתניע את המכונית? תוך כדי צעידה מהירה, מתפוגג המתח וכל אחד מזדרז להיראות שווה נפש כאילו נקלע למקום במקרה: "זו בכלל לא העונה. אירוס הביצה פורח בין התשיעי לעשירי במרץ. עכשיו כבר סוף החודש וגם צהריים" אומרת לי אישה שמנה בחיוך ממתיק סוד. "את רוצה לראות פריחה, תלכי לאזור ההוא, שם ממש ליד השדה מוקשים, על חתיכת אדמה של שני מטר, יש מלא אירוסים. מלא!" טוען איש רזה עם שפם, אולי מושבניק מקומי. "בוא חמודי, במקום זה נקנה חומוס אצל הדרוזים, רוצה?", אומר קול מוכר, כמה מפתיע, אותו זוג הורים עם ילדת כתמי הבמבה והילד הקפצן.
הכי טבעי שיש
למה להיות חלוצים בשדות הלא-נודע, כשאפשר לשלם המון כסף ולהיכנס לשמורת טבע שבה יש ליד כל צמח נדיר (גם אם קוראים לו "מצוי"), שלט המצהיר מה שמו המדעי והעממי? כך נוכל סופסוף להוציא את המצלמה, לתעד את הפלא, וכעבור יומיים לשבת בבית קפה בתל אביב ולזרוק לשולחן כבדרך אגב תמונה מהארנק, ולבני שיחנו המשתוממים מה עושה האירוס המצוי הזה ליד פשטידת הקישואית ברוטב גרגירי חרדל שלהן לומר בנונשלנט: "מה, לא נסעתם לראות את הפריחה שלו בצפון? חובה, חובה! וחבל, אומרים שממש עכשיו זה נגמר...".
אבל בינתיים לא נגמר, ואנחנו עדיין כאן, נדחפים בין סופשבוע מאורגן של חברת תקשורת גדולה לבין בוקר כיף של עובדי קופת חולים. הפרח הנדיר של שמורת הטבע כמעט נובל ויש כמה ג'וקים שמתעקשים לבצע בו מעשים דווקא מול עיני המצלמות (המדריך של חברת התקשורת קרא לזה האבקה – פוליטיקלי קורקט גם בעולם החי). בסוף ויתרנו והמשכנו במסלול שסופו בריכת שכשוך טבעית לילדים ומה שנראה כמו עץ תפוזים.
עץ התפוזים התגלה, כשכבר היה מאוחר מדי והכנסנו את הפרי לפה,
על בריכת השכשוך הטבעית, אין לנו תלונות. אחרי הכל, כולנו אנשים מבוגרים וחופש הבחירה בידינו. לעומת זאת, ילדים קטנים ונטולי ידע בסיסי, שהתעקשו להכניס את כל ארבעת גפיהם למים שהגיעו זה עתה ממורדות החרמון, לא נראו ולא נשמעו מרוצים כלל וכלל.
תור הזהב
רגע לפני שמתכנסים בצימר לשנת צהריים, עוצרים בסופר המקומי של ראש פינה לקנות מיני נשנושים. סתם סופר. אותם יוגורטים שיש בתל אביב, אותה מוכרת בת עשרים עם מסטיק ורסטות, שדומות לה יש גם בפיצוציות של רחוב קינג ג'ורג', וכמובן אותו תור חביב ומתארך. הפעם אנחנו מצטרפים להווי של שוכרי צימרים אחרים וטוב לנו יחד.
איכשהו - כשנמצאים בנופש, בצפון הרחוק, מרחק שלוש שעות נסיעה מהפקקים של האיילון, וקרני שמש נעימה של שעת בין-ערביים מרצדות על גבי כותרות העיתונים שמונחים בצד, וכל מה שמעכב אותנו מלהגיע לשולחן הפיקניק בגינת הצימר שלנו (שלנו!), זה תור של 35 אנשים נחמדים כמונו – פתאום הכל נראה אפשרי, והבטחה ישנה מרטיטה את ליבנו – וישב סופסוף איש תחת גפנו ותאנתו של בעל הצימר וישקוט במשך סופשבוע שלם אחד.
