הגיע זמן אמת

יהושע סובול לא נינוח. הכל בוער לו מסביב ובתקופות כאלה מה יכול מחזאי כמוהו לעשות אם לא לכתוב מהזעם ולהזהיר. סובול מגיב למתרחש, סופג ונספג במציאות החיים הרוחשת סביבו ופולט אותה. כשהעלה ב-1987 את מחזהו מעורר המחלוקת "סינדרום ירושלים" בתיאטרון חיפה, אמר ח"כ מיכאל איתן שטבע את המונח "סינדרום סובול", שהוא "מטיף לשנאה עצמית, הרס שיטתי של ערכים לאומיים ודתיים והחלשה מוראלית של כוחות ההתנגדות הישראליים מפני הטרור הערבי". סובול לא מאמין בלהטיף, אולי בלטפטף. "התפקיד של התיאטרון הוא לפקוח עיניים ולגרום לך לחשוב, לא להטיף", הוא אומר בראיון לרגל העלאת המחזה החדש שלו "זמן אמת", שרץ בימים אלה על במת תיאטרון הבימה בת"א.

"סינדרום ירושלים" הנבואי, שדיבר על חורבן שצומח מתוך הפונדמנטליזם הדתי, היה יותר ממה שהקהל יכול היה לעכל בשנות השמונים ועורר התנגדות גדולה.

"זמן אמת", שנכתב לפני קצת יותר משלוש שנים, כשמו כן הוא - מונח בהווה, מול העיניים, בשביל שלא תגידו שלא ידעתם. "צריך לקרוא את הסימנים", אומר סובול, "הם שם וכל מה שאתה צריך לעשות זה להתבונן ולהקשיב".

גיבורי ההצגה, אותה ביימה נולה צ'לטון, הם קצין ביחידה מובחרת שאמור לפקד על פעולה עליה מתנוסס דגל שחור, פקודיו – צלף דרוזי וחייל יהודי, אחותו הצעירה שלא מצליחה להיכנס למעגל העבודה ומנסה להתמודד עם חבר מורעל-צבא, אם פסיכולוגית ואב אטום רגשית שמנסה לארגן עסקה גדולה ולמכור פומפיות חשמליות למזרח הרחוק. דמות נוספת היא הדוד, איש עסקים נהנתן ואורח לרגע, שמגיע לביקור מולדת מצרפת בה הוא חי עשרות שנים. "כל אחת מהדמויות מחזיקה בדעה שונה לגמרי ולכל אחת מהן יש משהו לא פתור", אומר סובול. 

גם הפעם, כמו במחזה "עד ראייה" שהעלתה בשנה שעברה בתיאטרון "הקאמרי", נגעת בנושא הסרבנות. אתה עדיין מתלבט בעניין?

"אני בקונפליקט לגבי הנושא. שאלת הסרבנות היא בעייתית ויש לה מחיר לכאן ולכאן. זו הסיבה שכתבתי על הנושא, הוא מטריד אותי ואני לא משוכנע שהתשובה אבסולוטית. מה עושים למשל אם יודעים על מפגעים שאמורים לצאת מאחד הכפרים מעבר לקו הירוק לפעולת פיגוע בלב הארץ? לסכל את הפיגוע זה אומר להיכנס פנימה, אז נכנסים או לא? זו שאלה מורכבת והיא מטרידה אותי".

"הרבה שנים. את 'פלסטינית' כתבתי מתוך תקווה גדולה אבל אחריו השתנו אצלי הרבה דברים. 'סינדרום ירושלים' נכתב מתוך תחושה שאנחנו לפני עימות קשה מול הפלסטינים והיה לי ברור שהעימות הוא תולדה של הקנאות הדתית היהודית שהשתלטה על החברה הישראלית. כמה שנים קודם לכן כתבתי את 'מלחמות היהודים' שעלה ב'חאן' ובתחקיר למחזה החלה החרדה מפני הקנאות הדתית, הבנתי את הכוחות החורבניים שטמונים בה. משנות ה-70 אני רואה את המחנה הליברלי השפוי מתקפל ונסוג מבויש ומפנה את הזירה ואומר להם 'קחו, אתם הכוח החדש'. אסור היה לוותר, צריך היה להיאבק נגד תנועת ההתנחלות, אבל רימינו את עצמנו ורימו אותנו – מצד אחד לא האמנו בכוח שלנו ומצד שני מנהיגות מפלגת העבודה שיתפה פעולה עם המתנחלים ושיקרה לנו. משם בא הייאוש". 

"לא. הם נלחמים את המלחמות שלהם והם מנסים לעשות את זה הכי טוב שהם יכולים".

"אני מנסה לתפוס את התקופה באמצעות טיפוסים אנושיים שמשקפים את הזמן שבו הם חיים, את התקופה שבה הם חיים. זה אתגר עצום למצוא את הדמויות האלה שכשאני מתבונן בהן אני אומר לעצמי, 'היי, אני מכיר אנשים כאלה'".

"לחברה הישראלית ולכלכלה הישראלית יש בסיס חזק אבל אנחנו על הקו האדום. השנה הבאה מסתמנת כשנה מאוד קשה ואני משער שחייב יהיה לבוא שינוי בתפיסה הכלכלית שמובילה לאוליגרכיה. מבחינה סוציאלית אנחנו הולכים ומתקרבים למדינות העולם השלישי. אנחנו לפני פיצוץ".

"בקהילה האנושית שאליה כל אחד שייך, שם צריך להתחיל לפעול. גם התיאטרון היה פעם קהילה לצורך פעולה, הוא צריך להיות כזה ויכול להיות כזה. אבל הוא הזדקן, עייף, נעשה כבד ומשעמם. הוא חייב להתרענן כי אין ברירה אם הוא רוצה להיות באמת מעניין ומחדש ולמשוך אליו קהלים כמו שהספרות מושכת. מהתחושה הזו אני כותב".

"אני לא יודע. אני כל הזמן עובד, כל הזמן כותב, למעשה אני באמצע כתיבה של ספר חדש שהתחלתי לכתוב אותו ברגע שהנחתי את העכבר. יש משהו שלא נותן לי מנוח. זה בא בתקופות ועכשיו זו תקופה שכזו".