השיר שלנו

עד הלב, עד כאב: ככה מכה הידיעה על מותו של אהוד מנור. במלים שלו, שהיו טובות משלנו ולכן הפכו לשלנו, כשהיינו צריכים אותן בימים קשים ובימים טובים, כשרצינו קול דובר עברית שיספר את סיפור חיינו.

אבל הנה הפרדוקס: האיש הזה, שידע כל כך יפה להניח את ליבו על נייר ולתת אותו במתנה למלחינים ולמבצעים, הרי סיפר לנו את סיפורו-שלו, אישי ומיוחד רק לו לבדו ומאוד אינטימי. רוב אוהביו של אהוד מנור לא גדלו בבנימינה. רוב מעריציו לא איבדו אח צעיר ששמו יהודה. להמוני ילדים שמחאו כפיים וקיפצו עם שיריו לא היתה אחות קטנה ששמה ליבי – ובכל זאת, באופן המסתורי והמקסים שבו מלים טובות נוגעות, אנחנו זוכרים את הימים ההם, כשאנשים אמרו שלום וחבר היה

חבר. וכולנו הרי הולכים יום וליל בנתיב לא מסומן, וכולנו נצבטים בגעגוע גדול למישהו שחייו ניטלו ממנו באיזו מלחמה מטורפת, והנה בגן הילדים שלו שרים כבר שיר חדש, ובאיוולתנו אנחנו מקווים שהוא עדיין יודע ועדיין שומע.

כי מה אנחנו רוצים בסך הכל, בחיינו בעולם המסוכסך הזה? לשבת בשנה הבאה על המרפסת ולהתפנות לציפורים הנודדות, ולהתבונן בילדים במשחק התופסת בין הבית לבין השדות, או לחזור אל הבתים שנגמרו ליד הים, גם אם השדות כבר רחוקים והמרפסת היא פאטיו והים מזוהם. בזכרונות הקולקטיביים שלנו, אלה שמתעצמים בכל פעם ששיר של מנור מתנגן בסביבה, הם יפים וטובים כמו בימים ההם.

אל עורקי, אל נשמתי

מתת האלוה שניתנה לאהוד מנור היתה מורכבת ולחלוטין לא צפויה בחייו של יוצר. מתוך השמחות והכאבים הפרטיים שלו ידע לחולל את הנס הזה, שהוא ביסודה של התרבות העברית החדשה: לברוא במילותיו חוויה קולקטיבית של שיר שמלווה אותנו לאורך שנים, שהופך להיות שירם הפרטי של אוהביו. תחילה הוא מתנגן ברדיו ומזדמזם בציבור, אחר כך מתאהב בו מישהו ונדמה לו כי השיר נכתב ממש עליו ורק בשבילו, והוא מנכס לעצמו את השיר ואולי חולק בו עם אהוב או אהובה, ואז הוא כבר "השיר שלנו", ובדרך נשכח היוצר – האיש שישב ליד שולחן הכתיבה שלו ובחר את המלים בזהירות גדולה, כדי שיספרו וגם לא יסגירו, כדי שילטפו ולא יעיקו, כדי לנגוע.

כל יוצר רוצה לנגוע, וכל יוצר כותב בסופו של דבר מתוך דם-ליבו. משוררים גדולים הם אנשים שלוקחים לעצמם חירות גדולה לערבל את הלשון וליצור מתוכה דימויים חדשים ולברוא עולמות מפעימים במלים. לכותב הפזמונים יש תפקיד שונה בחיינו: במיטבו, הוא מנכיח לנו את המציאות שאיננו יודעים לשיר על אודותיה כמותו. כולנו ידענו שאין לנו ארץ אחרת, אבל הוא כתב לנו את ההמנון שאומר זאת באופן החד ביותר שאפשר: אין לי ארץ אחרת, עד שתחדש ימיה, עד שתפקח את

עיניה. מובן שכל אחד מאיתנו רואה את העיניים הפקוחות באופן שונה על פי נטיות ליבו, אבל "רק מילה בעברית חודרת אל עורקי, אל נשמתי" משותף הרי לכולנו, ויפה בעיני כולנו.

וכולנו יודעים משהו על מורך-הלב של אנשים אוהבים, אבל רק הוא כתב באומץ, "את לי עד שאני פוחד ועל כן רועד כל גופי הלילה", ונתן את המלים הללו לכל מי שפחד פעם, לכל מי שעוד ירעד.

הנתינה העצומה הזאת נעשתה תמיד בחן נדיר: מתוך המלים הוא עולה בוודאות, ומי שהקשיב למנור ברדיו ידע שהוא היה תמיד אי של נעימות שפויה, שביקש לעשות טוב במלים ובמנגינות וגם הצליח, שביקש לראות את המקום הזה קצת פחות מסוכסך עם עצמו ואת יושביו – קצת יותר פתוחים זה לזה. הוא נמנע בקביעות ממחלוקות ציבוריות גדולות ולא רתם את מילותיו היפות למאמץ פוליטי כזה או אחר. הוא פשוט המשיך לכתוב בין אופטימיות לעצב גדול, בין אבל מתמשך לשמחה מתפרצת, והוא עשה זאת באלגנטיות המלבבת של מי ששולט לחלוטין בכלי שלו – הלשון – ואוהב אותה עד כלות. את האהבה תמצאו בכל שיר של מנור: מעולם לא אנס חרוזים, לא עיוות משפטים לטובת המוזיקה, תרגם בנאמנות ובמעוף של עליצות.

אהוד מנור משאיר אחריו שובל ענק ומלכותי של מלים נפלאות שמתנגנות יפה כל כך על הלשון, גם בלי מוזיקה. עכשיו הן שוב שלו. עכשיו אנחנו זוכרים אותו דרך השירים ובגלל השירים ומקשיבים להם שוב. עכשיו אנחנו מבינים עד כמה היו מילותיו פרטיות ואינטימיות לגמרי. עכשיו ובימים הבאים, אנחנו חבים לו תודה גדולה.