פרס ישראל לאורפז ופנקס

הסופר יצחק אוורבוך-אורפז והמשורר ישראל פנקס הם הזוכים בפרס ישראל תשס"ה לספרות ולשירה, כך הודיעה היום (ד') שרת החינוך התרבות והספורט, לימור לבנת.

חבר השופטים כלל השנה את פרופ' אפרים חזן מהמחלקה לספרות באוניברסיטת בר-אילן, מר זיסי סתוי, מבקר ועורך ספרות, ד"ר לילי רתוק מהחוג לספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב ופרופ' יגאל שוורץ מהחוג לספרות באוניברסיטת בן גוריון.

יצחק אוורבוך-אורפז: אמן המילה והשורה

יצחק אוורבוך-אורפז, זוכה פרס ישראל בתחום הספרות, פרסם עד עתה עשרות סיפורים, נובלות ורומנים. ספרו הראשון, "עשב פרא", יצא לאור ב-1959, ובין יצירותיו הבולטות ניתן לציין את "מסע דניאל (1969), "רחוב הטומוז'נה (1979), "הטרילוגיה התל-אביבית", "בית לאדם אחד", "הגבירה והעלם" (1975, 1984) ו"הכלה הנצחית" (1987). ב-1999 הוא זכה בפרס נשיא המדינה על מפעל חיים.

נימוקי השופטים: "יצחק אוורבוך-אורפז הוא סופר ומסאי חדשן ופורץ דרך...אורפז יצר עולם הצומח מתוך המרחב התרבותי הישראלי אך בה במידה הוא מחובר למגמות ספרותיות, פילוסופיות והגותיות בעולם המודרני המערבי. העיצוב של המימד הרליגיוזי ביצירתו הוא אחד ממאפייניו הייחודיים. יצחק אוורבוך-אורפז הוא סופר לירי, אמן המילה והשורה". 

יצחק אוורבוך-אורפז נולד בזינקוב, בריה"מ לשעבר, ב-1921. משפחתו נמלטה מאוקראינה הבולשביקית ועברה לבסרביה לבית סבו. בגלל מחלה, הוא נאלץ לוותר על לימודים פורמליים, ושכר לו מורה פרטי שלימד אותו ספרות עברית, נביאים אחרונים ודף גמרא שבועי. בגיל 17 עלה לארץ במסגרת עליית הנוער, ואחרי כחצי שנה של עבודה ולימודים בכפר הנוער מאיר שפיה הצטרף לגרעין קיבוצי במושבה מגדיאל.

לקראת סוף 1942 הגיעו ידיעות מקוטעות על מותם של הוריו ואחותו בטרנסדניסטריה. הוא התגייס לצבא הבריטי ויצא לאירופה. בשובו ארצה ניסה להתבסס

ספרו הראשון, "עשב פרא", הופיע ב-1959. באותן השנים עבד על נוסח סיפורי שיוכל להביא לידי ביטוי הולם את מלוא העוצמה הרוחנית של החווייה הצליינית הלא-דתית, זו שאין לה מקום קדוש - נוסח שמגיע לידי הבשלתו וגיבושו בנובלות "מות ליסאנדה", "ציד הצביה", "נמלים", וברומן "מסע דניאל".

ב-1979 שהה כסופר אורח באוניברסיטת תל-אביב, ובשנות השמונים והתשעים הנחה בסדנאות לכתיבה יוצרת בתל-אביב ובירושלים. אחרי מלחמת ששת-הימים פעל בוועד לשלום וביטחון ובאירועים אחרים שדוגלים בשלום של פשרה בין ישראל והפלסטינים. כמו כן היה מעורב בפעילויות לשימור החוף מפני אילי הנדל"ן.

ב-1982 הוא החזיר את שם אבותיו אוורבוך, והמתח שבין הזהות הישראלית ליהודית הוסיף להעסיק את כתיבתו המאוחרת. ספריו זכו בפרס ברש ("עור בעד עור"), בפרס טלפיר ("נמלים"), בפרס פיכמן ("בית לאדם אחד"), ובפרס אפרת ("הצליין החילוני"). כמו כן זכה בפרס ביאליק (1986), בפרס ניומן (1997) ובפרס נשיא המדינה (1999) על מפעל חיים.

עוד בין ספריו: "עיר שאין בה מסתור" (1973), "העלם" (1984), "הכלה הנצחית" (1988), "אהבות קטנות, טירופים קטנים" (1992), "לצלוח את המאה" (1993), "לילה בסנטה פאולינה" (1997) ו"לפני הרעש" (1999) - מהדורה מחודשת הכוללת יצירות קודמות ומסה חדשה. 

ישראל פנקס: שירה מלוטשת וחושנית

פנקס פרסם עד כה שבעה ספרי שירה. ב-1999 פורסם הכרך "בים העתיק שלנו", הכולל את כל שיריו שפורסמו עד אז. פנקס לא נמנה עם חבורות ספרותיות, וחבר השופטים מאמין כי הענקת הפרס למשורר תמקד את תשומת הלב במי שאינו מוכר דיו לקהל הרחב, אבל יש לו מעריצים רבים בין אוהבי השירה.

מנימוקי השופטים: "מאז ספר שיריו הראשון 'ארבעה עשר שירים' שראה אור ב-1961 הולך ישראל פנקס בנתיב יצירתי עצמאי. תמיד נשמר מצעקנות ומחנופה לקוראים, שירתו מלוטשת וחושנית, שפתו ממזגת מסורת וחידוש, ויצירתו ירשה נכסים תרבותיים של העבר והוסיפה להם מקוריות ורעננות". 

"אני שמח מאוד", אמר פנקס בתגובה ל-ynet, "הודיעו לי על הזכייה ממש הבוקר. זו התרגשות גדולה כי זהו זיהוי נוסף שלי עם מדינת ישראל אחרי תעודת הזהות – אני שמח עם הפרס".

פנקס, נשוי ואב לשתי בנות, נולד בסופיה, בולגריה, ב-1935. בהיותו בן 6 נפטר אביו והוא עבר להתגורר אצל סבו וסבתו. ב-1944 עלה לארץ עם אמו. בין השנים 1944 ו-1947 התחנך בכפר הנוער בן שמן ומאז הוא תושב תל-אביב. אחיו הבכור נהרג בקרב על אשדוד בראשית מלחמת השחרור.

עם תום לימודיו בבית-הספר התיכון שירת בצה"ל, בין היתר גם ככתב צבאי, ולאחר שחרורו היה במשך שנים אחדות עורך לילה בסוכנות הידיעות "יונייטד פרס". הוא תירגם וערך ספרים ומחזות ושימש כמנהלן של שתי גלריות לאמנות בתל-אביב. כמו כן כתב רשימות על ציירים ישראלים, השתלם בספרות ובאמנות בלונדון ובפריס ופעל כיועץ וכמומחה לאמנות המאה ה-20.

שיריו הראשונים התפרסמו בעיתונות החל מ-1951. ספר שיריו הראשון, "ארבעה עשר שירים", הופיע בהוצאת "עכשיו" בשנת 1961. אחריו יצאו לאור: "ארוחת ערב בפרארה ושירים אחרים" (1965), "אל קו המשווה" (1975), "בתוך הבית" (1978), "הרצאה על הזמן" (1991) ומבחר הפואמות "גנאלוגיה" (1997). שיריו המקובצים הופיעו בספר "בים העתיק שלנו" (1999).

שיריו תורגמו ללשונות רבים והופיעו באנתולוגיות בארץ ובחוץ לארץ.