נזירים-נוכלים ובישופים נואפים

מחברת ה'הפטמרון', מרגריט דה נוואר (1492-1549), היתה אחותו של מלך צרפת פרנסואה הראשון ומילאה, למעשה, את תפקיד המלכה. היא היתה אשה משכילה, שכתבה שירים וחיבורים דתיים בנעוריה, ובזקנתה את הקובץ שלפנינו. על אף היותה 'ממסדית' תמכה באוונגליסטים שמתחו ביקורת קשה על הכנסייה, ובמיוחד על מוסד הנזירות.

כמקובל בזמנה ובמעמדה, נישואיה נקבעו על-פי שיקולי תועלת. בת 17 נישאה לבעלה הראשון והתאלמנה כעבור זמן לא רב. בת 35 נישאה לגבר צעיר ממנה, אנרי דיאלברה, מלך נוואר. אנרי, המופיע בספר בשם אירקן, היה ציניקן ורודף נשים. למרות שסבלה בעצמה מנישואי תועלת, היא כפתה כאלה על בתה, על אף מחאותיה. נכדה, בנה של בתה, יהיה אנרי הרביעי, מלך צרפת. מרגריט היתה איפוא אחותו של מלך אחד וסבתו של מלך שני. אבל אהבתה הגדולה היתה נתונה לאחיה הצעיר, המלך פרנסואה הראשון, שהיה גבר רב-קסם ורודף נשים. בסיפור ה-25 שבקובץ, מספרת לנו מרגריט מעט ממעלליו: "שליט גדול, שבספרו לי את הסיפור אסר עלי לנקוב בשמו. עם זאת יכולה אני לומר לכם שהוא היה היפה ונעים ההליכות שבגברי הממלכה, ונדמה לי שגם לא יהיו עוד כמותו" (עמ' 241). בסיפור מס' 30 היא מציגה נישואים בין אח לאחות, שכמובן אינם יודעים על מוצאם, כאידיאל של הרמוניה.

***

פרנסואה הראשון ניהל קרבות רבים באיטליה, תחילה בהצלחה, אך לבסוף הובס ונשבה. המלחמות, שנמשכו כעשר שנים, גילו לאצולה הצרפתית את הישגי הרנסאנס האיטלקי. הספרות, האמנות, האדרכילות והמוסיקה שבו את ליבם של הצרפתים. פרנסואה הוקסם יותר מכל מהאיש שגילם את גאונות התקופה, ליאונרדו דה וינצ'י. ביוזמתו הוזמן דה וינצ'י לצרפת ובה אף מת. גם מרגריט נשבתה בקסמה של הספרות האיטלקית, ויזמה את תרגום 'דקאמרון' של בוקאצ'יו לצרפתית. ב-1539 פירסם פרנסואה צו שהפך את הצרפתית לשפת הממשל במקום הלטינית. המאה ה-16 כולה התאפיינה במאמץ גדול לתרגם לצרפתית את כתבי הקודש ואת ספרי המופת של העולם הקלאסי.

הקריאה בספרו של בוקאצ'יו עוררה במרגריט רצון לחקותו. ב'דקאמרון' מסופר על עשרה אצילים, שבע נשים ושלושה גברים, שנמלטו מפני מגפת דבר. הם מעבירים את זמנם במשך עשרה ימים כשהם מספרים סיפורים, מאה מעשיות בסך הכל. 200 שנה אחרי בוקאצ'יו, כנראה ב-1542, החלה מרגריט בכתיבת הנובלות, שתרכבנה את ה'דקאמרון' הצרפתי.

ב'הפטמרון' (תרגום מצרפתית והערות: עידו בסוק, עריכה מדעית ומבוא: נדין קופרטי-צור, הוצאת כרמל / המפעל לתרגום ספרות מופת / מרכז ההדרכה לספריות בישראל, משרד החינוך, 485 עמ') מתאספים עשרה אצילים, חמישה גברים וחמש נשים (הפעם יש שיוויון), במנזר בהרי הפירנאים, אחרי ששטפונות עזים מונעים מהם לחזור לבתיהם. כדי להנעים את שהותם הכפויה,

הם מחליטים לספר סיפורים, איש ואשה לפי תורם, עשרה סיפורים ליום במשך עשרה ('דקה' ביוונית) ימים. מרגריט אינה מתכחשת לחובתה לבוקאצ'יו, להיפך, היא מזכירה את שמו מיד בפרולוג, המתאר את התכנסותם של בני החבורה. אך מרגריט לא השלימה את משימתה, ובמקום 100 סיפורים מצויים בידינו 72, המשתרעים על פני שבעה ('הפטה' ביוונית) ימים. מכאן שמו של הספר. הסיפורם פורסמו אחרי מותה של המחברת. כתב היד לא נמצא ואין לדעת אם היו נוספים שאבדו, או שמותה מנע את סיום היצירה.

מרגריט לא הסתפקה בעשרות המעשיות המרתקות, המעציבות או המשעשעות. אחרי כל סיפור מתקיים דיון בין בני החבורה, המעירים את הערותיהם ומגלים תוך כדי כך את אופיים ונטיות ליבם. השיחות שבעקבות הסיפורים, שלא היו במקור האיטלקי, מוסיפות לסגנונו הדיבורי של הקובץ. ברוח ההומניזם, חותרים הקולות השונים תחת הפרשנות החד-משמעית של העובדות והרגשות הנמסרים לנו בסיפורים. לפי דימויה של נדין קופרטי-צור במבוא לספר, הקורא שומע ריבוי קולות, המזכיר לו את המוסיקה הפוליפונית של הרנסאנס.

בקונצרט הזה שמור תפקיד חשוב לאצילה שקולה ושנונה, פרלמנט, המייצגת את מרגריט, ששמה נגזר מהשורש "לדבר, להתדיין". אמה היא וואזיי, האשה המבוגרת שבחבורה והאדוקה ביותר בדתה. הדוברים, וגיבורי רוב הסיפורים הם בני אצולה, אך מופיעים גם סוחרים, עורכי דין ובעלי מלאכה.

***

כמו ב'דקאמרון', במרכזם של הסיפורים עומדים היחסים בין המינים, אהבה ונישואין, תאוות אסורות, אונס, ניאוף וגילוי עריות. ישנם סיפורים רומנטיים על אהבת אמת, כמו אהבתם האומללה של פלוריד ואמדור בנובלה העשירית, סיפורים ציניים על תשוקה חסרת מעצורים, סיפורים על נזירים שטופי זימה ועל נזירות תמימות. המסורת מימי הביניים הציגה נשים כמדיחות ומפתות. אצל מרגריט דה נוואר יש נשים מניפולטיביות ושטניות, אך חשוב לה להציג גם נשים בעלות מידות טובות וכבוד עצמי.

האידיאל הוא זוג היוצר שלמות – גבר ואשה המתייחסים בכבוד איש לרעותו. אירקן טוען, בשם הדון ז'ואנים בכל הזמנים, שנשים משולות למבצרים. ואם המחזר ששם עליהן מצור יידע לכלכל את מעשיו, אין אשה שתוכל לעמוד בפניו. דברי אהבה רגשניים לא נועדו אלא כדי לרכך את הקורבן. ברור שמרגריט אינה מסכימה עם דברי האיש המגלם את בעלה, אך היא מודעת היטב להשקפה הגברית המקובלת. הנישואין בתקופתה היו עיסקה פוליטית וכלכלית. איש לא ציפה באמת שהבעל או האשה ישמרו אמונים זה לזו. המנהג הזה התנגש במוסר הנוצרי הדוגל בקדושת הנישואין. אין זו הסתירה היחידה בעולמם של גיבורי הספר.

בין מעשיות מפולפלות על נזירים נוכלים ועל בישופים נואפים, מבלים האצילים בתפילה. אם ה'דקאמרון' מאדיר את תאוות הגוף, סיפוריה של מרגריט מציגים את הטרגיות שבתשוקה. רק בכוח האמונה הדתית ניתן להילחם בטיבעה ההרסני של האהבה. הנשים, לפי מרגריט, אינן רק פתיות או מפתות, כפי שרואים אותן הגברים, אלא בני אדם שלמים, המתמודדים עם תלאות החיים. בתחום הספרות הצליחה מרגריט דה נוואר להוכיח כי כוחה של אשה אינו נופל מכוחו של גבר.

לפני שלוש שנים יצא בספרית פועלים מבחר מצומצם מה'הפטמרון', שכלל כחמישית מהסיפורים שבמקור. תרגומה של לאה זהבי לעברית של ימינו היה מדויק ורהוט, אך תרגומו של עידו בסוק עשיר יותר ומשתמש בכל רבדיה של העברית. גירסתו מזכירה לנו שמדובר בספר קלאסי מהמאה ה-16, ולא ביצירה מודרנית. המבוא של ד"ר נדין קופרטי-צור, מומחית לתקופה, והערותיו של בסוק עוזרים לקורא העברי להבין את הקונטקסט ההיסטורי והתרבותי של הספר, ולעמוד על דקויותיו. 

• מתוך מוסף הספרות של "ידיעות אחרונות".