ליל סדר במוסקבה
אנה וגנר, שעומדת לחגוג את ליל הסדר במלון במוסקבה, עומדת על הקשר בין הגולה לארץ, בין חגים לגעגועים ועל מקורותיהם של כמה מאכלים מסורתיים
לא משנה מה אתם חושבים על ליל הסדר, מלון במוסקבה – אפילו נעים ונחמד – הוא לא המקום בו אתם רוצים לבלות את ערב החג, אבל זה בדיוק מה שיקרה לי השנה. תנחומים, השתתפות בצער ואיחולי "לשנה הבאה בכרמיאל הבנויה" יתקבלו באהדה.
ודווקא מכאן, בפרספקטיבה המבורכת שהמרחק מעניק, יש פתאום זמן לתהות על הדבר הזה הקרוי בפינו "מסורת החג". בשבתנו כיהודים, עם שעבורו אוכל הוא לא רק צורך, תענוג ואובססיה כי אם גם עניין דתי עמוק, אנחנו מכירים את המסורת היטב: היא מתחילה בגפילטע או במקבילה כלשהי מעדה אחרת, נמשכת במרק העוף עם הכופתאות האפרוריות שהשתלטו על חיינו – ונגמרת כשאנחו מתעלפים מרוב פחמימות ונשבעים שלעולם לא עוד, עד לשנה הבאה.
אבל פעם בשנה מותר גם לתהות על הקשר בינינו לבין הגלויות שמהן יצאו רובנו, כי אין כמו סעודת החג כדי להדגים דווקא את ההמשכיות, בין ארץ-שם לבין הארץ, וזה כמובן ניכר מאד כשמבלים בעונה זו של השנה בארץ-שם ומתגעגעים נורא.
הגעגוע צובע הכל בגוונים של כמיהה, וכך אני עומדת ליד מאפיה שניחוחה – ניחוח מובהק של יום שישי - הוביל את רגלי לעבר חלון הראווה שלה, מתבוננת, ומיד מגירה קצת דמעות. זה קורה מפני שהחלון מלא בלחמים הקלועים הללו, המתוקים קצת, המיוחדים לחג הפסחא הפרבוסלאבי – לחמים שאתם מכירים מן המכולת השכונתית בתור חלת שבת. ככל הנראה היא נולדה כאן, ברוסיה. אולי קצת מערבה, בפולין. ככל הנראה מקורה באמת בלחמים ובלחמניות הקלועות המיוחדות לחג האביב של הנוצרים, ואנחנו רק אימצנו, ובדרכנו המיוחדת גם הרחבנו את האימוץ ל - 51 שבועות בשנה.
ומרק עוף זה עם קניידלך בתוכו – על שום מה? על שום שהיו אבותינו שוכנים גם במרכז אירופה ואוכלים, בין יושבים ובין מסובים, מרק עוף הנהוג שם ובתוכו כופתאות. כל השנה אוכלים כך בגרמניה ובאוסטריה, הכופתאות קרויות Knödel, ומקור המלה מזכיר כמובן את To knead, שפירושו ללוש. רק מה, ששוכני ארצות הקניידל המקוריות עשו אותם מלחם ועוד כל מיני דברים טובים, ואנחנו שפצרנו ושדרגנו, או שלא – תלוי בהשקפה.
מרור, שחובה להזכירו בפסח גם אם לא חוגגים, ורק כדי לצאת ידי חובה בצורה מסודרת? מהו מרור זה בעצם ולמה נהייה חזרת? שוב צריך לגלות לרוסיה-פינת-פולין, ועכשיו להתייצב בסופרמרקט שכונתי ולמצאו עשרות צנצנות שונות של KREN על המדף, ולהבין מנין הגיע החריין האידישאי אל שולחננו, כי מדובר במטבל הכי פופולארי לדגים מבושלים ולבשרים קרים וחמים, מבושלים או עשויים על האש. ואנחנו פשוט אימצנו, והוספנו לזה מעט סלק רוסי שזו עונתו היפה ביותר ויצרנו את השעטנז הפרטי שלנו וקראנו לו "מסורת".
ותתפלאו, ובעצם כבר לא תתפלאו - גם החרוסת בגרסת תפוחי-עץ וצימוקים מגיעה מכאן, וגם לה יש היסטוריה דתית אבל דווקא נוצרית-אורתודוכסית למהדרין.
כך שאם חושבים על זה עוד קצת, שולחן הפסח שלנו הוא פשוט מופע מדהים של פיוז'ן תרבותי. ואולי מופע של געגועים קטנטנים וחבויים, כבר לא מודעים, לארץ-שם – ולטעמה של החירות מארץ-שם.
ועם כל המחשבות האלה אני הולכת להיות תקועה במלון במוסקבה. מצות נגררו מן הארץ בקופסת מתכת אטומה. מרק עוף אפשר היה להזמין. חזרת יש. את בעיית קערת הפסח נוכל לפתור בקלות וביעילות. מיץ ענבים יסחטו לנו – ולגעגועים יהיה פתרון, בשנה הבאה.
חג שמח לכל מי ששמח בו. שווה לשמוח בו.
נו, ובלי מתכון ודאי לא יצאתי ידי חובתי לחג הזה, אז הנה שניים: אחד לחזרת טריקולור ואחד לחרוסת קצת אחרת.
חזרת טריקולור
בעייה, בעיה עצומה. הצטיידו במסכת צלילה, שנורקל ובמעבד מזון. גררו במעבד שורש חזרת קלוף – לשם כך השנורקל – בדיסקית בה אתם מגררים גזר. השאירו את הגרד בתוך קערת המעבד עד לרגע שבו תשתמשו בו, יען כי החומר הזה אולי לא מר, אבל בתצורתו המגוררת הטריה הוא פשוט ארסי לעיניים.
חזרת לבנה - -תזדקקו למעט מיונז משובח – הכל כאן לפי העין ומידת החריפות הרצויה לכל אחד - הרי לא יעלה על הדעת לעשות אותה עם שמנת חמוצה וכך להציבה על שולחן החג, נכון? כפית סוכר, מעט מלח, שן שום מעוכה וכף חומץ. ערבבו. יש.
חזרת אדומה - ותרו על המיונז ולכו על סלק מבושל אחד מגורר דק, וכל החומרים האחרים שהוזכרו לעיל.
חזרת ירוקה - תרצו לטחון במעבד עוד לפני החזרת, צרור עלי פטרוזיליה בלי גבעולים ביחד עם חלמון של ביצה מבושלת. הוסיפו מעט מלח, קמצוצון סוכר, שן שום –ויש.
ועכשיו אפשר ליצור שלוש תלוליות נאות בצלחת לבנה גדולה, או להציב בשלוש קעריות נאות. זהירות –יהיה חריף, ואולי יהיה יפה במידה שתפגום בזכרון המרורים שאכלו אבותינו.
חרוסת
המתכון המקורי מגיע משכונת ילדותי באשדוד, שבשלהי שנות השבעים נצטבעה בססגוניות של סארים הודיים. אם זה מזכיר לכם צ'אטני, אתם לא רחוקים. גם בסדר שלובשים בו סארי מתגעגעים קצת לארץ שם.
15 משמשים מיובשים
חופן צימוקים בהירים
2 תרמילי הל
1 מקל קינמון
4 מסמרי ציפורן
2 גרגרי פלפל אנגלי
1 מנגו גדול, ואם אין – גם תפוח עץ גדול יצלח, חתוך לקוביות קטנות
3 כפות סילאן או דבש
5 כפות סוכר חום
וכך עושים:
בפטיש שניצלים, מכים בתרמילי ההל ובשאר התבלינים שתיים-שלוש מכות. במחבת טפלון, קולים אותם דקותיים כדי "לפתוח טעמים".
בינתיים, בסיר קטון, מבשלים את המשמשים, הצימוקים, הדבש והסוכר עם מעט מים עד שהם מתרככים, עניין של 20 דקות. מעבדים בפולסים בודדים במעבד, מוסיפים תבלינים וקוביות מנגו או תפוחי עץ. איך בונים עם זה פירמידה, רק אחד אלוהינו יודע.
לפנייה לכתב/ת 
