שתף קטע נבחר

יהושע הפרוע

"ויסקי זה בסדר" של יהושע סובול הוא קרנבל פוסט מודרני משעשע, מותח ושנון, שמספק בידור מצוין למיטיבי קרוא

"ויסקי זה בסדר" הוא יותר מספר-בסדר: הוא מצחיק ומלבב, שנון ומרושע לעתים, הזוי כמעט כל הזמן, אבל גם נוגע בגבול המשולש החמקמק בין בדיה, אגדה למבוגרים ומציאות חיינו בישראל: יופי של ספר – אבל הוא בהחלט לא מיועד לכולם.

 

הנה כמה דרישות מוקדמות שיבטיחו התאהבות: אם "עד סוף העולם" של וים ונדרס הוא סרט שאתם מוכנים לצפות בו שוב בחמדה, אם "הטרילוגיה הניו יורקית" של פול אוסטר עושה לכם נעים אחרי שעברתם הלם ראשוני מהסיפור השלדי, אם דאשיל האמט הוא חבר קרוב שלכם –תתאהבו ועוד איך. ואם לא, פשוט לא – או שאולי דווקא "ויסקי זה בסדר" יהווה עבורכם הקדמה למערכות יחסים מספקות עם מקטעים מהיצירה הפוסט מודרניסטית היותר-משעשעת.

 

חנינא רגב הוא מלח הארץ, מבחורינו המצויינים שבשירותי השו-שו לשעבר, אבל כולנו הרי יודעים שאתה יכול לעזוב את השירות אבל השירות לא עוזב אותך, ופעם מחסל – תמיד מחסל, גם אם בקיום הנוכחי שלו רגב הוא בסך הכל תועמלן שכיר של מוצרים, ובמקום לפזר הרג הוא מפזר מלים ודימויים.

 

רגב מחפש את עצמו בתוך שלל דימויים שמוכרים לו מהעבודה, ולנו – מצפייה במוצרי-התרבות הרומנטיים שמהללים את העבודה שלו, שמפרקים אותה לגורמים ובונים ממנה מיתוס חדש של סוכן נאמן למולדת או רוצח שכיר בשירות אידאולוגיה. אנחנו הרי מכירים את הברנשים הללו מסרטי ג'יימס בונד ומספרי ג'ון לה קארה ומסדרות מנוכרות כמו "ניקיטה" ומהבילות כמו "חדר מלחמה". ומשום כך אנחנו גם מכירים את חנינא רגב, גם אם לא פגשנו אותו ואת לבטיו קודם לכן בתרבות הפופולרית העולמית.

 

אצלנו כבר מצאנו שכמותו ב"לדעת אישה" של עמוס עוז, ב"מלאכים באים" של יצחק בן נר ואפילו במותחן מוקדם של יאיר לפיד: הוא הציניקן שכבר ראה הכל והרג לא אחת. הוא האיש שצללי עברו רודפים אותו עד חורמה. הוא שומר תמיד על גבו, נזהר ולא בוטח באיש וגם לא באשה, למרות שהוא אנוס להיות בודד וכמה לאהבה. הוא מוצא את עצמו שבוי בתוך מבוכים של היסטוריה שמובילים לשום מקום, ודווקא כשנדמה לו כי סוף סוף זכה למעט שליטה בחייו, הוא אנוס להבין שאין דבר כזה, לא עכשיו ולא אי פעם. ומעל ומעבר לכל: הוא אגדה.

 

מוכשר כמו שד

 

ההבדל בין דמות בדויה לבין דמות אגדית הוא משמעותי להבנה של הספר וגם, אם יורשה לי, להנאה ממנו. יהושע סובול, איש מוכשר כמו שד, לא יצר כאן דמות להזדהות, גם לא ביקש לבנות פרסונה ספרותית ריאליסטית ומשכנעת. הוא לא מתכתב ישירות עם המציאות הישראלית, או הניו יורקית, או הסקוטית או הצרפתית, שכולן מבליחות בספר הזה כתפאורה מצויירת. הוא מצטט מתוכן כדי ליצור פסטיש רעיוני חביב ביותר שבמרכזו דמות ארכיטיפית, מוכרת-לא-מוכרת לנו מכוח היותנו צרכני תרבות.

 

ההבדל בין אגדה מודרנית למבוגרים לבין אגדות קלאסיות הוא שבאלה האחרונות הדמויות ומעלליהן מהווים הד לפחדים קמאיים וצרכים בסיסיים אוניברסליים לגמרי. באגדה המודרנית, או הפוסט-מודרנית למבוגרים, חומרי הבנין אינם פחדים וחרדות כי אם מוצרים תרבותיים קיימים. יוצר מוכשר יודע לזהות אילו מן המוצרים נגישים לקוראיו ומדוע, ועוד הוא יודע לעשות בהם מלאכת פירוק והרכבה מחדש באופן שבסופו של דבר ישכנע את אחרון הספקנים ב"אמיתות" הסיפור.

 

העניין העיקרי בספר הזה הוא כוחו לשעשע. למרות שחנינא רגב נלחם על הדבר שאנחנו קוראים לו "זהות", הקורא המשועשע יבין היטב שסובול כלל לא מאמין בקיומה של זהות אחת שכזאת. להיפך: הוא נהנה מיער-המראות, מן האפקט הקרנבלי המובהק של מסע-הגילוי של חנינא, והוא מרוחק די הצורך מן הדמות שלו כדי לא להעמיס עליה פסיכולוגיזמים מיותרים לגמרי. הוא פשוט מספר מעשייה ארוכה, מפותלת, מהנה ומותחת ומספק בידור מצוין למיטיבי קרוא.

 

ומי לא יאהב את הספר? מי שמוכרח להתרגש מסיפור, מי שחייב להכיר דמות מתלבטת ונתקפת ייסורים על כל צעד ושעל, מי שלדעתו ספרות רצינית צריכה גם להתמודד בכובד ראש ובאריכות-תיאור עם דילמות נפשיות ומוסריות כבדות. במלים אחרות: מי שבדרך כלל עומדים מאחורי המספרים העלומים של רבי המכר הקודרים של הספרות העברית. מובן שאני מאחלת לספר הזה להיות רב מכר, מעומק ליבי, ולוואי שאתבדה – אבל אני לא מאמינה בסיכויים שלו להתחבב על ציבור גדול מאוד. אין בתחזית הקודרת הזאת כדי לומר דבר על איכויות הספר, רק על מגבלותינו כקוראים.

 

ויסקי זה בסדר, יהושע סובול, הספריה החדשה

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
לאתר ההטבות
מומלצים