שתף קטע נבחר

ביקורת סרט: "הנסיכה מונונוקי" - עשיר ומפעים

מי שמורגל בדיאטה של הוליווד, יתקשה לעכל: הסרט אפוף אלימות, אך אין בו טובים ורעים. והוא לא דומה לשום דבר

"הנסיכה מונונוקי" הוא לא סרט מצוייר לילדים, כמו שהמונה ליזה היא לא ציור לילדים. סרטו העשיר והמפעים של רב-האמן היפני הייאו מיאזאקי ניחן ברוחב נשימה אפי נדיר, וכמיתולוגיה רבת-רבדים הוא יותר קרוב ברוחו לעיבוד של פיטר ברוק לאפוס המיתולוגי ההודי "המהבהרטה", מאשר ל"הרקולס" של דיסני. אבל בעצם, הוא לא דומה לשום דבר שראיתם בעבר.
הסיפור אינו ניתן לתמצות בשני משפטים, והוא שואף להקיף כמה וכמה משאלות היסוד של הקיום. ביפן של המאה ה-14 הנסיך אשיטאקה מציל את כפרו ממפלצת מחרידה, המתגלה כחזיר בר, שכדור ברזל מעשה ידי אדם הפך אותו לשד, לפני שקרס סופית. הקרב מותיר את הנער נגוע במחלה מתפשטת, המזוהה כמטאפורה לשנאה - היא מעצימה את כוחו למימדים על-אנושיים, אך גם מכלה אותו בהדרגה.
אשיטאקה יוצא לחפש מזור, ומגלה עולם שכולו מאבקים לחיים ולמוות בין אדם לאדם, בין אדם לטבע, וגם בין בעלי החיים לבין עצמם. לאלה המורגלים בדיאטה של הוליווד (כולנו בעצם) יהיה קצת קשה לארגן את המחשבה, משום שלמרות שהסרט אפוף אלימות, אין כאן רעים וטובים, וכולם צודקים במידה זו או אחרת במאבקם. האירוניה הטראגית היא, שאשיטאקה עצמו, ששב ומנסה להשכין שלום בין הניצים, מציל ביד ימין והורג ביד שמאל, ודווקא הוא אחראי לכמה מהמראות היותר קשים בסרט, הכוללים אברי גוף כרותים וראשים ניתזים.
בדרכו, מגיע הנסיך לעיר של יצרני ברזל, המונהגת על-ידי הוד מעלתה - לוחמת יפה וכריזמטית שאימצה אל חיקה מצורעים ויצאניות, ועתה היא עסוקה בהשמדה שיטתית של היער ושוכניו, במטרה להפיק עוד ועוד ברזל. למה? כדי לקיים את קהילתה (הנשים עובדות ונלחמות, הגברים משמשים בעיקר כסבלים). אויבתה הגדולה היא זאבה-אלה שואפת נקם, שאימצה לה לבת את הנסיכה מונונוקי - נערה לוחמת, שהוריה זנחו אותה בינקותה. שלא כנהוג בהוליווד, האהבה הנובטת בין הנסיך והנסיכה הצעירים אינה משמשת כפתרון לשום דבר.
עוד אנו מתוודעים לשבטים של חזירי-בר וקופים אימתניים, סמוראים וציידים, שדוני יער מבהילים ומתוקים בעת ובעונה אחת, וליער המחליף צורה, שמגעו מעניק חיים, וגם מכלה אותם. הצטלבות כל הקונפליקטים השונים בנקודה אחת מניבה אפוקליפסה אקולוגית נוראה, והסרט מסתיים בנימה אופטימית קלושה. מה שהיה הוא שיהיה, אולי עם קצת יותר התחשבות.
בעוד סרטי ההנפשה האמריקניים מתהדרים בחידושי המחשב האחרונים, ובהצלחתם להידמות יותר ויותר לסרטים לא מצויירים, "הנסיכה מונונוקי" דווקא מחבק את ייחודו כסרט מצוייר - בעיקר באמצעות השטיחות של התמונה והצבעים העזים - והוא מרגש את העין בציורי נוף מרהיבים, במשחקי אור וצל, ובתשומת-לב אינסופית לפרטים הקטנים.
בארצות-הברית הדביקו לסרט פס-קול באנגלית, עם סטארים כמו קלייר דיינס ומיני דרייבר. לא שהם עשו עבודה רעה, אבל אחרי השוואה אני יכולה להעיד שטוב עשו המפיצים בארץ שבחרו להציג כאן את הגירסא היפנית. כי בעוד סרטי ההנפשה ההוליוודיים מתקשטים בדיאלוגים מתוחכמים, שמתחת לברק מתגלים לרוב כשטחיים לחלוטין, הרי שסרטו של מיאזאקי, שבו הגיבורים אומרים בדיוק מה שהם חושבים, עלול להיראות נאיבי במבט ראשון (תחושה שהתעצמה בגירסא האנגלית), אבל הוא הרבה יותר עמוק ורחב, מבחינה רגשית ואנושית.

("הנסיכה מונונוקי". בימוי ותסריט: הייאו מיאזאקי; הפקה: טושיו סוזוקי; צילום: אצושי אוקוי; מוסיקה: ג'ו היסאישי; משתתפים (קולות): יוג'י מצודה, יוריקו אישידה, יוקו טנקה, קאורי קובאיאשי. 133 דקות, יפן 1997.)


עוד על הסרט ועל הבמאי, ב"כתבות נוספות".





לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
ארכיון
האהבה אינה הפתרון. הנסיכה מונונוקי
ארכיון
לאתר ההטבות
מומלצים