ריקי ריקי

ריקי גל מוציאה אלבום חדש, ובוי, יש לה סחורה למכור לעיתונות. היא השתמשה בסמים רק פעם אחת, אבל הם לא היו שלה. היא תבעה את הגבר שלה בבית משפט, אבל מרוב אהבה. ואם היא יצאה מרשעת ב"כוכב נולד", זה רק משום שהיא לא כזו.

אני מניח כי אם גל היתה שופטת ב"אמריקן איידול", כבר היו הורי אמריקה יוצאים לרחובות בקריאות להדחתה על רקע אי התאמה לתפקיד רול-מודל לילדיהם. אני משוכנע שבישראל זה יעבור בשקט. אבל האם היתה גל מוכרחה לשתף פעולה עם התקשורת בשיווק עלילות הקוקאין-בעיר-הגדולה שלה על מנת לדחוף את אלבומה החדש בחנויות? כמה ציניות נדרשת כדי להפוך הסתבכות בסמים למקדם מכירות?

ייאמר לזכות גלעד עדין, מגיש האולפן המרכזי, כי טרח להצביע על האפשרות שגל יוצאת מהארון בנחיריים מורחבים "לנוכח הדיסק החדש". הכתב הבלתי-גליח רוני קובן ליווה את גל בכל התחנות הצפויות – מצטלמת לעיתון, שוחה בים – ודובב אותה כראוי, אבל גם פיזר קלישאות ("השבוע הצטרפנו לפצצת האנרגיה הדוהרת").

אשה מרשימה, גל. ילדותית ובוגרת, ייצרית ומאופקת, מפוכחת ונאיבית. בוודאי אחת הנשים הסקסיות בישראל, בוודאי אחת הזמרות הטובות בישראל. קל לסלוח לה, אבל גל באמת שלא היתה מוכרחה להתפתל באופן כה מגושם עם וידוי הסמים הזה (אם הסם לא היה שלה, למה הודתה בהחזקה לשימוש עצמי?) רק כדי לייחצ"ן אלבום. היינו מוכנים להגיע לחנויות גם אם סתם היית מספרת כמה קשה לשמוע שוב ושוב את נעמה פנחסוב מבלי להידרדר.

"להיות שרית חדד", ערוץ 2, שבת 20:15

"להיות שרית חדד"? נסו "להיות מצות לחג". כי זה מה שהיה הסרט הזה: יבש, פריך, תפל וזמני כמצה.

מה יש לספר על שרית חדד? ובכן, בתחילת דרכה סבלה שרית חדד מקשיים עצומים: היא גילתה כי היא מוקפת בעיר חדרה, הוריה מעדיפים שתהיה רופאה (או חולה), והיא סובלת מיום-שיער-רע שנמשך כבר חמש שנים. חדד לא ויתרה. היא יצאה מהחדר בלי רשות, הסתפרה, הופיעה במועדונים, התגלתה על-ידי האמרגן אבי גואטה, והגיעה לטופ של הטופ (סליחה, אני מנסה להתחבר לז'רגון של הסרט): ייצוג ארצה באירוויזיון. הסוף.

זה לא סיפור, זו קלישאה. "להיות שרית חדד" הוא, בסך הכל, גירסת הסינדרלה הרשמית, גירסת מועדון-המעריצים, גירסת הדי.וי.די המשוכפל מהתחנה המרכזית שקנית ב-15 שקל והופק בברכתו של האמרגן גואטה. אין כאן שום סיפור אמיתי. אם יש בשרית חדד – בחורה עליזה, עולצת ולבבית להחשיד – משהו עמוק יותר, סוד כלשהו, רקע משפחתי בעייתי, לא תמצאו כאן שום דבר מזה. הבמאית שרית דנציגר לא באמת מצליחה לראיין את חדד ברצינות. גרוע מזה: היא אפילו לא מנסה. היא כאן כדי להפיק את סרט אולם-האירועים של חדד, ובהתאם, לא מותירה אפילו קלישאה אחת לא הפוכה: הסרט מתחיל בשיא הצלחתה של חדד בהופעות בצרפת, ומיד חוזר אחורה לשכונת המצוקה בחדרה. כמה שגרתי. בתווך, חבורת נגניה של חדד – שכל התכנסות שלהם מזכירה במשהו ישיבת עבודה של הג'מעה מ"הסופרנוס" בפיצריה בג'רזי – והבוס גואטה, ששותק ליד חדד בפרצוף קודר של מי שיעשה לך פדיקור בגרון אם לא תהיה נחמד לבתו הרוחנית.

לא תאמינו, אבל לקונפטי הזה יש חלק שני. הוא ישודר בשבוע הבא. אין ספק כי שרית חדד היא בחורה טובה, אמביציוזית ועל הכיפאק, אבל לפחות על-פי הסרט הזה, משעממת יותר מהלווייתו של אפיפיור ממוצע, וגם תופסת זמן-מסך דומה.

• לטלעד: כאשר אתם משדרים, לכל אורך יום ראשון, פרומואים הנפתחים ומסתיימים ב"מחר", בזמן שהכוונה ל"מחרתיים" (יום השידורים שלכם הוא שלישי) – האם מדובר באווירת סיום קורס?