הלב ממש מתרחב למראה פרץ השמחה שאחז בישראל- ציבור, תקשורת וממשל – למשמע הבשורה שבשאר אל אסד אכן מסיג את כל חייליו מלבנון.
לא בכל יום זוכה אדם לחזות במשעבד שכה שמח בהסרתו של שיעבוד, ובכובש שכה עולז עם סיומו של כיבוש. הנה, ילמדו נא המלעיזים, כי למרות כל שנות השיעבוד שאנחנו משעבדים לא היקשה האל את לבנו עד תום. וכאשר היוצאים מעבדות לחרות אינם העבדים שלנו- אנחנו בהחלט שמחים בשמחתם.
במהותה, השמחה הזאת מוקדמת במקרה הטוב ואווילית במקרה הפחות טוב. כי הסיכויים שלבנון ללא אסד תשוב ותהיה לשוויץ קטנה והדוניסטית שווים בערך לסיכוייה של עירק ללא סדאם לשוב ולהיות מלכות בבל. וכשם שעירק לא רק שאינה מתקרבת לדמוקרטיה, אלא היא שבה ושוקעת אל הכאוס הטרום מדינתי שלה, כך גדולה גם הסכנה שהחבילה הלבנונית, התפורה יחדיו בחוטים דקיקים ודליקים, תשוב ותתפרק לגורמיה העדתיים והדתיים.
הצוהלים הישראליים עלולים אפוא לגלות, כי למרבה האסון והטפשות ימיו הגדולים של החיזבאללה עדיין לפניו. על גבנו אנו הוא יבקש לחזק את מעמדו בזירה הלבנונית הפנימית, אם זו תשוב לבעבע, ובהיעדר בעל בית עם הרבה טנקים – תקל עליו מלאכתו בהרבה.
אך אם אין להתקנא יותר מדי ב"חרות" שנחתה לפתע על לבנון, מותר בהחלט לקנא קנאה גדולה וצהובה דווקא בסורים. הנה, במחי החלטה נחרצת אחת (ואין זה משנה כלל אם הייתה כפויה או רצונית), הצליחה סוריה להשתחרר מעולו ומטרחתו של הכיבוש. בקלות, בזריזות, ללא תופעות לוואי מיותרות ומגוחכות, ארז הכובש את מטלטליו ויצא מהשטח הכבוש.
אסד לא צריך לדאוג לעדת בכיינים מפונקת שדורשת בית ליד הים, "כי ככה אנחנו רגילים". ולאספקה שוטפת של עבדים זולים, "כי ככה זה חלוציות". ולווילה עם מטראז' מרובע דשן, "כי ככה היה לנו תמיד". ולאלפי דונמים של אדמת זולת (ערבית או קיבוצניקית, לא משנה), "כי זה מה שלקחתם לנו". ולמועצה מקומית מיותרת תחת כל מועצה מקומית מיותרת, למען ימשיכו כמה עשרות בטלנים של בית מועצה להתפרנס מן הציבור ולהרגיש פרנסים, "כי ככה מתחשק לנו".
סוריה, הו הקנאה היוקדת הזאת, פטורה מעונשם של כל אלה. היא גם משוחררת מהצורך לייצר טראומה ומהחובה למלא בהפגנתיות כוס דמעות (חלקן הלא מבוטל דמעות תנינים וזוחלים אחרים), ומן הדחף המשונה להימלא בחמלה על הכובשים, שחדוות הכיבוש והאדנות ניטלת מהם לפתע. סוריה כבשה, הסתבכה, יצאה.
הלוואי עלינו.
ואם בקנאה הרשומה לעיל יש מידה לא קטנה של התחכמות והתפלפלות לשם חידוד, הרי הקנאה שתירשם להלן היא רצינית ואמיתית בתכלית: סוריה זכתה לכך
שהקהיליה הבינלאומית (דהיינו, אמריקה) תאחז בציציות ראשה ותשליך אותה מתוך השטחים שכבשה אצל שכנתה. לא הפצצות צה"ל, לא הפגנות לבנוניות, לא שיחות בטלות עם מנהיגים ולא הסכמים מפותלים בין פלגים הביאו לסיום הכיבוש. רק לחץ מדיני בלתי מתון בעליל הצליח לחלץ את סוריה מן הבוץ הלבנוני.
וזהו הלקח האמיתי שראוי לישראל שתפיק מהסיפור הזה: שוב הוכח, למרבה הבושה והדאבה, שרק מכבש בינלאומי ברוטאלי מצליח להציל כובשים מעצמם. ורק יד בינלאומית נחרצת שתאחז סוף סוף גם בציציות ראשינו ותנפנף גם אותנו חזרה הביתה, תצליח לשחרר אותנו מהכיבוש ולהעניק לנו סיכוי סביר לחזור לשפיות.
ולא נותר אלא לקוות שקנאת הסורים הזאת תרבה במעט את חוכמתם של תומכי ה"התנתקות" משמאל, ואלה יבינו סוף סוף מה תכליתה האמיתית: לא שלום, לא מו"מ, לא הסדר ואפילו לא רגיעה. אלא רק דחיית אותו רגע מיוחל, שבו גם הכיבוש הישראלי ייצא לכל העולם מן האף, והוא יחוש לכאן בפנים מכורכמות כדי לחלץ אותנו מתוכו.
