כולם אוהבים את רישיקש
"שעת הדמדומים בגאטות. הרוח נושבת מהגנגס, הגבעות תלולות סביב. משהו בתוך כל זה מרתק, מרגיש כמו בית. יש פה משהו". נמרוד הלוי מושך צפונה, עוצר בבירת היוגה העולמית ופוסח על מצוות מצה ומרור

שבע שנים אחרי הטיול הגדול הקודם (בדרום אמריקה), רגע לפני המשכנתא והילדים, נמרוד הלוי עוזב את הכל, נפרד מכולם ויוצא לטיול ארוך ולא מוגבל במזרח. את כל הפרקים הקודמים במסע ראו בסוף הכתבה.

---------------------------------------------------------------------------------------

 

צפונה. ככלל, אני יותר אוהב את הצפון. יש לי משיכה עזה צפונה והודו כל כך לוהטת שגם אין הרבה ברירות אלא להימלט אל חיק ההרים הצוננים. חזרה אל הגבעות המיוערות, הנחלים והמפלים, העליות התלולות והגשרים התלויים. רישיקש שוכנת על הגבעות הנמוכות והראשונות שמרימות את רכס ההימאליה מעל לתת היבשת השטוחה וחוצות אותה בזרם נהר הגנגס הקר והקדוש לכל אורכה, מלקשמן ג'ולא הגבוהה ועד דאון טאון רישיקש הנמוכה.

 

רישיקש קדושה להינדים בגלל המקדשים הרבים השוכנים בה (במיוחד בגלל מקדש "נילקהנט" המפורסם המוקדש לכבוד האל שיבא וממוקם 17 ק"מ צפונית לעיירה), בגלל נהר הגנגס החוצה אותה, בגלל קרבתה להארידוואר, אחת מארבע ערי הקומבה-מלה ובגלל שהיא ממוקמת על ציר עולי הרגל לבאדרינאת, אחת מארבעת אתרי ה"צ'אר דהאם", אתרי הנביעות של הנהרות הגדולים בהודו אליהם נוהרים בכל עונה מאות אלפי מאמינים.

 

יש בה משהו

 

כמו ערים קדושות אחרות, גם רישיקש צמחונית (חוץ מהמסעדה שכן מגישה ביצים וזו שכן מגישה בשר). כמו בערים קדושות אחרות, גם ברישיקש פרות

צילום: נמרוד הלוי

לרוב, אשראמים, סאדהו שדופים, באבות פרועים ופוג'ות צלצלניות שבוקעות מהמקדשים הצפופים פעמיים ביום. כמו בורנאסי, כמו באום קארשוואר, הגהאטות שעל הנהר הן חגיגה גדושה של חיים, מים וצבע.

 

שירה, תיפוף קצבי וקולן של זמרות הודיות בוקע מהטייפים המזייפים המוצבים בחנויות שבצד הדרך, ה"דהאבות" שמגישות אוכל הודי זול וטרי. תכונה ברחוב, צפיפות וצפצופים.

 

רישיקש פופולרית מאוד לא רק בקרב ההודים. תיירים מכל העולם מגלים עניין רב בעיר שנחשבת לבירת היוגה העולמית. אימוני יוגה ומדיטציה וקורסי רייקי נערכים בעשרות האשראמים הפזורים ברישיקש ונדמה שרוב התיירים המגיעים הנה מתנסים בשיעור אחד לפחות, לפעמים בקורס שלם ויש כאלה שנשארים חודשים ויש שנשארים שנים. כך או כך, מהקדושה ההינדית דרך הרחוב הראשי של לקשמן ג'ולא מעבר, בואך לצ'אי שופ של שיבאם הילד ללא הילדות ועד לטרנד היוגי אולטימטיבי והקארמה של הדארמה של הצ'אקרה באנרגיה הקוסמית, כולם אוהבים את רישיקש.

 

כתבתי את זה פעם על המפי אבל ברישיקש כולם מחייכים. כולם פותחים עיניים לרווחה, מסתכלים רחוק, מגלים תגליות. כולם מחפשים את עצמם או את האלוהים שלהם וגם אם לא מוצאים, הם לפחות מוצאים מישהו להיות איתו. שעת הדמדומים והרוח הנעימה הנושבת מהגנגס, הגבעות התלולות סביב, משהו בתוך זה מרתק. מרגיש כמו בית. קשה לנסוע, רוצים לחזור, יש פה משהו.

 

יציאת רישיקש

 

בפסח רישיקש היתה ריקה. כמה מאות ישראלים נהרו לבית חב"ד לחגוג את הסדר באווירה ביתית ולקשמן ג'ולא נראתה כמו שהיא נראית ודאי מחוץ לעונה. עזובה. בתשע בערב כל בעלי החנויות הגיפו את הסורגים. מדי פעם נראה זוג תיירים שוודים חוצה בדממה את הרחוב. במסעדת ה"מון לייט" המפוצצת מדי ערב ישבו שני אנגלים ושיחקו שח והמלצר נרדם מול הטלוויזיה. היתה תחושה של סוף עונה או סוף עולם. ואני? התחשק לי להתגעגע לבדי ורק למשפחה שלי, בלי השירים על יציאת מצרים ובלי עוד המון אנשים ומצה ומרור. אני ממילא רחוק, יש לי "פס" של שנה אחת מכל הגשעפט והקניידלך.

 

בערב, בתוך החצרות הנעולות של הגסטהאוסים והאשראמים, מתכנסים לחבורות קטנות. תמיד יש מישהו שמנגן בגיטרה או דיג' או חליל, לפעמים
יש שלושה או ארבעה שמנגנים יחד ואז יוצא סשן רציני בלי דיבורים. כולם במוזיקה. מי שלא מנגן או שר - שוכב על הגב ומסתכל על הירח ומקשיב. בתוך מעגל כזה מצאתי את עצמי בשעת לילה מאוחרת, במדורה קטנה על החוף החולי של הנהר. נחירות של באבא שישן במערה סמוכה ליוו את המלודיה בחוסר חן, ופצפוץ גיצי האש כמו שעון לא מכוון הזכיר שכל רגע שונה מקודמו כי כבר נדמה שהזמן קפא ורק אנחנו חיים בעולם. הכל מתנקז למעגל הקטן הזה - זה כל העולם ויש בו את כל מה שצריך. אם לאהבה של אדם לאדם היה ריח של קטורת, העולם כולו היה הלילה פוג'ה במקדש הינדי.

 

איש קטן ללא עבר

 

שיבאם, הילד ללא הילדות, עובד בצ'אי שופ עוד לפני שאני קם בבוקר ועד אחרי שאני הולך לישון. בזמן שאני מטייל, הולך וחוזר ואוכל - שיבאם נשאר שם, על הרגליים, בחום הלוהט, מעל לכירת הקרוסין הבוערת, מכין צ'אי חם, שוטף את הכוסות, מוזג עוד מים, עוד חלב, עוד תבלינים, לעוד כוס ועוד כוס. הוא אומר שהוא בן 13, אבל אני לא מאמין לו. הוא נראה כבן 8 ומתנהג כמו איש בן 40. ילד קשוח שיודע לצחוק, ילד שלא בוכה ולא מתרגש, ילד שלא מחפש קרבה ולא אהבה, ילד שלא עצוב להיפרד ולא מפחד מגדולים. לא ילד.

 

בהתחלה כל התיירים מתפעלים ממנו, מחייכים המומים, עומדים ומסתכלים. מנסים לפענח את היצור הקטן והתקיף הזה שמנהל באנגלית מספקת לחלוטין את הצ'אי שופ הכי עובד בלקשמן ומחלק בלי סבלנות הוראות לאחיו הצעיר, והעוד יותר קטן ועצוב.

 

כולם אוהבים אותם, אבל מה זה עוזר להם? אבא שלהם ממשיך להעביד אותם שם בזמן שהוא הולך לשתות. כולם מדברים על זה ששיבאם יהיה איש עשיר וממולח ומוצלח. כולם רוצים להאמין בזה, גם אני. כולם מקווים שלפחות כשיגדל יהיה לו זמן פנוי להנאה נטולת דאגות. אבל גם אז, את הילדות שלקחו לו אף אחד אף פעם לא יוכל להחזיר. אין פיצוי.

 

בשבוע הבא: שיא עולמי חדש. משהו שלא הרבה זוכים לו כאן, משהו שנכנס ישר לחמישיה הפותחת של הרגעים הגדולים בטיול: ספארי. חיות בר שחיות בסביבתן הטבעית. מי האמין שיש עוד מקומות כאלה.

 

____________________________ 

 

הפרקים הקודמים

 

1. תל אביב-דלהי 2. היומיים המטורפים בחיי 3. יש שלטים שמדברים עברית 4. ההרפתקה מתחילה 5. לפני ואחרי הפאס 6. אחרי הצונמי: מתאבלים בלי מילים 7. שהשמש תעבור עלי 8. שלום קנצ'נדזונגה 9. סוף עונת ההרים 10. הארה בבודגאיה 11. הלם ורנסי 12. שלושה חודשים של שכרון חושים 13. מקדש אסור, מקדש מותר 14. קרלה: ארץ טרופית צפופה 15. גואה: זמנים משתנים 16. אום ביץ': פה ילדותי השניה 17. המפי: צד האפל של הפול-מון 18. מהמפי לאום קארישוואר 19. רג'סטן: דרוש עור של פיל 20. פושקאר - תל אביב, וחוזר חלילה 21. מכתב לאמא  22. רג'סטאן רויאל אקספרס 23. הטאג' מאהל: בלי מילות תואר

 

לפנייה לכתב/ת
    קישורים ממומנים
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה כולם אוהבים את רישיקש
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    פרק 24
    רישיקש קדושה להינדים, אבל לא רק
    צילום: נמרוד הלוי
    קדוש וקר. נהר הגנגס חוצה את רישקש לכל אורכה
    צילום: נמרוד הלוי
    ynet ספיישל