| |
על שאלת האוטונומיה של התחביר
עד כמה התחביר הוא "עצמאי"? כלומר - איזה חלק ממנו איננו תלוי בכשירויות לשוניות אחרות, ובפרט בסמנטיקה? המחקר הבלשני המודרני מראה שהתחביר אוטונומי במידה רבה, אך לא מוחלטת: ישנו אוסף מצומצם של תכונות סמנטיות שמשפיעות ישירות על המבנה התחבירי
עידן לנדו, גלילאו
במערכת מודולרית כמו מערכת הדקדוק, שכל חלקיה פועלים במשולב, מתעוררות באופן טבעי שאלות "ממשק"; כלומר, שאלות הנוגעות לתקשורת בין המודולים השונים. כיצד מתקשרים המורפולוגיה והתחביר, או הסמנטיקה והתחביר? שאלה מרכזית שמעסיקה בלשנים מזה מספר עשורים, היא עד כמה "אוטונומי" התחביר.
במילים אחרות, איזה חלק מן הכשירות התחבירית שלנו אינו תלוי ואינו מותנה בכשירויות לשוניות אחרות, לדוגמה – בכשירות הסמנטית. דרך אחרת לשאול זאת היא: לאילו תכונות סמנטיות, אם בכלל, רגיש התחביר? באיזה ידע סמנטי, אם בכלל, הוא משתמש?
| עוד בלשנות |
|
| הגבול המסוכסך שבין תחביר לסמנטיקה / עידן לנדו, גליליאו |
|
הפעם במעבדת השפה האנושית ננסה לעמוד על הקשר ההדוק שבין התפקיד התחבירי לתפקיד הסמנטי - למרות שמדובר בשני מנגנונים נפרדים של השפה |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
ניתן לדמיין תשובות שונות לשאלה זו. תשובה אחת, שהיתה פופולרית מאוד לפני כ-40 שנה, היתה שהתחביר אוטונומי לגמרי. תשובה אחרת, בעלת שורשים היסטוריים קדומים יותר, גורסת שכל התחביר "פרזיטי" על הסמנטיקה, ובעצם אין לו קיום עצמאי (כך, לדוגמה גרסו מדקדקי "פור-רויאל" מן המאה ה-17).
בין שני הקטבים הללו פרושׂ מגוון של עמדות ביניים. תיזת "האוטונומיה של התחביר" היתה עמדה רדיקלית מאוד בזמנה, שעוררה התנגדות רבה, אך בפועל הוכיחה עצמה כעמדה פורייה: במאמץ לאשש או להפריך אותה, התגלו עובדות רבות ונוסחו עקרונות דקדוקיים שונים, שהראו שאכן התחביר, במידה לא מעטה, אינו תלוי בסמנטיקה. יחד עם זאת, במהרה הובן שאי אפשר להחזיק בגירסה הרדיקלית הראשונית, שכן קיים אוסף תכונות סמנטיות, מצומצם אבל אוניברסלי, שמשפיע ישירות על התחביר.
כיצד מגלים את אוסף התכונות הללו? איך מתחילים? אפשר אולי למנות את כל התכונות הסמנטיות שנראות לנו רלוונטיות. נחשוב על תכונות של שמות עצם, פעולות או טענות:
- האם שם העצם מציין בעל חיים מבויית או לא?
- האם שם העצם מציין חומר אורגני או מלאכותי?
- האם הפעולה מוסרית או לא?
- האם הפעולה הכרחית או מיותרת?
- האם הטענה אמיתית או שקרית?
- האם הטענה משכנעת או לא?
התכונות ב-(1)-(6) כולן בעלות חשיבות קוגניטיבית ראשונה במעלה בחיי היומיום. כל בן אנוש חייב, מגיל צעיר מאוד, לדעת להבחין בין בעלי חיים מבוייתים ופראיים, שכן לאבחנה זו יש השלכות מיידיות על התייחסותו אליהם. ודאי שחשוב לנו לדעת אם טענה ששמענו היא אמיתית או שקרית, האם פעולה שנדרשנו לבצע מוסרית או לא וכיוב'.
למרות שאין חולק על חשיבותן של תכונות אלו - מתברר שהן לחלוטין לא רלוונטיות לדקדוק. ככל הידוע לנו, אין שום כלל דקדוקי, בשום שפה שהיא, שמותנה באחת התכונות הללו. לא נמצא באף שפה כלל בנוסח "אם שם העצם שבעמדת הנושא מציין בעל-חיים מבויית, אז נטיית הפועל תהיה X, ואם הוא מציין בעל-חיים פראי, נטיית הפועל תהיה Y". לא נמצא גם כללים כמו "טענות אמיתיות יופיעו אחרי המילה X, טענות שקריות אחרי המילה Y". במילים אחרות - מבחינת הדקדוק האנושי, כל התכונות ב-(1)-(6) הן פשוט בלתי נראות: הן לא מעניינות את הדקדוק, לא משתקפות בו ולא משפיעות עליו.
מציאות שונה
חשוב להבין שהעובדה הפשוטה הזאת בכלל איננה טריוויאלית. קל להעלות על הדעת מציאות שונה, שבה תתקיים זיקה הדוקה יותר בין החשיבות הקוגניטיבית של תכונות סמנטיות לבין האפקט התחבירי שלהן. ככלות הכל, התכונות ב-(1)-(6) משפיעות גם משפיעות על היבטים אחרים של הקוגניציה וההתנהגות שלנו - אמונות, תגובות חברתיות וכד'. מדוע אינן משפיעות על הדקדוק?
התשובה העמוקה לשאלה הזאת תהיה חייבת לקחת בחשבון את כל הגורמים הפיזיים והביולוגיים שהשפיעו על עיצוב הדקדוק שלנו, תחום שמעט מאוד ידוע עליו כיום. במקום להיכנס לספקולציות, ננסה להבחין, באופן אמפירי, אלו תכונות סמנטיות בכל זאת רלווטיות לדקדוק. הפעם נעשה זאת מתוך התבוננות קרובה במה שעולה מתוך השפה עצמה.
במשפטים נעדרי פועל בעברית, ניתן להשתמש באוגד או להשמיט אותו:
7. גיל שוטר.
8. גיל הוא שוטר.
9. גיל שיכור.
10. גיל הוא שיכור.
שימו לב ש-(7)-(8) הם שווי-משמעות: השם "שוטר" הוא חד משמעי, ושני המשפטים פשוט טוענים שקבוצת השוטרים כוללת את גיל. לעומת זאת, (9)-(10) אינם בהכרח נרדפים. למעשה, (9) הוא דו-משמעי, ורק אחת ממשמעויותיו מתקיימת ב-(10). התכונה "שיכור" יכולה לציין מצב חולף, או תכונת אופי קבועה. בעוד שגם (9) וגם (10) מתיישבים עם הקריא "גיל הוא בעל התכונה הקבועה של היות שיכור", הרי שרק (9) מתיישב עם הקריא "גיל נמצא במצב שכרות חולף". במילים אחרות, נוכחות האוגד "הוא" מחייבת את קריא התכונה הקבועה ופוסלת את קריאת המצב החולף.
מסקנה זו מתחזקת כאשר בוחנים שמות תואר שמעצם משמעותם יכולים לציין רק מצב חולף. במקרה כזה, תוספת האוגד פשוט תניב משפט בלתי אפשרי (המצויין בכוכבית):
11. גיל נגיש/נוכח.
12. * גיל הוא נגיש/נוכח.
באופן פשטני, ניתן לנסח את הכלל הבא:
13. במשפט לא פעלי, האוגד מתיישב רק עם נשוא שמציין תכונה קבועה.
שימו לב שהתיאור "מציין תכונה קבועה", כשלעצמו, הוא תכונה סמנטית; כאמור, זו התכונה הסמנטית שמבחינה בין "שוטר" ל"נגיש". (13) הוא כלל דקדוקי שמתייחס מפורשות לתכונה סמנטית, תכונה שחייבת להיות זמינה לתחביר. כמובן, אי אפשר לבסס מסקנה גורפת כל כך כל בסיס דוגמה אחת או שתיים. אבל מסתבר שבמקרה הנוכחי, האבחנה בין תכונה קבועה למצב חולף היא אכן אבחנה חשובה בשפות רבות. בספרדית, למשל, קיימים שני פעלי "היה"; אחד (ser) מופיע עם נשוא שמציין תכונה קבועה, השני (estar) עם נשוא שמציין מצב חולף.
נבחן דוגמאות נוספות. במשפטי זיקה בעברית, הבנויים על המושא הישיר, ניתן לחזור על מושא זה עם כינוי גוף או לא (קו תחתון מציין זהות רפרנציאלית):
14. הזקנה שיוסי מראיין קמה מהכיסא.
15. הזקנה שיוסי מראיין אותה קמה מהכיסא.
דומה שהבחירה בין הצורה הקצרה (14) לצורה הארוכה (15) היא עניין של העדפה תלויית-הקשר; הדקדוק עצמו מאפשר את שתיהן. אך למעשה, מתברר שיש הקשרים שמחייבים את הצורה הארוכה:
16. * הזקנה שמוסיקת רוק מעצבנת קמה מהכיסא.
17. הזקנה שמוסיקת רוק מעצבנת אותה קמה מהכיסא.
מדוע כינוי הגוף ניתן להשמטה ב-(14) אך לא ב-(16)? מהו "ההבדל שעושה הבדל" בין שתי דוגמאות אלה? שוב, כל מיני אפשרויות עולות על הדעת, ואי אפשר להחליט ביניהן בלי לבדוק בפועל מהי ההכללה הנכונה. מי שבודק לעומק, מגלה שהתכונה הרלוואנטית היא מאוד ספציפית: האם הפעולה במשפט הזיקה היא רצונית ומכוונת או לא. כאשר הנושא של משפט הזיקה הוא בן אנוש, כמו "יוסי" ב-(14), הוא מסוגל - אך לא מוכרח - לפעול באופן רצוני. אבל כמובן שנושא כמו "מוסיקת רוק" ב-(16) איננו מסוגל לפעולה רצונית. כינוי הגוף הכרחי רק כאשר הפעולה לא רצונית ומכוונת.
שימו לב שאין חשיבות לעצם היותו של הנושא בן-אנוש, אלא רק לשאלה האם הפעולה היא רצונית או לא. בהנחה שתינוק אינו בוכה באופן רצוני ומכוון, (18) אינו דקדוקי ללא "אותה" אחרי "מעצבן"; לעומת זאת, מכיוון שהפעולה ב-(19) היא במפורש מכוונת, ניתן לוותר על "אותה".
18. * הזקנה שהתינוק הבוכה מעצבן קמה מהכיסא.
19. הזקנה שהדייר החדש בכוונה מעצבן קמה מהכיסא.
הוכחה סופית להכללה שלנו באה מפעלים שיכולים לשנות את משמעותם כליל כאשר הם מציינים פעולה רצונית. הביטו בזוג הבא:
20. הזקנה שהבוס מעסיק קמה מהכיסא.
21. הזקנה שהבוס מעסיק אותה קמה מהכיסא.
הפועל "מעסיק" יכול לציין "מחזיק את X כמועסק/ת", או "ממקד את מחשבותיו של X". שימו לב שהמשמעות הראשונה כרוכה בפעולה רצונית מצד הנושא, והשנייה לא כן. ואמנם, (20) יכול להתפרש רק במשמעות הראשונה, ואילו (21) מאפשר את שתיהן.
נוכל לנסח כלל תיאורי כדלקמן:
20. במשפט זיקה הבנוי על מושא ישיר פנימי, כינוי גוף הכרחי בעמדת המושא אם הפעולה במשפט איננה רצונית ומכוונת.
מובן ש-(20) טעון הסבר, דבר שלא נוכל לעשות כאן. יתירה מזאת, קוראים עירניים ישימו לב לכך ש-(20) תקף רק במידה שהפועל במשפט הזיקה מציין השפעה פסיכולוגית - עוד עובדה שנותיר ללא הסבר. לענייננו, חשובה העובדה ש-(20) מזהה תכונה סמנטית רלוונטית לתחביר, קרי, "האם הפעולה רצונית ומכוונת או לא". גם כאן, בדיקה השוואתית בשפות העולם מגלה שמדובר בתכונה חשובה מאוד לתיאור תופעות תחביריות מגוונות.
גילינו, אם כן, שתי תכונות סמנטיות שהתחביר רגיש אליהן, במובן זה שיש כללים תחביריים המתייחסים אליהן ישירות: האם הנשוא מציין תכונה קבועה או מצב חולף, והאם הפועל מציין פעולה רצונית ומכוונת או לא. האם מוצדק לומר ששתי תכונות אלו הן בעלות חשיבות קוגניטיבית גדולה מזו של התכונות ב-(1)-(6)? ככל הנראה, לא. כל קביעה כזאת תהיה לא מבוססת.
יחד עם זאת, החקירה הבלשנית יוצרת חיץ ברור בין שתי קבוצות התכונות, וקובעת שרק אחת מהן נגישה ורלוונטית לתחביר. כך בנוי הדקדוק המנטלי, וזהו אופיו של הממשק בין התחביר לסמנטיקה. יהיו מי שיצרו על כך שהממשק הזה איננו אינטואיטיבי באופן מיידי; אולם הבלשן צריך לברך על כך שעולם החקירה שלו איננו מובן מאליו, ורק התמודדות מקיפה עם עובדותיו מחלצת ממנו תובנות כלליות על השפה האנושית.
|
