פרס אחלה. שרון סבבה

בתוכנית סיום העונה של "ארץ נהדרת" הופיע המשנה לראש הממשלה שמעון פרס. לא פרס החיקוי: פרס האמיתי. הראיון שערך איתו המנחה, אייל קיציס, התמקד בנושא שלא מרבים לדבר עליו בפומבי: גילו המתקדם של המרואיין.

קל לדמיין את ההתייעצויות שקדמו להופעה. יש לנו בעיה עם הגיל, אמר יועץ א'. יש רק דרך אחת לפוצץ את הבלון הזה: להפוך את הגיל לבדיחה. צריך להתחבר אל הצעירים, אמרה יועצת ב'. כשקלינטון רץ לנשיאות בפעם הראשונה הוא ניגן בסקסופון ב"סאטרדיי נייט לייב". לנו אין סקסופון, אבל יש לנו "ארץ נהדרת". בואו נלך על זה. יאללה, אמר יועץ ג'. אנחנו נלמד אותך להגיד משהו בשפה שהולכת עכשיו. משהו סחבקי, אולי. זה יעשה אותך אחד מהחבר'ה. הדיבורים לא חשובים, העירה יועצת ד'. העיקר האיפור. עם המייק-אפ הנכון אתה תיראה יותר צעיר מעמיר פרץ.

בקריירה הטלוויזיונית הארוכה שלו ידע שמעון פרס הופעות מוצלחות, ומוצלחות פחות. ההופעה העגומה ביותר היתה ערב הבחירות ב-1996, בעימות עם בנימין נתניהו. זיקנה קפצה עליו פתאום מול המצלמות, והבריחה את הבוחרים ממנו והלאה.

מאז הצעיר פרס בתשע שנים. ההופעה שלו ב"ארץ נהדרת" היתה ערנית ובוטחת. ההימור היה נכון: הגיל הפך לבדיחה, ההומור עבד, הסחבקיות ("באמא שלך") הייתה אחלה והאיפור סבבה. רק נשמות רעות זכרו שפרס הוא בכל זאת בן 82, ואין היום בעולם הדמוקרטי (ובעצם, גם בלא דמוקרטי) שום פוליטיקאי בגילו, שמעז להתמודד על תפקיד לאומי.

לפרס יש תשובה אחת ניצחת לטענה הזאת: אני נס רפואי. אני שברתי את חוקי הביולוגיה. אם הוא צודק, ויתכן מאוד שהוא צודק, מן הראוי שיתרום את שנותיו הבאות למדע, לא לפוליטיקה.

יוסף בורג המנוח, מנהיג המפד"ל, אמר פעם, שהוא הולך לראיון כמו שהוא הולך לספר: הוא מצפה לצאת יותר יפה משהוא בחיים. זהו היעד העיקרי של הפוליטיקאים שבוחרים להתראיין בתוכניות בידור. הבחירה של פרס ב"ארץ נהדרת" הייתה האפקטיבית ביותר, אבל לא היחידה. שרון, פרס, נתניהו, יעלון ורבים אחרים ניצלו את תוכניות הבידור של יום העצמאות כדי לשווק את עצמם כדמויות קונסנזוס. זה הלך להם בקלות, למרות שהקונסנזוס הוא מהם והלאה.

הראיון שהעניק שרון ליהורם גאון, במסגרת תשדיר פרסומת ארוך של רשות השידור לחברה מסחרית בשם "אל על", הלך צעד אחד רחוק מדי. גאון שאל את שרון על יחסיו עם בן גוריון. שרון עלץ. מי שמכיר את הסיפור המורכב הזה עלץ פחות. היו לבן גוריון שתי סיבות טובות לטפח את שרון ולגונן עליו מפני יריביו: האחת, הוא ראה בו קצין מוכשר, מקורי ושש אלי קרב; השנייה, לא פחות חשובה: בניגוד לרוב הקצינים בצה"ל בתקופה ההיא, הוא לא היה קיבוצניק או מושבניק, והוא היה חבר מפא"י. כפי שמעיד משה שרת ביומניו, שרון ידע לדווח על קצינים שחשודים בקרבה למפ"ם. למפא"יניקים של אז זה היה נכס.

פגם אחד קטן מצא בן גוריון בשרון: הוא לוקה באי-אמירת אמת וברכילות. על-פי הציטוטים מיומניו, שפורסמו בביוגרפיה מאת מיכאל בר-זוהר, שאל אותו בן גוריון ב-1958 "אם נגמל מאמירת אי-אמת". "יש בו משהו מווינגייט", כתב בן גוריון, "חוץ מאופיו המוסרי של ווינגייט". אלה אינם דברם שמדברים עליהם בתוכנית בידור בטלוויזיה.

כאשר הפוליטיקאים מחפשים את מקלטם בתוכניות הבידור, הם יודעים מה הם עושים. בעל הטור ("ניו יורק טיימס") תום פרידמן חזר באחרונה מסבב הרצאות באמריקה על ספרו החדש. הוא חלק את לקחיו עם קוראיו. הוא למד בין השאר שחלק גדול מהציבור שואב את המידע שלו על מנהיגיו ועל מדיניותם לא מהעיתונים, לא ממהדורות החדשות ברדיו ובטלוויזיה, אלא מתוכניתו היומית של ג'ון סטיוארט ב"קומדי סנטרל", ערוץ הצחוק בכבלים. התוכנית של סטיוארט היא המקבילה האמריקנית ל"ארץ נהדרת": קצת סאטירה, קצת בידור, המון צחוקים. וזה מה שיש.