תולעת מוסרית

כ-12 אחוזים מציבור העובדים בישראל - בעיקר עולים חדשים, צעירים, בני-נוער ואחוז לא מבוטל של נשים - מועסקים באמצעות חברות כח אדם, זאת בהשוואה ל-3 אחוז בלבד במדינות המערב. מדובר במאות אלפי עובדים, המרווחים שכר זעום ונטולים זכויות סוציאליות - חלקם המכריע אינם זוכים לדמי הבראה, ימי חופשה, פיצויי פיטורים או חלילה פנסיה. חלקם משתכרים פחות משכר המינימום. הם אינם חשים ביטחון מספיק כדי לרכוש מוצרים כמו דירה, רכב או אפילו טלוויזיה צבעונית, ובכך "תוקעים" עוד יותר את המיתון הכבד במשק הישראלי.  

אל חברות כח האדם מצטרפות בשמחה ובששון חברות האבטחה, השמירה והניקיון, אף הן מעסיקות בתת תנאים ציבור רחב של עובדים. אחת לתשעה חודשים בממוצע, מפוטרים העובדים ממקום עבודתם. בחלק גדול מן המקרים הם ממשיכים באותו התפקיד בדיוק, ורק הכותרת של המעסיק, כלומר שם החברה, משתנה. 

עובדי חברות כח האדם הם עובדים שקופים, שתחת כותרות כלכליות אורווליניות של "גמישות תעסוקתית" - מוצאים עצמם חסרי אונים אל מול מעסיקים הנוהגים בהם באכזריות. רבים מהם מגלים מדי חודש כי בתלוש השכר חלו שינויים. תחת סעיפים כמו "נזק", "קנסות" ו"ה.ב.ה" (התנהגות בלתי הולמת), נגזלים מהם מאות שקלים ללא כל הצדקה. 

למעסיקים, אנשי החברות הגדולות, שיצאו בקול זעקה נוראה לשמע התולעת שחדרה למחשביהם, אין לכאורה אחריות כלפי אותם עובדים. הם מבחינתם רוכשים "שירותי ניקיון" או "שירותי אבטחה" או אפילו "שירותי משרד", כאילו מדובר היה בציוד משרדי או בחפצים, ולא באזרחים שאמורים, לפחות לפי הכללים המנוסחים במגילת העצמאות, להיות שווי זכויות. והחפצים שקועים בתוך יאושם, חוששים לפצות פה ולהתלונן, פן יפוטרו ויוחלפו בחפצים-אנשים אחרים. 

מדהים לגלות עד כמה חזק הוא הלובי של חברות כח האדם, המצליחות שנה אחר שנה לדחות את החוקים המנסים להסדיר, ולו גם באופן הבסיסי ביותר, את זכויותיהם הבסיסיות של העובדים. פקידי האוצר הם המעטפת הדואגת לשמר את המצב הקיים. מדהים לגלות שמדינת ישראל - על כל שטחה ואוכלוסייתה, ממטולה עד אילת - מקצה רק 21 מפקחי עבודה, האמונים על אכיפת החוקים. אלה, גם אם ירצו מאוד, אינם מצליחים ליצור הרתעה אפקטיבית כלפי המעסיקים, מנהלי חברות סחר האדם, שמצידם לא מהססים, פעם אחר פעם, לעשוק בצורה נבזית את עובדיהם. 

המדינה, באמצעות הממשלה, קורצת למעסיקים: "אל דאגה, אף אחד לא יציק לכם, אתם יכולים להמשיך לנצל, לגזול ולחמוס". על כך יעיד בבירור מספר כתבי האישום המגוחך והנמוך שהוגשו נגד מעסיקים מנצלים בחמש השנים האחרונות (שלא לדבר על מספר ההרשעות). את פרשת הריגול התעשייתי ממהרים לחקור שוטרים רבים; לחקירה הוקדשו ועוד יוקדשו זמן רב ומשאבים עצומים. את פרשת ניצול העובדים, המתחוללת מזה שנים, איש אינו טורח לבדוק.

נראה שיקח עוד זמן מה עד שתיחשף פרשת השחיתות האמיתית, עד שיתגלה כי לא רק תולעת אלקטרונית חדרה אל המחשבים של בכירי המשק, אלא שתולעת רוחנית חדרה עמוק אל תוך המוסר היהודי, שציווה לרדוף את הצדק ולא לעשוק את הגר, היתום והאלמנה.  

יורם בר-קובץ, דובר תנועת "הנוער העובד והלומד"

ראו גם: