שתף קטע נבחר

הכל גידורים

רגע לפני יום ירושלים, העיר שחוברה לה יחדיו, יצא גילי סופר לטייל במה שאמור היה להיות עוד חיבור פיוטי שכזה: "שביל השכנים" בין צור הדסה לכפר הערבי פוקין שמתחתיה. 'המצב' וביטוייו בשטח, גדר חשמלית, גדר ההפרדה וכבישים ביטחוניים - אלה ששם ואלה שעוד ייבנו - לא אפשרו לו לטייל והחזירו אותו הביתה עם מחשבות נוגות על העיר, שאולי חוברה לה לשווא

אין כמעט מטייל ישראלי שאינו מכיר את הסטף, האתר לשיחזור חקלאות ההר המסורתית. מספרים כי המקום ששימש כהשראה להקמת האתר היה ואדי פוקין, בו עדיין מתקיימת אותה חקלאות טרסות ומי המעיינות עדיין זורמים בתעלות השקייה אל חלקות קטנות. לא ברור לאורך כמה זמן. לחצי הפיתוח והכיסוח, ביתר עלית הנבנית ללא רחם על הרכס, כביש שמתוכנן לעבור לרוחב הואדי וגדר ההפרדה המאיימת לעבור לאורכו - לא מנבאים לו עתיד טוב במיוחד. לא מנבאים לו עתיד בכלל, אם נודה על האמת.

 

ואדי פוקין הוא לא רק גיא אלא גם שמו של כפר. מאות אחדות של תושבים שחזרו לפה בתחילת שנות ה-70 לאחר 20 שנה במחנה הפליטים דהיישה. אנשי הספר, כך אומרים לי, מכירים אותו מ"הזמן הצהוב" של גרוסמן. יש להקדים ולומר שזה בשטחים. איש לא ממליץ לטייל שם, בוודאי שלא אנחנו. אפילו האנשים שעומדים מאחורי היוזמה התמימה של 'שביל השכנים', אומרים שבינתיים, "בגלל המצב", השביל שיוצא מצור הדסה הסמוכה מוביל רק לתצפית לעבר הוואדי, לא לוואדי עצמו.

 

ביום ירושלים אשתקד הגעתי ל'שטחים' בטעות. מבלי להתכוון מצאתי את עצמי שותה קפה פלשתינאי מר בסילוואן, הפעם, הטיול לפריפריה של הפלונטר המרתק הזה, לקצות האצבעות של המטרופולין התופח שמאיים על כל חלקה טובה בסביבתו, היה מתוכנן. בפרויקט התיירות האקולוגית בוואדי פוקין, ובפהמי, נתקלתי לפני חודשים אחדים תוך כדי חיפוש מידע על תיירות אקולוגית באינטרנט. להפתעתי, אתר "מנהל קהילתי גנים" ידע לספר גם על תיירות סביבתית בצור הדסה, ועל פרוייקט 'מים ושכנות טובה' בשני הישובים. הפרויקט, שממומן על ידי האיחוד האירופי וארה"ב, נועד לעודד שיתוף פעולה בין ישובים שחולקים מקורות מים.

 

טלפון אחד, והנה אני שם. פהמי, מורה הדרך שמארח אותי, יודע לספר שלא מעט מטיילים יהודים יש שם. "הם אומרים שהם באים מירושלים, אבל הם מההתנחלות", הוא אומר. ואדי פוקין הוא יעד פופולרי למדי למתנחלים המטיילים ביהודה. רבים מהם, מותר להניח, מפנטזים שתושבי הכפר לא יהיו פה, אבל גם הם (אם אפשר להמשיך ולהניח), לא רוצים בהרס המקום, בסלילת הכביש ההרסנית, בייבוש מעיינותיו.

 

חמישה מעיינות נובעים לאורך הואדי. העליון, במרכז הכפר, ליד המסגד והמרכז הקהילתי. המעיינות המספקים מים לשטחי חקלאות שלחין נרחבים באמצועת מערכת השקיה ענפה של אמות מים ובריכות אגירה. על דופן אחת הבריכות עומד סרטן גדול ומתבונן בסביבתו. פועלים תאילנדים נהגו לבוא לפה על מנת לצוד אותם למאכל, מפטיר פהמי. מימיהם של ארבעה מההמעיינות אינם ראויים לשתייה, את המעיין האחד שמימיו טובים ניתן לזהות באמצעות קשת אבנים שנבנתה מעליו.

 

האיום על המעיינות נובע מהבנייה המאסיבית על הרכסים. המים שמחלחלים בגבעות הטרשים המבותרים, לא עושים זאת דרך הכבישים והבתים של ביתר עילית. למרות שמקובל להאשים את ביתר עילית, שווה לציין שגם צור הדסה, השוכנת בעברו השני של הואדי, כובשת לה הר אחר הר בשנים האחרונות. אם למישהו יש איזה שהן אסוציאציות היסטוריות מהמקום כאיזה מקום ישוב קטן, שיתנער מהן.

 

היתרים או איסורים

 

החלקות ירוקות כולן. ברבות מהן גדלים קישואים, באחרות, שומים ובצלים, עגבניות, וחומוס (רק לא חסה, באשר למצב החסה בשטחים). מקומן של הגפן התאנה והרימון לא נפקד, גם לא של השקד והצבר. כשאני חושב על זה, זיתים עתיקים לא ראיתי. פהמי, מצביע על זקן שעובד בשדה. "אבא שלי", הוא אומר. מעליו, הוא מצביע על ערוץ קטן שיורד אל הואדי, על הקו הזה אמור לעבור הכביש מביתר עילית לצור הדסה. לאורך הגדה עובר הקו הירוק והדיבור הוא שכאן תעבור גדר ההפרדה. האסון האקולוגי בהא הידיעה שקורע את הארץ בימים אלה.

 

בינתיים אין גדר, ועולה בדעתי לעשות את 'שביל השכנים' עד לצור הדסה. אבל המציאות היא המציאות. יש לו רשיון פלסטיני, מה שאומר שאסור לו לנהוג באוטו הישראלי שלי, אז הוא לא יכול להקפיץ לי אותו לשם. אסור לו גם להסיע אותי ברכבו שלו ללא היתר מיוחד. ארץ ההיתרים והאיסורים. דווקא בשביל לסלול פה כבישים לא ממש צריך היתרים. רק חתימה של אלוף הפיקוד. אני חושב על תושבי גוש עציון הסמוך שיש בו בית ספר שדה מפואר, ומפעל ליצור האמגזיות של כולנו, ועל אנשי בת עין. ירוקים ככל שיהיו פה התושבים, 'התנגדויות' זה משהו שיש בצד השני של הקו הירוק, לא פה.

 

צהריים. הזקנים חולצים את מגפי הפלאחים, מניחים את הטוריה בצד, ופונים לכיוון מכה. הילדים חולצים גם הם נעליים, ופושטים את שאר בגדיהם, והופ הם באחת הבריכות. אני אחריהם. בכל אדם מסתתר ילד. המים אפילו לא קרים מדי. הטבילה מנערת אותי באחת. אם אתה רוצה עוד לראות משהו מקצהו השני של השביל, בישראל הבטוחה, אתה צריך לצאת ומהר (ועוד צריך גם להספיק קפה על המרפסת של פהמי). אלמלא זה בטח הייתי נשאר להשתכשך כל היום.

 

החיים או המתים

 

צור הדסה. החלומות נראים יפה על המפות, אבל במציאות מוקפת צור הדסה בגדר חשמלית. לוקח לי לא מעט זמן להבין שהשביל שיוצא מצור הדסה, לא באמת יוצא ממנה אלא מתחיל מחוצה לה, מעבר לגדר. ניתנה האמת להיאמר, ברגע שהתחלתי להתעניין ביוזמה אמרו לי 'חכה, השביל עוד לא מוכן', אבל זה הרי לא יפריע לבולדוזרים להגיע.

 

אני מודה שהגדר הזו סביב צור הדסה עולה לי על העצבים. איכשהו ברור לי שזה בגללה שלא יסתדר לי טיול של ממש הפעם. למרות זאת אני מתחיל ללכת לכיוון חרבת גרס. אתר האינטרנט שהביא אותי הנה מסביר שחרבות הישוב הקדום יש שרידי מבנים, תריסר בורות מים, וחמש מערות קבורה. הקוצים מתחילים להגזים. כמו

בכל מקום גם פה שבילי עזים, אבל שביל מטיילים, אין. אני לא יכול להמנע מהמחשבה שעם כל הכבוד 'לשביל השכנים', זה אעפס, לא קורה. 

 

פתאום, דווקא כאן, מרגיש לי דבילי להיות היחיד שמסתובב פה, במקום שאף אחד לא מטייל בו. בכל זאת, אני חושב לעצמי, הגעת עד כאן, תעלה לחורבה. המסלול המסומן בדף מהאינטרנט שהדפסתי לי מספר על בית בד, ועל גת ועל רצפת דיש ועל משרפת סיד, ולי פתאום אין חשק לכל אלה. מגיע למערות הקבורה וחושב על זה שבוואדי הסמוך ממנו אני בא, המערות משמשות את החיים, לא את המתים.

  

מילא העתיקות. הפרחים, תבליני הבר, הכל פתאום סר טעם. החרקים והזוחלים והציפורים, אפילו הפרפרים הרבים שמפרפרים באוויר הפסגות הנקי לא מצליחים לשמח אותי. משמח אותי שער קטן שאני רואה מרחוק בגדר. נו באמת, אני חושב לעצמי כשאני מגיע אליו, לא באמת חשבת שזה יהיה מעבר. 

 

אמא או זונה

 

דווקא עכשיו מחליט איזה ענף של אשחר מזדמן לבאס אותי סופית. בוא'נה יא קוץ, דם יהודי איננו הפקר. מאיר אריאל עולה בדעתי, "יש חשמל בעורקים, יש דם בגדר. יש מחסומים שגם הזמן לא עובר". אני הולך לאורך הגדר בחזרה לטרנטה. הסוס הזקן סוחב יפה את העלייה התלולה לעבר קצהו של רכס הסנסן שנכלל בתוך גדר היישוב. והנה, מצאתי לי נקודת תצפית על הוואדי. וגם על הכיסוח שמעליו.

 

כמעט בכל מקום בו נוגעת ירושלים בטבע, יש תכנון להרס. עד כדי כך לא חסר בה הרס שאולי צריך לקרוא לה "העיר שחוברה לה לשווא". הדוגמה הבולטת ביותר היא נחל המעיינות, אחד המסלולים הכי פופולריים עד לאיתיפאדה הראשונה, אם לא המטויל שבהם. כיום, אומרים, אף אחד לא הולך שם כי מסוכן. זה זמני, אבל לבנות שם את מכשול ההפרדה, זה קבוע, הרס לדראון עולם. המלחמות יגמרו, או שאנחנו לא נהיה פה, או שהם לא יהיו פה, או שגם וגם. ומה נותיר אחרינו? הרס הרס והרס.

 

מטרידה השאלה מדוע אנחנו מתנהגים לארץ המריבה כמו הזונה ממשפט שלמה, ולא כמו אמו של תינוק המריבה.

 

והנה גם מסלול בטוח יחסית, לפני הבולדוזרים: יורדים בדרך העפר היוצאת משכונת גילה לכיוון עין יעל, ושם מערבה בכביש עוקף וולג'ה, לכיוון עין חניה, מעיין עם בריכת שחייה אולימפית כמעט. מצדו השני של נחל רפאים בו זורמת עתה הרכבת, רכס לבן ועמק לבן. דמיינו: אוטוסטראדה שעולה לתוך היער שיוחלף בשכונות, מחלף, ואת כביש 39, אוטוסטרדה חדשה. בצד הזה של נחל רפאים תעבור חומת ההפרדה.

 

מעין חניה ממשיכים לאורך מסילת הרכבת. הנחל שעולה משמאל בין וולג'ה לבתיר, הוא נחל המעיינות יהי זכרו ברוך. אלמלא כביש 39, לא היו חייבים להעביר את מכשול ההפרדה דווקא עליו. מגשר קובי ממשיכים בשביל לעבר עין קובי. אכן כן, שביל ישראל, פארק בגין, כל זה. וגם שם גדר. שתי דקות ואתם בצור הדסה. אנחנו ממליצים לא להמשיך לואדי פוקין. פעם, אולי עוד יהיה שם 'שביל השכנים', בינתיים כל שנותר הוא להמשיך בדרך הפטרולים.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
ואדי פוקין. מצב החסה
צילום: גילי סופר
מומלצים