לאן נעלמו כוכבי הכדורסל של פעם - דייויד הנדרסון

טומי אמאקר מאוניברסיטת מישיגן, מייק בריי מנוטר-דיים, קווין סניידר ממיזורי...כל כך הרבה מבני טיפוחיו של המאמן האגדי של דיוק, מייק ששבסקי, נפוצו ברחבי ליגת המכללות האמריקנית כמאמני קבוצות בכירות במדינה. אם כך, ירשה לנו 'קואץ' קיי' לנכס לעצמנו את דייויד הנדרסון - יוצא דיוק וצוותה המקצועי, וגם כוכב הפועל תל אביב, מכבי ראשון לציון, הפועל חולון ומכבי רמת גן בשנות התשעים -  שבחמש השנים האחרונות עומד בראש קבוצת הכדורסל של אוניברסיטת דלאוור.

כשחקן, היה הנדרסון סקורר מדהים, אולם כמאמן דלאוור הוא ניצב בפני אתגר שונה בתכלית, עיצוב המשחק הקבוצתי המאוזן. "זו חווייה שונה", אומר הנדרסון בן ה-41 בשיחה עם ynet. "אני עובד עם שחקנים צעירים שמקבלים מלגה ומנסה לקדמם כדי שיהפכו לשחקנים מצליחים גם בעתיד וזאת מבלי לפגוע במסגרת הקבוצתית. הארדינג נאנה הקמרוני למשל יכול להגיע ל-NBA. אם לא, אמליץ לו להגיע לישראל. בכלל, מכיוון שהכדורסל הפך לבינלאומי והרבה כשרונות ממעבר לים מוצאים עצמם בתיכונים ובמכללות בארה"ב, אני חושב שהניסיון שלי מישראל עוזר לי בהתייחסות אליהם".

הנדרסון כמאמן. להפוך את השחקנים לקבוצה (באדיבות אונ' דלאוור)

מי שתמך בהנדרסון לכל אורך הדרך, גם כשזו הובילה אותו למזרח התיכון, היה ששבסקי, בו רואה הנדרסון מדריך לחיים. "הוא ליווה אותי מאז ימיי כשחקן וגם כאשר הייתי עוזר מאמן", מודה הנדרסון. "למדתי הרבה ממנו ואני מיישם את זה גם כמאמן, למרות שאני מביא גם הרבה מהסגנון האישי שלי. גם כשהייתי חוזר מישראל לחופשות בארצות הברית הייתי נפגש איתו. לששבסקי יש רקע צבאי ממכללת ווסט פוינט והוא התעניין מאוד במצב במזרח התיכון. דיברנו על מלחמת המפרץ ועל הדרך בה רואים את ישראל דרך הטלוויזיה האמריקנית. סיפרתי לו שזה לא משקף את המצב. העוינות בסך הכל לא מורגשת ובסך הכל יש שם איכות חיים טובה, כולם מדברים אנגלית, המסעדות טובות והאנשים נחמדים".

היום, הנדרסון יכול לזכור את ישראל כמקום נעים, אולם לפני הגעתו להפועל תל אביב ב-1990 זה לא היה המצב. הימים היו ימים מתוחים, ערב מלחמת המפרץ הראשונה והנדרסון, צעיר בן 26, חשש מהצפוי. "בהתחלה כמעט ולא הגעתי. אמנם סיכמתי עם הפועל על הצטרפותי והייתי מחויב להם, אבל אז התחילה להתחמם הגיזרה בעיראק ולא רציתי לבוא. ההנהלה הפצירה בי להגיע לפחות התרשמות וטענה שאין לי ממה לפחד. בהתחלה סירבתי, אבל בסוף אמרתי שאני מוכן לבוא לבקר. אבל הזהרתי אותם: 'אם ארגיש לא בטוח, אעזוב מיד'. כבר במהלך הנחיתה של המטוס בישראל הסתכלתי מהחלון וראיתי את חופי הים, את מזג האוויר הנוח. אחרי הנחיתה, ראיתי את האבטחה בשדה התעופה וגם מחוצה לו הכל נראה רגוע. כבר אחרי יום ידעתי - אני מרגיש בטוח".

למרות תחושת הבטחון, פלישת כוחות הברית לעיראק בינואר 1990 שינתה הכל. הנדרסון, כמו רוב הזרים, ברח מגבולות המדינה. "יומיים לפני שיצאנו למשחק בברלין הודיעו בחדשות שארצות הברית הציגה אולטימטום בפני סדאם חוסיין", נזכר הנדרסון, "הודעתי שאם תתחיל המלחמה, אני לא חוזר לישראל. לקחתי איתי את כל חפצי האישיים איתי לשדה התעופה וטסתי לגרמניה עם הקבוצה, שם התבשרתי שהמלחמה התחילה. אמרתי שאני לא חוזר לארץ, ואברהם פלדה אמר לי: 'דייויד, אתה חייב לחזור איתנו'. לא הסכמתי ועמדתי על שלי. הצעתי, שמכיוון שגם כך הליגה בישראל הושבתה, אני אשאר בפאריז אצל חבר ואגיע לכל המשחקים של הפועל ת"א באירופה".

- נשארת לבדך עם השחקנים הישראלים.

"כן, ועמדתי בדיבור שלי. דאג לי, קית' בנט וג'יימס טרי ברחו חזרה לארצות הברית, אך אני המשכתי לעמוד לרשות הקבוצה. אני זוכר שבמשחק האחרון שלנו, בקאזרטה, הצלחנו למתוח את האיטלקים למרות שהייתי הזר היחיד. בסוף הפסדנו, אבל הקהל המקומי מחא לנו כפיים מתוך הערכה על כך שהגענו למשחק, למרות המצב הבעייתי. אחרי שהמלחמה נגמרה, חזרתי לישראל וסיימתי את העונה שנגמרה מוקדם מדי מבחינתנו, מבלי שתהייה לנו הזדמנות לשחק בגמר מול מכבי ת"א של אד הורטון ודונלד רויאל".

- הייתם יכולים לעשות משהו מולם?

"הרגשתי שיכולנו לגבור עליהם, אבל הפסדנו בחצי גמר הפלייאוף לראשון לציון של ג'ינו בנקס ואנדרה ספנסר. כמעט וניצחנו, אבל דאג לי עשה עבירה מיותרת על מיקי ברקוביץ' בסיום המשחק המכריע, איפשר לו להשלים מהלך של ארבע נקודות וזה גמר את המשחק".

- אחר כך עברת לראשון לציון, והמשכת גם בחולון ור"ג. איפה הכי נהנית?

"בהפועל תל אביב, כי זאת היתה הקבוצה הראשונה שלי בישראל ואת החווייה הראשונה אף פעם לא ניתן לשחזר. בכל אופן, נהניתי בכל הקבוצות ששיחקתי בהן. אין לי טענות. פגשתי הרבה אנשים טובים, הרבה שחקנים צעירים ומוכשרים. אני זוכר שפגשתי בחולון את שי ג'ורנו ועופר נעים שהיו אז חיילים ולאחרונה פגשו אותי בארצות הברית. היה לי קצת חבל שלא נקלטתי בראשון לציון. עברתי לשם בעונה השנייה שלי בישראל והשחקנים האחרים לא כל כך קיבלו את זה בהבנה. באתי לעשות את העבודה, ולמרות שאני בחור צנוע, חלק מחברי לקבוצה חששו לדקות משחק והכימיה נפגמה. היו"ר יצחק פרי אמר לי שהוא נאלץ לשחרר אותי כבר אחרי שבעה משחקים, אבל הבטיח לשלם לי עבור כל העונה. הוא גם עמד בזה ואני מעריך אותו על כך".

שחקנים רבים פגש הנדרסון בארבע וחצי העונות שלו בישראל וזוכר כמה מהם לטובה עד היום. הנדרסון: "קוין מגי, מוטי דניאל ודורון ג'מצ'י היו מצוינים, שיחקתי עם ריצ'י רלפורד בחולון. הוא היה אדיר. גם ברקוביץ' ששיחק איתי בראשל"צ היה נהדר, אפילו בסיום הקריירה. תומר שטיינהאואר הראה ניצוצות של שחקן טוב".

בסך הכל, איך אתה מסכם את החווייה הישראלית שלך?

"שיחקתי עבור הפועל תל אביב בתקופה שבינה למכבי היתה יריבות אמיתית - הגדולה ביותר בישראל - ואני שמח על החווייה הזאת. אני מודה לכולם על התמיכה ועל הזכרונות הטובים. זה לא היה קל בשבילי, בחור אמריקני צעיר שמגיע לארץ זרה. לא ידעתי למה לצפות, אבל כולם עזרו לי. היתה לי הזדמנות להכיר מקרוב את הארץ שקראתי עליה כל כך הרבה בספרי ההיסטוריה והתנ"ך. אני עדיין מתעדכן במה שקורה. אני מכבד את ההישגים של המדינה, למרות כל העוינות סביבה. זה לא היה קל, אבל ישראל הצליחה לבסס את עצמה ולשגשג בעולמנו".

ולמרות הרגעים החיוביים הרבים וביניהם המוזרים (כמו התמוטטות היציע באוסישקין), הנדרסון לא שוכח יום אחד נורא מתקופתו פה - ה-4 בנובמבר 1995. "הייתי בישראל כשיצחק רבין נרצח וזה היה לי רגע איום", מודה הנדרסון. "חשתי את העצב של הישראלים והייתי עצוב בעצמי, כי לדעתי מדובר באדם נהדר, שניסה לעשות רק טוב ונרצח מכיוון שהיו כאלה שלא הסכימו איתו. הוא היה מנהיג, ממש כמו מאמן שצריך לקחת החלטות עבור הקבוצה שלו, למרות שיש כאלה שזה לא מוצא חן בעיני. בתור בן אדם היה לי קשה לקבל את זה שהוא נרצח".