הסמבה האחרונה בברזיל

לפני קצת יותר מחודש, ב-20 בדצמבר, פרסמה ההתאחדות לכדורגל של ברזיל מסמך ובו שמות כל הכדורגלנים שעזבו במהלך השנה את הכדורגל המקומי ועברו לשחק במדינות אחרות. 11 יום לפני סוף שנת 2004, מספר השחקנים הברזילאים שסיימו את ההליך של העברה בינלאומית עמד על 857.

המספר הזה לא סתם נשמע מדהים: הוא שיא חדש, לאומי וגם עולמי. אבל הוא לא באמת יוצא דופן. ב-2003, לשם השוואה, עברו 856 שחקנים ברזילאים לחו"ל; בחשבון כולל, ההערכות מדברות על כ-5,000 (זאת לא טעות. חמשת אלפים) שחקני כדורגל ברזילאים שמשחקים היום ביותר מ-80 מדינות ברחבי העולם, בכל חמש היבשות. ואם המספרים האלה לא הפילו אתכם מהכיסא, אז אלה כן יעשו את זה: רק בשנת 2004 שולם על אותם 857 שחקנים סכום מרסק-אוזניים של 15 מיליארד דולר. אני חוזר, 15 מיליארד ירוקים - שמהווים בערך 3 אחוזים מהתוצר הלאומי הגולמי של ברזיל.

אנחנו מדברים פה על ברזיל, מדינה של 180 מיליון תושבים. אולי היא לא אימפריה כלכלית מובילה, אבל היא עדיין יצרנית הקפה הגדולה בעולם ומובילה עולמית גם בענפים אחרים כמו ייצור אבני חן. עכשיו, בקונטקסט הזה, אפשר אולי להבין עד כמה הנתונים האלה מטורפים. ויש עוד דבר שאי אפשר לא להבין: לכדורגלנים הברזילאים יש, בלשון המעטה, לא מעט ביקוש.

וזה ממש מוזר, כי הכדורגל הברזילאי כמו שאנחנו מכירים אותו מת מזמן.

קץ ההיסטוריה

לפני שנסביר כמה דברים לגבי ההצהרה הקודמת, בואו נבדוק דבר פשוט: האם לתאווה העולמית הזאת לשחקנים הברזילאים יש הצדקה. הרי מספיק להעיף מבט על הליגה שלנו כדי להבין שלא כל הנוצץ זהב - או במילים פשוטות, שלא כל האדוארדו מארקש רונלדיניו.

בערך עשרה ברזילאים משחקים נכון לרגע זה בכדורגל הישראלי (ואני אומר "בערך" כי עד סגירת הגיליון הזה יכולים לעוף שלושה ולהיוולד שישה). למעט שניים, גוסטבו בוקולי ממכבי חיפה וז'וזה דוארטה מנצרת עילית, כל היתר הם שחקנים ממוצעים במקרה הטוב ומיותרים במקרה הפחות טוב. אגב, גם בוקולי ודוארטה לא ממש הדהימו בשנה הראשונה שלהם בארץ הקודש: בוקולי היה שחקן אלמוני למדי בהפועל רמת גן, ודוארטה נכשל בהפועל באר שבע בצורה מספיק ברורה כדי להיזרק מהקבוצה.

אבל דבר אחד משותף לכל השחקנים הברזילאים, בישראל ובכל מקום על הגלובוס: הם מסתובבים עם חתיכת הילה. אפילו אם בחלק גדול מהמקרים מדובר במטען חורג.

בכל העולם משוכנעים שבכל רגע נולד רונלדיניו או רוביניו חדש

לא משנה מה הם עשו (ובעיקר לא עשו) עד עכשיו בקריירה שלהם, לא משנה באיזה קבוצות קיקיוניות הם שיחקו עד עכשיו - עצם העובדה שהם ברזילאים גורמת להם לנצוץ כמו היהלום המשוגע ההוא של פינק פלויד. אפילו אם מדובר בבלם או בקשר אחורי, האוהדים ישר מתחילים לפנטז על דריבלים סטייל רוביניו ושערים נוסח אדריאנו. לא מעט יו"רים ומאמנים נופלים בפח הזה; רק אחרי כמה שבועות או חודשים הם מבינים שאולי יש להם עכשיו שחקן שמדבר פורטוגזית ומספר שבנוער הוא שיחק עם רומריו, אבל הוא לא יותר טוב מהילד שגדל בקבוצת הנוער המקומית ומתייבש על הספסל.

הנקודה היא כזאת: למרות שאין לי מספרים מדויקים לתת לכם, אני מוכן להתחייב שלפחות 700 מתוך 857 השחקנים שעזבו ב-2004 את ברזיל הם שחקנים מדרג ב', שלא לומר ט'. ותעריכו את זה שלא הלכתי על ז'.

צריך להבין שבברזיל, מדינת ענק של 23 מחוזות, יש אלפי קבוצות כדורגל ומאות אלפי כדורגלנים. מתוכם יש רק כמה מאות שמקבלים שכר משמעותי: הרוב חיים משכר שהשחקנים בישראל לא היו מוכנים לקבל אפילו כהחזר הוצאות נסיעה. את הכוכבים הגדולים באמת חוטפות הקבוצות הגדולות והעשירות של אירופה, וכמעט כל היתר חולמים על קבוצה באזרבייג'ן, בטוניסיה, באלבניה - או אפילו בישראל - שתציל אותם ואת הילדים שלהם מחרפת רעב. אז למה כולם מחפשים את הברזילאים הרעבים והלא-ממש-מוכשרים האלה? רק בגלל התדמית.

לכדורגל הברזילאי יש תדמית זוהרת, סקסית, וירטואוזית. גם אנשים צעירים שראו את פלה רק כשהוא בעט את בעיטת הפתיחה במשחק של ריאל מדריד מול סראגוסה (ואחר כך התראיין בספרדית עילגת), יודעים שהוא היה הגדול מכולם. בסדר, אז הארגנטינאים משוכנעים שמרדונה היה גדול יותר, אבל גם אם זה נכון - אני עדיין לא החלטתי, כי אין שום דרך רצינית להשוות ביניהם - השם של פלה עדיין גדול יותר, קסום יותר, מיתולוגי יותר.

לא הרבה אנשים יודעים את זה, אבל הליגה הברזילאית היא אחת הליגות הכי קשוחות ואלימות בעולם: ממוצע העבירות שם גבוה יותר מאשר בכל מקום אחר. זה נשמע מפתיע ואפילו אבסורדי כשמדברים על ליגה שאמורה לייצג את ה"ז'וגו בוניטו" ("המשחק היפה" בפורטוגזית, מונח שאמור לתאר את הסגנון הברזילאי הקלאסי), אבל עם העובדות אי אפשר להתווכח. תדמית, כבר אמרנו?

שלא תבינו לא נכון. אין ספק שהתדמית הזאת - שמחפה על הרבה אלימות, שחיתות וכיעור - נשענת על יסודות מוצקים. רק מה, רובם שייכים להיסטוריה ולא למציאות הנוכחית.

וההיסטוריה אומרת ככה: ברזיל זכתה בגביע העולמי חמש פעמים, יותר מכל מדינה אחרת (איטליה וגרמניה עם שלוש זכיות הן הבאות בתור). היא גם הנבחרת היחידה ששיחקה בכל המונדיאלים, מ-1930 עד 2002, וכנראה שתמשיך במסורת הזאת גם הלאה. וחוץ מזה, מאז שפיפ"א התחילה לבחור את "כדורגלן השנה" שלה ב-1991, שישה מתוך 14 התארים הלכו לברזילאים (רונלדו שלוש פעמים, וגם רומריו, ריבלדו והשנה רונלדיניו). וכן, זה הרבה יותר מהרקורד של כל מדינה אחרת. במילים אחרות, בראייה היסטורית הכדורגל הברזילאי הוא הטוב ביותר בעולם. נקודה.

אבל לא התכנסנו כאן כדי לזרוק מספרים סידוריים של תארים או לדבר על נתוני תל"ג. אנחנו כאן כדי לברר אחת ולתמיד מה סוד הקסם של הכדורגל הברזילאי. להבין למה הוא נערץ כל כך בכל העולם; למה הסגנון הייחודי שלו, שאם לא נולדת בברזיל לא תצליח בחיים לחקות אותו, נחשב לאידיאל האסתטי של ענף הספורט הכי פופולרי בעולם; למה בכל מונדיאל ברזיל היא תמיד, אבל תמיד, הנבחרת האהובה ביותר על כל חובב כדורגל אובייקטיבי - ובעיקר, למה כל זה כבר לגמרי לא רלוונטי. לפחות לא למה שקורה בברזיל עצמה כבר יותר מ-20 שנה.

כשהעבדים פגשו את הכדור

הכדורגל הגיע לברזיל לפני 111 שנים. כלומר, הגיע פיזית: צ'רלס מילר, בנו של מהנדס רכבות בריטי שעבד בברזיל, ירד מהאונייה בנמל סאנטוס כשהוא אוחז כדור אחד בכל יד.

מילר הצעיר הגיע לברזיל אחרי שסיים את לימודיו בסאות'המפטון, שם התאהב במשחק והיה השחקן המצטיין של קבוצת סנט מארי המקומית. אבל כשהוא הגיע לנמל עם שני הכדורים המשובצים שלו, מילר בטח לא העלה בדעתו שהוא יהפוך לאחד ממעצבי הזהות הלאומית של ברזיל ואחד האנשים המשפיעים ביותר על האתוס הלאומי של המדינה הדרום אמריקאית הזאת.

המשחק החדש היה בשנים הראשונות עניין פרטי של אנשי הקהילה הבריטית בסאו-פאולו. אחר כך הוא התפשט בקרב בני העילית הלבנה של סאו-פאולו וריו דה ז'נרו, שתי הערים הגדולות במדינה. מועדונים הוקמו, טורנירים החלו להתקיים על בסיס קבוע - אבל הכל התחיל ונגמר בבועה של קהילות המהגרים העשירות מאנגליה, גרמניה ושוויץ. לעם הפשוט לא היה שום קשר לספורט האירופי הזה.

בשנים הראשונות ההן לא היה הבדל בין הכדורגל ששיחקו באירופה לזה ששיחקו בברזיל. הסגנון היה דומה; העיקר היה כוח, מהירות והתלהבות, בדיוק כמו בכדורגל האנגלי הישן והטוב. הכדורגל בברזיל הפך ל"ברזילאי" רק כשהשחקנים השחורים התחילו להשתלב בו, וזה לא קרה כל כך מהר.

סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 היו תקופה של שינויים חברתיים עצומים בברזיל. העבדות הוצאה בה מחוץ לחוק רק ב-1888 (היא היתה המדינה האחרונה באמריקות שעשתה את זה), וזאת היתה נקודה משמעותית מפני שברזיל היתה המדינה שייבאה את מספר העבדים הגדול ביותר ביבשת - 3.5 מיליון איש הובאו מאפריקה, פי שישה מהמספר שהגיע לארה"ב.

רבים מהעבדים המשוחררים עברו לערים בחיפוש אחרי עבודה, ויצרו את המעמד התחתון והעני של המדינה. וכשהם הגיעו לריו, לסאו-פאולו ולערים הגדולות האחרות, השחורים נחשפו בין היתר גם לכדורגל. לא שזה היה פשוט, כי הכניסה לאיצטדיונים נאסרה על צופים לא-לבנים, אבל ההתלהבות מהמשחק היתה גדולה והם היו מטפסים על גגות הבניינים הסמוכים ועל העצים כדי לחזות במשחקים. כן, אני יודע שציפיתים עכשיו לאיזו התחכמות על שחורים ועצים. תתרגלו לאכזבות.

הפופולריות של הכדורגל, משחק פשוט שלא דורש יותר מארבע אבנים כדי לסמן שני שערים, ותפוז או גרב ממולא בנייר עיתון שישמשו כדור, תפסה תאוצה עצומה. ב-1910 הוא כבר הפך באופן רשמי לענף הספורט הפופולרי ביותר בברזיל; בריו היו אז יותר מגרשי כדורגל מאשר בכל עיר אחרת בדרום אמריקה.

תיירים שהגיעו באותן שנים לברזיל נדהמו לראות ילדים שחורים יחפים משחקים כדורגל כמעט בכל פינת רחוב: כשחזרו הביתה, הם סיפרו על זה כאילו צפו בנחיתה של חייזרים. וזה לא ממש מפתיע, למען האמת, בהתחשב בזה שבאירופה לא היו אז שחורים - שלא לדבר על כדורגלנים שחורים.

ב-1904 הפכה באנגו לקבוצה הראשונה בריו ששיתפה שחקנים שחורים, אבל היא היתה מקרה יוצא דופן (ובכל מקרה מדובר בקבוצה קטנה יחסית). בשנים הבאות הסכימו ראשי קבוצות אחרות לאפשר לשחקנים ממוצא מעורב לשחק, אבל גם זה לא היה פשוט. בכלל לא. קחו למשל את הסיפור של ארתור פרידנרייך, הכוכב הכי גדול של הכדורגל הברזילאי בתחילת המאה, שהיה בן לאב גרמני ולאם שחורה: הוא אמנם היה בהיר, אבל השיער שלו היה מקורזל כמו ליפה. מחמת הבושה הוא היה עולה לשחק עם מגבת כרוכה סביב ראשו בצורת טורבן, כשאת השיער הוא היה מנסה להחליק מבעוד מועד בעזרת ברילנטין.

קרלוס אלברטו, המולאטי הראשון ששיחק בפלומיננסה - הקבוצה הכי אריסטוקרטית והכי לבנה בריו - נהג להלבין את פניו באמצעות אבקת אורז. במהלך המשחק, כשהזיעה היתה שוטפת את האבקה הלבנה, אוהדי הקבוצה היריבה היו מתחילים לצעוק אליו "פודרה, פודרה!". למעשה, "פודרה" נשאר הכינוי של פלומיננסה עד היום. לזכר הימים הטובים ההם, אוהדי הקבוצה משליכים על השחקנים בזמן העלייה למגרש כמויות מסחריות של טלק.

מי שפתחו בסופו של דבר את השערים בפני השחקנים בני כל הגזעים והצבעים היו הפורטוגלים. קצת היסטוריה: ברזיל היתה בעבר מדינת חסות של פורטוגל, ובית המלוכה בליסבון ניהל אותה במשך מאות שנים בשלט רחוק. אחרי קבלת העצמאות וחיזוק הקשר עם מדינות אירופיות מתקדמות יותר כמו בריטניה, גרמניה, איטליה וספרד, פורטוגל נזנחה. בני הקהילה הפורטוגלית בברזיל נדחקו לשוליים, וברחובות הריצו בדיחות על הטיפשות הכאילו-גנטית שלהם.

טיפשות או לא, ואסקו דה גאמה - הקבוצה של הקהילה הפורטוגלית בריו דה ז'נרו - היתה הראשונה שהחליטה להוציא את ההעדפה הגזעית מהלקסיקון של הכדורגל. הרעיון היה פשוט מאוד: מי שיהיה טוב, ולא משנה אם הוא לבן או שחור או ירוק, ישחק.

ב-1923, כשוואסקו דה גאמה זכתה באליפות ריו הראשונה שלה, שיחקו בהרכבה שלושה שחורים, מולאטי אחד ושבעה לבנים בני מעמד הפועלים. זה הספיק כדי שגם הקבוצות האחרות יבינו את הרמז. תוך עשר שנים בוטלו כל ההגבלות על שיתוף שחקנים שחורים או מולאטים בכל הקבוצות בברזיל - ולא פחות חשוב, החל העידן המקצועני. הכדורגל הברזילאי האמיתי, זה שנקרא "פוצ'יבול", נולד.

מדינה שלמה על הדשא

כבר אמרנו שכל עוד שיחקו בברזיל רק שחקנים לבנים, ילידי אירופה או בניהם של מהגרים מאירופה, לא היה לכדורגל הברזילאי שום ייחוד. אבל הפער מהסגנון האירופי התחיל להסתמן, ואחר כך להעמיק, כשיותר ויותר שחקנים שחורים ומולאטים קיבלו הזדמנות לשחק. אבל זה לא היה עניין של צבע או של נתונים פיזיים כאלה ואחרים. מי שמחפש כאן תיאוריות גזעניות, שלא יטרח. הסיבות היו בעיקר תרבותיות וחברתיות.

כדי להבין את ה"פוצ'יבול" צריך לעשות דבר אחד: לקפוץ לריו ולראות איך ילדות בנות שלוש רוקדות סמבה. המוזיקה הזאת והריקוד הזה הם חלקים בלתי נפרדים מהתרבות השחורה בברזיל. הקצב נמצא כל הזמן ברקע, כל החיים. אי אפשר בלעדיו. אבל לריקוד העממי הזה אין חוקים כתובים. זה לא ואלס. החוק היחיד הוא שהכל מותר, והכי טוב הוא מי שהכי מקורי, הכי וירטואוזי. בכלל, הווירטואוזיות היא חזות הכל. המטרה הנשגבת.

הפילוסופיה הזאת הגיעה באופן טבעי גם למגרשי הכדורגל, וכבר ב-1919 היה מי שהבחין בהבדלים בין הסגנון הברזילאי ההולך ומתפתח לבין הסגנון האירופי הוותיק. העיתונאי אמריקו נטו, שדיווח על משחקי אליפות דרום אמריקה באותה שנה, כתב תחת הכותרת "החידוש הברזילאי": "בניגוד לאסכולה הבריטית, שקובעת כי החלוצים יביאו את הכדור עד לרחבת היריב והבעיטה לשער תהיה מהמרחק הקצר ביותר, האסכולה הברזילאית טוענת שניתן לבעוט מכל טווח שהוא, וכי הדיוק בבעיטה חשוב הרבה יותר מהמרחק מהשער".

הדוגמה הכי מובהקת לגלישה של הסמבה אל הדשא באה מתיאור של דומינגוס דה-גיאה, המגן הטוב ביותר של ברזיל בשנות ה-30. הוא סיפר פעם שבשנים ההן, אם שחקן שחור היה עושה עבירה על שחקן לבן - או אפילו משהו שדומה לעבירה - הלבן היה בדרך כלל מכה את השחור. אבל דה-גיאה מצא איך להתחמק מהעניין הזה: "הייתי רקדן טוב, וזה עזר לי גם בכדורגל: הנעתי כל הזמן את המותניים כדי להתחמק מהשחקנים הלבנים. הכדרור המיוחד שהמצאתי, ה'מיודיניו', זה קטע של סמבה".

אבל הכדורגל הברזילאי הוא לא רק סמבה עם כדור. כדי להבין חלק מהדברים האחרים שעיצבו אותו צריך לחזור לשנת 1933, כשסוציולוג צעיר בשם ז'ילברטו פריירה פרסם ספר בשם "האדונים והעבדים" - ספר שגרם למהפכה שלמה באופן שהעם הברזילאי מתייחס לעצמו.

עד לפרסום הספר, הדעה הרווחת היתה שהעירוב הגזעי בברזיל הוא בעיה חברתית ממדרגה ראשונה; פריירה היה הראשון שטען כי העירוב הזה בין לבנים, מולאטים ושחורים הוא דבר טוב. והיו לו סיבות לחשוב ככה.

בניגוד לרוב המדינות שבהן יש אוכלוסייה גדולה של שחורים - מדינות שבהן הם מעולם לא התערבבו ממש באוכלוסייה המקומית הוותיקה והמבוססת יותר - בברזיל נוצרה חתיכת כור היתוך. לא ברור אם זה בגלל שהספנים הפורטוגלים לא נהגו להביא איתם את הנשים למסעות לדרום אמריקה או סתם בגלל החיבה המפורסמת שלהם לנשים כהות, אבל העובדה היא שבברזיל נולדו הרבה מאוד ילדים ממוצא מעורב.

למרות תקופת העבדות הברוטאלית והגזענות הבוטה, בברזיל (שוב, שלא כמו בכל מדינה אחרת) נוצרה במהלך השנים סימביוזה מרתקת בין יוצאי אירופה ואפריקה. פריירה, מצידו, טען ב"האדונים והעבדים" שהברזילאי האותנטי, האמיתי, הוא אחד שיש בו תערובת תרבותית של רציונליות אירופית ודמיון אפריקאי. התיאוריה הזאת התקבלה באהדה גדולה במדינת המהגרים שחיפשה לעצמה זהות לאומית שונה וייחודית - והזהות הלאומית הזאת, המולאטית, באה לידי ביטוי באופן המובהק ביותר בכדורגל.

ב-1938 כתב פריירה: "סגנון הכדורגל שלנו מנוגד לזה של האירופים בגלל השילוב של אלמנט ההפתעה, הרוע, הפיקחות והזריזות עם וירטואוזיות וספונטניות אישית. המסירות שלנו, ההטעיות, הכדרור, הריקוד - כל אלה מסמלים את הסגנון הברזילאי. הם מראים לפסיכולוגים ולסוציולוגים בדרך מעניינת מאוד את השובבות והראוותנות של המולאטי, שהיום הוא כל מה שמאפיין את המושג 'ברזילאי'".

צריך להבין עד כמה מהפכנית היתה דרך המחשבה של פריירה: הפרחח השכונתי הפך אצלו מפושע קטן לגיבור תרבות. אוסף התכונות שהוא מונה הן לא סתם "מולאטיות": הן התכונות הקלאסיות של ה"מלאנדרו", פרחח הרחוב שיודע תמיד להשיג את שלו - ולא תמיד באמצעים הכי חוקיים. הוא קצת מרמה, קצת גונב, אבל תמיד עם חיוך מקסים על הפנים. והוא תמיד, אבל תמיד, מולאטי.

אפשר להתווכח עם התובנות של פריירה, אבל לא עם העובדות: מבין שלוש המדינות הדרום אמריקאיות המצליחות ביותר בכדורגל העולמי, רק באוכלוסיית ברזיל יש אחוז משמעותי של שחורים ובני תערובת. בארגנטינה ובאורוגוואי, שכל אחת מהן זכתה פעמיים במונדיאל, אחוז השחורים הוא מזערי. אלה מדינות שיותר מ-90 אחוז מהתושבים בהן הם צאצאים של מהגרים מאירופה, בעיקר מספרד ומאיטליה. ואצלן, שלא כמו בברזיל, המיעוטים (בעיקר צאצאי האינדיאנים) לא התערבבו כמעט עם הלבנים. מהבחינה הזאת ברזיל היא מקרה מיוחד.

אבל אם הכדורגל של ארגנטינה ואורוגוואי פחות להטוטני מזה של ברזיל, זה לא רק בגלל עניינים אתניים: זה גם בגלל שבניגוד לברזיל, הכדורגל בארגנטינה ובאורוגוואי - לא משנה עד כמה הוא משמעותי בתרבויות שלהן - לא מייצג את הזהות הלאומית.

הפוליטיקאים בברזיל הבינו מהר מאוד את הקשר המיוחד שבין הלאום לכדורגל, וניצלו אותו לטובתם. הנשיא ז'טוליו ורגאס, שעלה לשלטון בהפיכה הצבאית של 1930 ושלט במדינה 15 שנה, ניצל את הכדורגל כדי לטפח את האידיאלים שלו, שדיברו על לאומיות ברזילאית והרמוניה חברתית; הוא דאג לרכז את ניהול הספורט בידי המדינה וגם שילם את כל ההוצאות של הנבחרת הלאומית, שיצאה ב-1938 למונדיאל בצרפת. הבת שלו, אגב, היתה אחת מחברות המשלחת.

המשחק שעצר את העולם

עד סוף שנות ה-30, העולם שמחוץ לברזיל לא שמע על ה"פוצ'יבול": הוא גילה אותו רק במונדיאל בצרפת, כשברזיל עלתה למשחק הראשון שלה נגד פולין.

העיתונאי נח קליגר, שנולד בשטרסבורג וראה כילד בן 12 איך "העולם הישן" גילה את הכדורגל הברזילאי, זוכר את המשחק ההוא כאחד האירועים הספורטיביים הגדולים בהיסטוריה: "כאחד שהיה שם וראה הכל במו עיניו, אין לי ספק שזה היה משחק הכדורגל הגדול ביותר בכל הזמנים. ואין לי גם ספק שלאונידס, הכוכב של ברזיל, היה השחקן הטוב ביותר בהיסטוריה. הבעיה היא שאז לא היתה טלוויזיה, ומי שלא היה במגרש לא היה יכול לדעת מזה".

קליגר, כנראה אחד העדים האחרונים לאותו משחק היסטורי, זוכר גם איך העולם הגיב למה שקרה על המגרש. "זאת היתה הפתעה מוחלטת", הוא אומר. "בעיתונים כתבו אז שלברזיל יש נבחרת טובה, אבל אף אחד לא באמת ידע למה לצפות. הם עשו על המגרש דברים שאף אחד לא ראה קודם. הם העבירו לשחקני פולין בין הרגליים, הם רקדו עם הכדור, הם בעטו ישר מהאוויר. אף שחקן אירופי לא עשה את זה לפני כן. במקום לשלוח כדורים ארוכים מצד לצד כמו שהיה נהוג אז, הם מסרו מסירות קצרות אחד לשני. הקהל ביציעים היה בהלם. וחוץ מזה כמעט כולם היו שחורים, מה שהפך את העניין לעוד יותר מופלא. מי ראה אז באירופה אדם שחור?

"היה ברור שהם רוצים להוכיח לכולם שהם הכי טובים. הם השתעשעו עם הכדור, אבל רצו כמובן לנצח. זה לא היה שעשוע למען השעשוע. האמת, ההגנה שלהם לא היתה משהו, אבל בהתקפה הם היו בלתי ניתנים לעצירה. פולין אמנם הבקיעה חמישה שערים, אבל ברזיל הבקיעה אחד יותר וניצחה 5:6. לאונידס עצמו הבקיע רביעייה, כולל שער ניצחון בהארכה. בגלל שהמגרש היה מוצף מים ומלא בוץ, בשלב מסוים הוא ביקש מהשופט לשחק יחף. ככה, בלי נעליים, הוא כבש את שער הניצחון. מאותו יום גם באירופה הבינו שבברזיל נולד סגנון כדורגל שונה לגמרי, מרהיב הרבה יותר מהמקור".

אחת הסיבות לכך שהכדורגל הברזילאי התפתח לכיוונים המאוד מיוחדים שלו - בעיקר מבחינת הסגנון, שלפעמים מעמיד את הווירטואוזיות האישית מעל היעילות הקבוצתית - היא המרחקים העצומים, מבחינה גיאוגרפית וגם מבחינה מנטלית, שהיו בתחילת המאה בין אירופה לדרום אמריקה.

היום, בכפר הגלובלי המפורסם, לא יכול להיות מצב שבו אנשי המקצוע בקצה האחד של העולם לא יהיו מודעים למה שקורה בצד השני. אבל בשנות ה-30 (ואפילו מאוחר יותר, עד תחילת שנות ה-70), בעולם נטול אינטרנט ועם טלוויזיה פרימיטיבית, המצב היה שונה לגמרי. פעם בארבע שנים התעדכנו האירופים לגבי מה שקורה בכדורגל הדרום אמריקאי כשנבחרות כמו ברזיל, ארגנטינה ואורוגוואי הגיעו לטורניר הגביע העולמי - אבל כמעט שום דבר לא "דלף" מברזיל לאירופה בין מונדיאל למונדיאל.

כשנבחרת ברזיל הגיעה למונדיאל בשבדיה ב-1958, למשל, לא היה אף מאמן או עיתונאי אירופי שידע על קיומו של אחד בשם אדסון ארנטס דו נסימנטו. שבועיים אחר כך, כשפלה בן ה-17 השחיל שני כדורים לרשת בגמר מול שבדיה, כבר הכתירו אותו בכל העולם כשחקן הטוב עלי אדמות. היום, כשמאגרי המידע עמוסים באינפורמציה לגבי כל שחקן בנבחרת הנוער של סיירה לאון מזרח, דבר כזה לא יכול לקרות.

אבל בואו נחזור רגע למונדיאל בצרפת: ברזיל לא לקחה אז את הגביע העולמי, למרות שהיתה הנבחרת הכי טובה בטורניר של 1938. המאמן החליט לתת לשני הכוכבים הגדולים שלו, לאונידס וטים, לנוח בחצי הגמר מול אלופת העולם איטליה כדי שלא יהיו עייפים מדי לקראת הגמר. מכיוון שלא היתה אז אפשרות לבצע חילופים במהלך המשחק, ברזיל נאלצה להסתדר בלי השניים האלה והפסידה 2:1. היא חיכתה עוד 20 שנה עד שזכתה בגביע העולמי הראשון שלה.

למרות ההפסד, 1938 היתה השנה שבה אגדת הכדורגל הברזילאי חצתה את האוקיאנוס האטלנטי. זאת היתה השנה שבה העולם התאהב בסגנון הברזילאי. ולמרות שברזיל עצמה זנחה לאנחות את ה"ז'וגו בוניטו" לפני יותר מ-20 שנה, העולם עדיין מאוהב. במיתוס.

בסופו של דבר הברזילאים הבינו שמשחק וירטואוזי זה פשוט לא מספיק מול האירופים. מאז שנות ה-30 עבר הכדורגל שלהם תהליך ארוך אבל עקבי של התמקצעות - לא רק מבחינת האמצעים הכספיים, אלא גם בכל מה שקשור לאימונים ולשיטות משחק - אבל השינוי האמיתי בא רק חמישה עשורים אחר כך, ב-1982.

ככל שעברו השנים הכדורגל הפך לפיזי יותר, נוקשה יותר, מהיר יותר. שחקנים עם שליטה טובה בכדור מצאו את עצמם שוב ושוב חוטפים בעיטות ברגליים ומרפקים בצלעות; השמירות האישיות מנעו מאשפי הכדור להראות מה הם יודעים לעשות. והמונדיאל של 1982 היה הפעם האחרונה שראינו נבחרת ברזילאית משחקת לפי מיטב המסורת של ה"ז'וגו בוניטו".

המאמן טלה סנטאנה הביא למונדיאל בספרד נבחרת נפלאה שכללה קוסמים אמיתיים כמו זיקו, סוקרטס, אדר ופלקאו. זאת היתה נבחרת הכדורגל הכי מלהיבה שנראתה מעולם - אולי חוץ מברזיל של פלה, טוסטאו וז'אירזיניו, שזכתה בגביע העולמי של 1970 - רק שהנבחרת של סנטאנה לא הגיעה אפילו לחצי הגמר. איטליה של פאולו רוסי ניצחה אותה 2:3 ברבע הגמר, והיא חזרה הביתה בידיים ריקות.

המסקנה הבלתי נמנעת היתה שאם נבחרת ברזיל רוצה להיות שוב אלופת עולם, היא חייבת לגבות את הכישרון הטבעי שלה גם בנוקשות, בפיזיות ובהגנה חזקה. עברו הימים שבהם ההנחה הברזילאית הבסיסית היתה "לא משנה כמה שערים תבקיע היריבה, אנחנו תמיד נבקיע לפחות שער אחד יותר".

עכשיו זה כדורעף

בשנים שעברו מאז 1982 הכדורגל הברזילאי באמת השתנה. במונדיאל של 1990 היא שיחקה עם הגנה של חמישה שחקנים, וכשזכתה בגביע של 1994 זה קרה עם נבחרת מאורגנת היטב, ששיחקה מצוין מבחינה טקטית - אבל היתה משעממת פחד.

בברזיל לא ידעו איך לאכול את הזכייה של 94'. מצד אחד זה היה הגביע העולמי, התואר הנחשב והנחשק שברזיל לא זכתה בו כבר 24 שנה. מצד שני, זאת היתה נבחרת שלא ייצגה את הכדורגל הברזילאי המסורתי ושהשחקן המשמעותי ביותר שלה היה דונגה, קשר דפנסיבי נטול כל יכולת טכנית, אחד שמתאים יותר לנבחרת גרמניה.

גם הנבחרת שזכתה בגביע העולמי ביפן לפני שנתיים וחצי לא ממש ייצגה את המסורת הברזילאית, למרות שהיו בה יותר שחקנים יצירתיים מאשר בזאת של 94'. אבל אם ב-94' היו הרבה ברזילאים שגלגלו עיניים מול ההישג של הנבחרת, הרי שב-2002 הלך הרוח כבר השתנה. הם פשוט התרגלו.

וזה אולי האבסורד הכי גדול: בזמן שבכל העולם עדיין מתענגים על הוויברציות שעושה המילה "ברזיל", חיים על זכרונות מלפני 20, 30 ו-40 שנה ומשוכנעים שבכל רגע נולד רונלדיניו או רוביניו חדש שמלהטט בחופי קופקבאנה או איפנימה - בברזיל עצמה ה"ז'וגו בוניטו" מת מזמן.

הכדורגל הברזילאי כאידיאל של יופי ושלמות הוא היסטוריה, שלא לומר מיתולוגיה. ככזה הוא לא קיים כבר יותר מ-20 שנה - רק שאף אחד לא טורח לספר לנו על זה כי זה לא טוב לעסקים. לא טוב לתדמית.

כשפעם בכמה שנים מגיח שחקן כמו רונלדו, ריבלדו, רונלדיניו, קאקה או רוביניו, כל עולם הכדורגל עוצר את הנשימה ומייחס את העניין למסורת של ה"ז'וגו בוניטו". וזה נכון, לפחות באופן חלקי - כי מברזיל עדיין מגיעים יותר שחקנים מוכשרים ויצירתיים מאשר ממדינות אחרות בעולם, וזה אכן עניין ששייך למסורת ולהיסטוריה. אבל זה גם לא נכון, מכיוון שהעובדה שבמדינה מסוימת גדלים יותר כשרונות אינדיבידואליים מאשר בכל מקום אחר ממש לא קשורה לסגנון המשחק השולט באותה מדינה.

מה שכן, בגלל שלברזיל יש היום יותר שחקנים טובים מאשר לכל מדינה אחרת, הנבחרת שלה היא הטובה בעולם. אבל בתקופות שלא היו לה מספיק שחקני-על, גם הנבחרת לא הגיעה להישגים שהיה שווה לכתוב עליהם הביתה.

היום כבר אין כמעט שום הבדל בין הכדורגל שמשחקים באירופה לבין זה שרואים במרקאנה. בינינו, כל השחקנים הברזילאים הטובים ביותר כבר נמצאים בקבוצות האירופיות, אז מה העניין? אבל זה לא רק זה, כמובן. הכפר הגלובלי גרם לכך שבכל העולם משתמשים באותן שיטות אימון, באותן טקטיקות. ההבדלים הם קוסמטיים בלבד.

והאמת? האמת היא שבחופים המפורסמים של ריו דה ז'נרו, תחת השמש הטרופית הקופחת, משחקים היום בעיקר כדורעף. והאמת היא גם שרונלדיניו נולד בכלל בפורטו אלגרה, העיר הכי דרומית בברזיל - שבחורף קר בה יותר מאשר בפרנקפורט.

מתוך גליון מס' 43