שתף קטע נבחר

הנשמה היחידה שלי

ישנם אוהדי בית"ר שבשבילם יש דבר יותר חשוב מניצחון על מכבי חיפה. ישנם אוהדים, כמו טלי בן עובדיה, שהנשמה של בית"ר היא עניין הרבה יותר חשוב עבורם מעוד איזה 0:1 קטן של גוטמן

כבר כמה ימים שאני כל הזמן עושה בירורים. מנסה למצוא איזה מקום שאפשר לקנות בו קצת נשמה, מעט חיוך והרבה יצרים. כל כך מתסכלים החיפושים האלה. פעם ידעת שאם אתה מחפש נשמה, חיוך ויצרים חמים אתה הולך לבית"ר ירושלים. עד העונה. כי הכסף של זאבי קנה כל מה שזז, אבל הוא לא יכול לקנות את מה שהלך לאיבוד. ואת זה אנחנו יודעים לזהות גם מהיציע.
דווקא ברגעים האלה באה לנו מכבי חיפה. אחותנו התאומה מיום שעלינו לליגה הראשונה. עם הקהל היחיד בליגה שאותו מעולם לא שנאנו (כי הם דומים לנו כל כך). גם הם אנדרדוגים של החיים, אבל ווינרים של השבתות. גם הם יוותרו על כל העולם ובן דודו כדי לראות סתם משחק של הקבוצה בקצה השני של הארץ. גם הם באים מאהבה שאין לה גבולות – לסמל, לצבע, לכוכב ולשחקן שבקצה הספסל.
והאוהדים האלה נהנים, עד שאני נעשית ירוקה מקנאה. אפילו ההונדות של שחר לא הצליחו להרגיע להם את הקבוצה. הכל שם צוחק ומתלהב – הספיקה להם שנה אחת עם אלי כהן כדי ללמוד טוב טוב מה קורה כשקבוצה מאבדת נשמה.
וזו כנראה 'שנת האלי כהן' שלנו. השנה שבה מחליפים חלומות הסושי של מיכל זאבי את את המפיות של דדש. שנה של בונקר באשדוד ומרחק הולך וגדל בין היציע לדשא.
אל תאשימו את זאבי. הוא בא ונתן את מה שיש לו. כסף והרבה. הוא אפילו הבין שאת דדש פשוט אסור להזיז. אז הוא באמת לא הזיז. רק לקח ממנו את המפית. אבל גם מזאבי אי אפשר לבקש להזריק נשמה לשחקנים. לגרום להם לרדת לגליצ'ים, לדרוס יריבות ולשרוף את המגרש.
זאבי נכשל בדבר אחד: השידוך. ההלחמה שיצר בין בית"ר למאמן הכי פחות מתאים.
בואו נעזוב את זה שכשזורקים לך את הסמל – אלי אוחנה – פוגעים לך בנשמה. אבל גוטמן? מה מחבר בין איש השיטה הגרמנית לבלאגן הבית"רי? התורה המדויקת שלו הוכיחה את עצמה, אבל זו תורה שטובה להפועל חיפה (קבוצה של כוכב על אחד ו-10 פועלים שחורים). אולי אפילו להפועל תל אביב. אבל לא לטדי. שם השיטה הזו פשוט מחניקה את הנשמה. כשיוסי אבוקסיס הופך פתאום מפועל בנין למהנדס עם תכניות משורטטות, כששני יוגוסלבים מבולבלים מחליפים את כחילה המתאבד וכשטלסניקוב מפחד לעבור את עיגול האמצע פלא שהאוהדים נעלבים?
איך אפשר לדבר על הרגע שבו בית"ר תתפוצץ, כשד"ר גוטמן עומד כל הזמן על הקווים עם מרשם מדויק לקצב פעימות הלב של כל שחקן.
אבל מחר יום חדש. בואו נשכח הכל. בואו נחשוב על משחק העונה לפני שלוש שנים. על הגול שנתן פישונט לרשת של הפועל תל אביב – על הגרון הניחר שצעק א-י-מ-פ-ר-י-ה א-י-מ-פ-ר-י-ה.
בואו נהיה לכמה שעות בית"ר של פעם. בית"ר שהמילה נשמה לא רק מעטרת את הכובע של מיכל זאבי, אלא שורפת את המגרש, מחממת את הלב וחוזרת למקום הראשון.
רק ככה יהיה שווה לחגוג ניצחון.

טלי בן עובדיה היא עורכת החדשות של ynet.

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
ארכיון ידיעות אחרונות
דוקטור גוטמן
ארכיון ידיעות אחרונות
צילום: ארכיון ידיעות אחרונות
דדש. האיש והמפית
צילום: ארכיון ידיעות אחרונות
ארכיון ידיעות אחרונות
מפועל הפך מהנדס. אבוקסיס
ארכיון ידיעות אחרונות
מומלצים