במוסף "7 ימים" האחרון, מאיים יאיר לפיד שאם המחאה העממית נגד ההתקפלות החד-צדדית מעזה אכן תצלח - הוא וחבריו ("אנחנו", כלשונו) ינתקו עצמם מישראל. בטונים חמורים הוא מזהיר, שכדאי למתנגדי הנטישה לחשוב טוב-טוב, שמא יעלה בידיהם לאלץ את המשטר הנבחר להימנע מהתכחשות גמורה למצע שבשמו נבחר. ואם התרחיש אכן יתממש, אזי - הוא מתריע בשם אותם "אנחנו" בלתי מזוהים - "אלוהיכם לא אלוהינו, ארצכם לא ארצנו, חייכם לא חיינו". ו"איך תחיו במדינה בה אפילו החבר'ה מגולני הפסיקו לקרוא לכם 'אחי'?", הוא שואל.
רשימתו כה מופרכת מבחינת נימוקיה וכה מקוממת מבחינת סגנונה, שהיא מחייבת תגובה נמרצת במספר מישורים. ראשית, אולי ראוי להבהיר למר לפיד, שכדאי לו לשקול טוב-טוב בעצמו את כושר ההרתעה הטמון באיומי ההתנתקות שלו. הוא אולי יופתע לשמוע שרבים בין אזרחי ישראל ממש יכולים לדמיין לעצמם את המשך המפעל הציוני בניכוי טוק-שואו דליל-תוכן אחד, וללא טור שבועי בלתי ממוקד - גם אם הוא מופיע בעיתון הנפוץ במדינה. לעומת זאת, רבים יהיו ספקנים למדי באשר ליכולתו של יאיר שלנו להגיע לאותה בולטות ציבורית, לאחר התנתקותו, בארצות הניכר בהן אין שפת המתנחלים שגורה בפי הבריות.
אבל כעת לתוכן: כאשר לפיד קובע שההתנתקות "נראית לנו כסיכוי היחיד לחיות חיים נורמליים", קשה להאמין שהאיש מתכוון ברצינות. הרי אין כמעט מומחה ביטחוני שלא הזהיר, בשלב זה או אחר, שהמהלך המתוכנן יחמיר את מצבינו הביטחוני - עד שחלק מאותם מומחים נכנעו לתכתיבי אדוניהם הפוליטיים ושינו את משנתם, כדי לשמור על משרתם. אפילו בג"ץ, ברגע נדיר של איזון פוליטי, הודה שאין כל ודאות שההתנתקות תתרום להגברת הביטחון.
למעשה, למעט לפיד, קשה למצוא אדם בישראל שמוכן להצהיר בבטחה כה בוטה שהמהלך הזה יפתח פתח ל"חיים נורמליים". הרי התרחיש הסביר הוא הפיכת השטח שננטש למה ששר החוץ כינה "חמאסטן". והנורמליות של החיים באשקלון, בחדרה ובעפולה תהיה דומה לזו ששוררת כיום בשדרות. במקרה שהתרחיש הסביר אכן יהפוך למציאות, נוכל רק לקוות שללפיד הבן תהיה הצעה מקורית יותר ורצינית יותר מזו של לפיד האב - חיזוק הגגות - אל מול מטר פגזי הפלסטינים.
מקריבים חיים - בשביל המטרות שלכם
עזות המצח במאמר מגיעה לשיאה, כאשר לפיד מאשים את מתנגדי התכנית שהם מנציחים מצב בו "רוב תושביה (של המדינה) מרגישים שהם נדרשים להקריב את חייהם - יום אחרי יום, פיגוע אחרי פיגוע - בשביל המטרות שלכם". הייתכן באמת שלפיד אינו זוכר מה הביא לנסיקה חסרת התקדים בטרור ובקורבנותיו? האם באמת נשמט מזיכרונו שהקרבת החיים היום-יומית, והמעגל האין-סופי של פיגוע רודף פיגוע, גאו דווקא בעקבות נכונות ישראל ליזום את מדיניות מחנהו - מדיניות של ויתור ונסיגה מרחיקי לכת, תחילה באוסלו ולאחר מכן ביוזמות ברק - צעדים שלא היו אלא גרסאות רדיקאליות פחות של ההתנתקות? האם הוא באמת לא למד שום לקח מהעשור האחרון רווי הדם והדמעות - תולדה ישירה של הניסיונות הכושלים של ביילין, בן-עמי ושריד (שקרוב לוודאי כלולים ב"אנחנו" שלו) לקנות שלום על-ידי פינוי שטחים ומסירתם לפלסטינים - מהלכים אותם הוא תובע להמשיך?
אך אולי חמורה מכל היא קביעתו, שהמשך שירות המילואים שלו ושל אלה שהוא מתיימר לייצג מותנית בהסכמת מתנגדי ההתנתקות לקבל - ללא כל תמורה מהצד השני - תכנית הזויה, שתכניס לתוך קשתות הקסאמים את חלקו הצפוני של כביש 6, את כביש חדרה-עפולה ואולי אף את כביש החוף, ותמסור אזורים חיוניים למערכת המים הלאומית לשלטון הפלסטינים - ויהיו אלה אשר יהיו. ואת כל זה מבקש לפיד איכשהו ליישב עם דאגה מצדו ומצד חבריו ל"מצב המדינה".
ובכל זאת, מן הראוי להשיב ללפיד על שאלתו: מה יהיה אם ההתנתקות לא תצא לפועל? התשובה פשטה למדי: תהינה בחירות, בהן כל צד - המחייבים את ההתנתקות ושולליה - יפנו לציבור בדבר יתרונות עמדותיהם ומגרעות העמדות של יריביהם. נותר רק לקוות שהפעם, ישלימו לפיד וחבריו עם הכרעת הבוחר, ויימנעו מגניבת הדעת והשלטון על-ידי אמצעים פסולים, כמו גיוס טיפוסים מסוגו של גונן שגב לשורותיהם, או הפעלה דורסנית ושערורייתית של מערכת המשפט הממלכתית, כדי לכפות את תפיסת עולמם הפוליטית על אזרחי המדינה.
